ביקורת ספרותית על אלה שמצילים אותנו מאת ג'נה בלום
ספר מעולה

---

****


בעוד כמה שנים, לא הרבה, לא יהיו כבר יותר ניצולי שואה. וגם הדור השני הולך ומתמעט. ועוד זמן מה אחר כך, מלחמת העולם השניה על מוראותיה תהפוך להיות גם היא איזשהו פרט היסטורי יבש, כמו מלחמת הבורים, המהפכה הצרפתית או אפילו מלחמת העולם הראשונה. מלחמות אחרות יתפסו את הזיכרון העולמי. ככה זה.

תסלחו לי, אני מבולבל קצת. לפני עשר דקות גמרתי לקרוא, ואני לא יודע מה רציתי לכתוב עכשיו. ספרי שואה מטלטלים אותי בכל פעם מחדש. הנפש שלי לא מצליחה להכיל את זה, יותר מכל סיפור אחר. הדי. אנ. איי. שלי נכרך והתגבש סביב השואה, כנראה לנצח. ובכל זאת, למרות הקושי העצום הזה, לחשוף את עצמי פעם נוספת ליפחות ולעיניים הרטובות ולמחשבות שלא עושות לי טוב, אני מתפתה פעם אחר פעם, במין דחף מזוכיסטי, לחזור מדי כמה חודשים ולחטט בפצע הזה שוב.

אולי היו אכזרויות לא פחותות במהלך ההיסטוריה. אולי ג'ינג'יס חאן עשה דברים נוראים יותר מאשר הגסטאפו. אולי בוייטנאם היה מזעזע. והגיליוטינה, כן. והרומאים, והארמנים, ודארפור, והאינקוויזיציה. בני האדם עושים דברים איומים זה לזה. תמיד עשו. ועדיין, השואה, בכל פעם כשאני חושב על הילדים האלה, ועל האנשים האלה, משהו אצלי כבה, ועוד חלק ממה שנשאר מהאמון שלי בעולם פשוט מת. כי אני מסתכל על הילדים שלי, על כל אחד מהם, וחושב את מה שאי אפשר לחשוב עליו, מה שלא יכול לקרות, ובכל זאת חושב עליו.

הספר הזה... התחיל לתחושתי ממוצע מאוד. סיפור רגיל, נדוש כמעט, על גרמניה צעירה שמתאהבת רחמנא ליצלן ברופא יהודי צעיר, בזמן שלהתאהב ביהודי היה מעשה לא חכם באופן מיוחד שיכול היה להוביל למוות ללא הרבה סנטימנטים. מאוחר יותר הרופא נתפס ומובל אחר-כבוד למחנה הריכוז בוכנוואלד, ואהובתו הגרמניה נמלטת, יולדת בהיחבא את בתו, ומוצאת עצמה נאלצת להיות פילגשו של קצין אס.אס. אכזרי המכונה בספר באדיקות לא בשמו אלא בכינוי המרוחק במתכוון - "האוברשטורמפיהרר".

במקביל, מתוארת מערכת היחסים בין אותה אם גרמניה לבתה כחמישים שנה אחר כך, כשהן מתגוררות בעיר קטנה במינסוטה, ארצות הברית, והדרך שבה כל אחת מהן מעבדת את מה שעברו בתקופה הרחוקה ההיא.

ולמרות שהספר באמת קריא מאוד, לא התרשמתי ממנו בתחילה באופן מיוחד. כן, גם הגרמנים סבלו, לא רק היהודים. אני כמעט אומר כאן "אויויוי", כי בינינו, נראה שעדיף להיות רעב ושדוף וגרמני נוצרי, ואפילו להיות פילגש כנועה ומתרפסת של קצין אס.אס., מאשר לראות את ילדיך נורים בראשם אל מול עיניך ולטפס בציפורניים על קירותיו של תא-גאזים. אם תסלחו לי על הבוטות.

עד השליש האחרון של הספר, שתופס תאוצה ומשנה כיוון, ומצאתי את עצמי פתאום זונח את שוויון הנפש היחסי שאיפיין את חלקו הראשון של הספר, לטובת סוג אחר של קריאה. ישבתי על הספה, קורא ובוכה וקורא, ומניח את הספר על ברכי ומתחמק ממבטם של ילדיי, מנגב את הדמעות ומעמיד פנים שזה כלום, ומתנשם בכבדות ובוכה עוד. כי פתאום ללא אזהרה יש בו סוג של מונולוג שלא קראתי כדוגמתו אולי באף ספר, מונולוג יהודי וכתב אישום שפצע אותי דווקא משום הישירות שלו והעובדה הפשוטה והמייאשת שהוא הרגיש כאילו נכתב היום. כי באיזשהו מקום, זה מרגיש כאילו השואה קרתה נורא מזמן ובשחור לבן, ללייזי ושמוליק שאהבו קרעפלך, לקרוא בתורה וללבוש ברטים אידיוטיים ומעילים אפורים ומזוהמים או למכור פמוטים בשוק השחור עבור קליפות של תפוחי אדמה. אנחנו לא תופסים, לא תופסים בכלל, שזה יכול לקרות גם עכשיו, גם כשיש לנו אייפונים דור חמש וסטרימרים בתלת מימד ומאה ערוצים בטלוויזיה ובחירה בין קורנפלקסים לאלפיהם וסושיות פלצניות. כן, גם היום זה יכול לקרות. בצבע. והעולם? העולם שכח עוד תוך כדי שהוא ממלמל חרמות של "לעולם לא עוד" מהפה ולחוץ. העולם לא ישתין עלינו כדי לכבות אותנו אם נישרף.

ובסוף, זהו. הסוף. איך מתמודדים עם מה שעשית? ועם מה שלא עשית? המצפון שלי שלם ונקי, אבל אף פעם לא הייתי צריך להעמיד אותו במבחנים משמעותיים באמת. ואני לא רוצה לחשוב על מקום שבו אצטרך להיכנס לאזורי דמדומים כאלה.

נגמרתי. אוף.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על אלה שמצילים אותנו