Notre-Dame de Paris-"הגיבן מנוטרדאם" , של פריס, נכתב ע"י ויקטור הוגו, ופורסם בשנת 1831.
העלילה נפרסת בין השנים 1493-1492ומספרת את חייהם בפריס של התקופה של קווטזימודו- גיבן מעוות וחירש בעל עין, בן חסותו של קלוד פרולו הכומר. הוא שמשמש כמצלצל הפעמונים בכנסיית רוטרדם. צוענייה בשם אזמרלדה, נערה צעירה ומחוזרת ע"י הגברים. היא הגיע לפריז בדרכים עקלקלות, מלווה ע"י עז לכול מקום ומחפסת את הוריה נואשות. גרנואר- משורר/פ"פ/ קבצן שמחפש את עצמו בהסתאבות ברחובות פריז לאחר שכנופיית צוענים תיכננה להוציא אותו להורג, אזמרלדה לוקחת חסות עליו. פבוס קצין שרמנטי שאזמרלדה מאוהבת בו, והכומר פרולו המרושע שמציב בסופו של דבר אולטימטום מקומם.
העלילה לא מתפתחת עד לספר השביעי. בתחילת הרומן מתאר הוגו הסתאבות המונית של ההמון בפריז סביב הצגה שמועלה פייר גרנואר המשורר. המוני עניי פריס מסתאבים סביב ההצגה ולאחר מיכן חוטפים את גרנואר ורוצים להוציא אותו להורג. אזמרלדה מבטיחה להינשא לו והם מסכימים לשחררו. בפרק השני של הספר השלישי "פריז ממעוף הציפור" עושה הוגו סיור לקוראים בפריז של התקופה:
"במאה החמש-עשרה פריז עדיין הייתה מחולקת בין שלוש ערים נפרדות ומובחנות זו מזו, עיר-עיר ותוויה, עיר-עיר וייחודה, אורח חייה, מנהגיה, זכויותיה ותולדותיה:
הסיטה, האוניברסיטה והקריה." (ע"מ 153). הסיטה- העיר העתיקה, האוניברסיטה-הצד ההררי שבו חיו הבוהמה של התקופה. והקריה כעיר נפרדת בין השתיים. ויקטור מסיים את ששת הפרקים הראשונים בתיאור מהפכת הדפוס של גוטנברג שהביאה את המילה הכתובה כצורת ביטוי רעיונות ומפלת האדריכלות, שעד עז סימנה את ביטוי הרעיונות הנשגבים (נפילת האדריכלות הגותית לטובת מבנים קלאסים שהפסיקו לבטא את רוח התקופה).
"באותו רגע ראה את ההמון מפנה דרך. מעירה בלבוש משונה יצאה מן הקהל. לצד הנערה שהחזיקה בידה תוף מרים, פסעה עז קטנה זהובת קרניים. עינו של קוואזימוזו נצצה. הייתה היתה זו הצוענייה שניסה לחטוף אמש ושבגללה, כך הרגיש במעורפל , הוא נענש עכשיו – אם כי זו בכלל לא הייתה הסיבה, הוא נענש משום שלרוע מזלו היה חירש ומשום שנפל לידי שופט חירש. עכשיו היה בטוח שגם היא באה להתנקם בו ולהכות אותו כמו כל השאר".
(ע"מ 289, "דמעה תמורה דמעה של מים", פרק רביעי, ספר שלישי).
קוואזימוזו מואשם בחטיפתה של אזמרלדה (למרות שהוא לא עשה כלום). השופט החירש חוכר את קוואזימוזו החירש וגוזר עליו עינויים לעיני ההמון המסתאב לראות את הגיבן המעוות סובל על לא הבל בכפו. לבסוף אזמרלדה באה להביא לו מים והוא משתחרר מהעינויים, מוכה הלם.
"זאת נאשמת ,מסייה. אתה לא יכול לראות אותה. היא עומדת עם הגב אלינו, וההמון מסתיר אותה. היא נמצאת שם איפה שהכידונים. מי האישה הזאת?" שאל גרנואר, אתה יודע מה שמה?". "לא מסייה הרגע הגעתי. אני רק מניח שמדובר בכישוף, כי מועמת הכמרים נוכחת בתהליך."
"נו טוב!" אמר ידידנו הפילוסוף, "בוא נראה איך כל לובשי הגלימות אוכלים בשר אדם. גם זה מחזה".
(..) הייתה זו שעה של עדות חשובה". (ע"מ 376).
"שקט בקצה העולם!" קרא הפקיד בחדות.
בעזרת תעלולי תוף שכאלה הנחה ז'ק שרמולו את העז לבצע הצגות נוספות. הוא שאל אותה מה היום בחודש, מה החודש וכולי, דברים שהקורא כבר היה עד להם. ומכוח אשליה אופטית שהיא ייחודית לדיונים משפטיים, אותם הצופים שיותר מפעם אחת הריעו ברחוב לתעלוליה התמימים של דז'אלי התמלאו חלחלה כשראו אותם תחת גג הפאלה דה ז'טסטיס. לא היה מקום לספק, העז הייתה השטן.
