ביקורת ספרותית על הגיבן מנוטרדאם (הוצאה מחודשת) מאת ויקטור הוגו
ספר מעולה

---

מדובר בספר מופלא נוסף של הסופר יוצא הדופן ויקטור הוגו המשכיל לתפוס את מהותה של העצבות הטהורה והכואבת ולתאר אותה בפשטות בכתביו, תוך שמותיר אותנו בתום מילותיו עם שביב תקווה גורלי בלב.

אני חייב להתוודות שהיו קטעים מסוימים בסיפור שהקשו עלי עד מאד את הקריאה (בעיקר בתחילת הסיפור ובהמשך עם התיאור המפורט יתר על המידה אודות קטדרלת נוטרדאם שהתפרס על פני שלושים עמודים), עם זאת, מדובר בזוטות של ממש לעומת העלילה העשירה, מה גם שהיו קטעים, כדוגמת הפרק "זה יהרוג את זו", בו תיאר את הוגו בפירוט אודות היחסים בין הארכיטקטורה והמילה כתובה (שהתפתחה בתקופת הסיפור), שהיו מרתקים בהחלט לקריאה.

בניגוד לספרו המוכר ביותר של הוגו "עלובי החיים", בו הצלחתי להתחבר ולאהוב את מרבית הדמויות (לרבות ה"רעות", כגון המפקח ז'בר), בספר זה, אולי כפי שהתכוון המשורר, לא חיבבתי אף אחת מהדמויות ואף סלדתי מרובן (לרבות גרנגואר, קלוד פרולו ואחיו ז'אן, פבוס והמלך לואי ה-11), ואולי שתי הדמויות היחידות אשר כן מצאתי אליהן איזשהו חיבור מסוים היו אמזרלדה (על אף הערצתה הטרחנית לפבוס) והגיבן מנוטרדאם, הלוא הוא קוואזימודו.

בדומה לספרו "עלובי החיים", גם כאן הוגו לא הצליח להפתיע אותי בעלילתו כפי שנדמה כי התכוון, שכן ברור כבר מההתחלה כי אזמרלדה היא למעשה בתה של הנזירה הסגפנית פאקט ("השקית"), ולכן חשיפת העובדה בפרקיו האחרונים של הסיפור הייתה צפויה ונראית אל העין.

סצינת תקיפת הקטדרלה היא הסצינה האהובה עלי בכל הסיפור ותוארה בעיניי באופן מרהיב לקריאה.
הסצינה מסמלת מצד אחד את ההרואיות של קוואיזמודו (הנלחם לבדו בהמון הצועני והודף אותו באופן מעורר השראה, כל זאת על מנת להציל את אהובת נפשו) ואת טיבה של האירוניה מאידך (שכן, שני הצדדים מונעים ממטרה זהה, להגן על אזמרלדה, אך אינם מסוגלים לתקשר זה עם זה).

אם יש דבר שאני מצר עליו כשאני קורא את כתביו של הוגו הוא שלא חייתי בצרפת של תקופתו, לא חלילה כדי לחוות את כל ייסורי הנפש והאדם שחוו האנשים בזמנו, אלא כדי באמת להבין עד הסוף את מוחו של הגאון הזה, אשר שילב בסיפור תיאורים אודות ההיסטוריה של צרפת, אזכורים מאמירות פילוסופים ומשוררים בעבר ורעיונות פוליטיים עכשוויים המראים על ראיית הנולד שניתנה לו עם היוולדו.

אחרית הדבר מאת ד"ר איזבל לרוש המופיעה בסופו של הסיפור היא מעולה בעיני, שכן מציגה מגוון רעיונות ופרשנויות לסיפור הזה ולכלל כתביו של הוגו, כמו גם, הביוגרפיה המפורטת אודות הסופר הראויה למילה טובה.

הסוף של הסיפור שווה בעיניי את כל הספר הזה, ומותיר את הקורא, כמו שרק הוגו יודע, עם שביב תקווה עצוב-מספק בלב.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על הגיבן מנוטרדאם (הוצאה מחודשת)