המצב החמיר כשהתובע המלכותי לקח שקיק עור מצווארה של דז'אלי ורוקן מתוכו פיסות עץ עם אותיות. אז ראו הכול איך העז מסדרת בעזרת רגליה את האותיות ויוצרת שם הרה גורל : "פבוס".
(..) "אוי לי!" קראה הנערה והליטה את פניה בידיה , פבוס שלי זה גהינום!".
"את ממשיכה להכחיש ?" שאל הנשיא בקור.
"כן אני מכחישה!" אמרה היא בקול נורא . היא עמדה ועיניה נצצו . הנשיא המשיך בשלו:
"אם כן כיצד את מסבירה את המעשים המיוחסים לך?". היא ענתה בקול שבור:
"כבר אמרתי אני לא יודעת . זה הכומר. אני לא מכירה אותו. כומר מהגהינום שרודף אותי!". "בדיוק ענה השופט נזיר הרפאים". "אדונים! רחמים אני רק נערה ענייה...".
"צוענייה אמר השופט (..) "לאור עקשותה המצערת של הנאשמת, אני נאלץ לדרוש חקירה בעינויים".
(ע"מ 382-381, חלקים משלושת הפרקים- "המטבע שהפך לעלה יבש").
אזמרלדה והעז שמלווה אותה- דז'אלי מואשמות ברציחתו של פבוס החייל. "המטבע שהפך לעלה יבש"- היה למטבע ששילם פבוס תמורת חדר באכסנייה של הגברת הזקנה שהזקירה חדרים. אזמרלדה ופבוס, היא מאוהבת בו, והוא חושק בה- תכננו לשכב. הכומר פרולו מסתאב אחר פבוס ונותן לו את המטבע... וגם דוקר אותו. דז'אלי העז ואזמרלדה המסכנה מואשמות במעשה כישוף. לאחר עינויים היא מועלה לכיכר גרב להוצאתה להורג.
"די בזה, מלכי". אמר טריסטן. "אם המכשפה עדיין בתחומי הנוטרדאם, האם לתלות חרף זכות המקלט?"
"חי הצלוב, זכות המקלט!" אמר המלך וגירד באוזנו. עדיין צריך שהאישה הזאת תיתלה".
"אני מבטיח לך, גברתי הבתולה, מלכתי הטובה, שזאת מכשפה שאינה שאינה ראויה להגנתך הטובה. את יודעת גברתי, שהרבה שליטים אדוקים מאוד הפרו את זכויות הכנסיות, לתפארת האל ולצורכי המדינה.
(..) על כן סלחי לי בפעם היחידה הזאת, גברתנו של פריז. לא אעשה זאת שוב, ואעניק לך פסל יפה מכסף, דומה לזה שנתתי בשנה שעברה לנוטרדאם ד'אקי. כך יהיה".
(ע"מ 554-553- "מקום המפלט שלואי מלך צרפת אמר שם את תפילותיו", פרק חמישי ספר עשירי).
לואי ה-11 גוזר את דין "המכשפה" אזמרלדה. היא כמובן לא עשתה כלום ופבוס חי ובועט והתחתן מחדש עם אלמה עשירה. לואי המלך הזקן מגלה רחמים ומשחרר את גרנואר המשורר לאחר תחנוניו למלך. בבסטיליה בפריז המלך לואי ה-11 נצבה לשלוח כוחות שיחסלו את המרי סביב כנסיית נוטרדאם וראה בכך ניסיון הפיכה כנגדו.
גרנואר לאחר שחוזר להיות אזרח חופשי מנסה להציל את אזמרלדה, כך גם קוואזימוזו שהציל אותה מחרפת הגרדום והבריח אותה לכנסיית נוטרדאם. הסוף טראגי ומגלם את הרעיון של ויקטור הוגו- שחסד ניתן לבסוף, אך לא בעולם הזה, כך האולטימטום של הכומר המרושע פרולו שאם תינשא לו הנערה אזמרלדה הוא לא יוציא אותה להורג, היא אידאליסטית ומסרבת עד מותה המעונה .
הספר ריתק אותי, כשהייתי ילד קטן לקחו אותי לבקר בכנסיית נוטרדאם המפורסמת. אני זוכר את הויטראז'ים הגדולים בכנסיה. את העוגב הגדול במזבח. קריאת הספר הטראגי של הוגו היא חוויה משלימה.
![הגיבן מנוטרדאם [מהדורת 2013]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/966660.jpg)












![מילים כדי לומר זאת [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1024920.jpg)




