פלאש בק-כיתה ב',טיול ראשון לחו"ל.חבורה של ארבעה ילדים בגילאי 7,8, ו-12 מטיילים עם ההורים ברחובות פריז.אני זוכר שהיינו במגדל באייפל,ואז משמה לקחנו סירה ושטנו על הסן עד לכנסיית נוטרדאם.אני זוכר את הרחבה הגדולה מול הכנסייה,זה היה בשעות אחר הצהריים.היו הרבה יונים,ובתור ילדים נהנו לרדוף אחריהם ולגרום להם לעוף.היו שמה זוג זקנים צרפתיים,עם פנים חמוצות שעשו לנו "נו נו נו" ונתנו לנו לחם להאכיל את היונים.אני זוכר שנכנסנו לכנסייה,ועלינו במדרגות עד למעלה.אני זוכר גם שלא הפסקתי לנדנד לאבא שלי מתי כבר מגיעים,ואיפה המקום שישן בו הגיבן.
כל יומולדת,יש לי מין מסורת.לא משנה איזה יום זה,מה מזג האוויר,כמה כסף יש לי בארנק,אני תמיד הולך לחנות ספרים וקונה לעצמי ספרים (לא שאני צריך שבשביל זה יהיה לי יומולדת כן?).ביומולדת האחרון שלי,החלטתי שהפעם אני אקנה קלאסיקות.ספרים שמנים,כאלו שיספיקו לי להרבה זמן.ואז ראיתי את הגיבן מנוטרדאם,יושב לו על המדף.מיד נזכרתי שהרבה זמן אני רוצה לקרוא אותו,אבל בספרייה יש רק את כרך א'.מהר מאוד קפצתי על המציאה וקניתי את הספר.
אבל לפני שאני כותב באמת את הביקורת (עד עכשיו סתם ברברתי),עליי להתדוות.חטאתי לך,ויקטור הוגו.כן כן,חטאתי.משום מה אני אף פעם לא זוכר במדויק את הספרים שלך."עלובי החיים" תמיד מתבלבל לי עם "בין שתי ערים",ו"הגיבן מנוטרדאם" תמיד מתבלבל לי עם "כרמן".ועכשיו אחזור לביקורת.
הגיבן מנוטרדאם הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא.לא בגלל שזה ויקטור הוגו,ולא בגלל שזו קלאסיקה.ממש לא.אני אף פעם לא שופט ספר ככה.אני מסתכל על הספר כמות שהוא,בלי כל הדברים מסביב.
ויקטור הוגו מיטיב לתאר את סבלם של העניים,ותמיד בספרים שלו זולגת לי דמעה (גם בעלובי החיים זה קרה לי).הרעיון הבסיסי בכתיבה שלו,שהגאולה אפשרית אבל לא בעולם הזה,הוא רעיון מצמרר ועצוב,שגורם לקורא לתהות לרגע על החיים המודרניים שלו,ועל ההתלוננויות הבלתי פוסקות (לדוגמא שלי) על החיים ההו כה "נוראיים" שאני עובר.
ברור שיש בספר גם רעיונות אחרים,כמו "זה לא החיצוניות זה הפנימיות",או "האהבה יכולה לשגע",אבל הרעיונות האלו הם רק דרך להעביר את המסר העיקרי של הסיפור.
אני לא אשקר,לא הכול נוצץ.את הספר התחלתי עם המחשבה "נווו,איפה הוא??".המחשבה הזו ליוותה אותי עד עמוד 70,בו סוף סוף זכיתי לראות את הגיבן הנודע!
אבל הגיבן נעלם שוב פעם עד עמוד מאה ומשהו.
היה פרק אחד שפשוט שעמם אותי,וזה הפרק שמתחיל בעמוד 150,ובמשך 30 עמודים ויקטור הוגו רק מתאר את מה שרואה מי שעומד בראש הכנסייה.כן,אני מבין את הנחיצות של התיאור הזה,בכל זאת הסיפור עצמו מתרחש במאה ה-15,אבל אישית לא יכולתי לסבול את זה ובקושי רב צלחתי את זה.
ועכשיו אני יושב לי בחדר שלי,הפסל הקטן של כנסיית נוטרדאם לידי (במקור לא שלי,של אח שלי,אבל גם ככה הוא לא שם לב לדברים כאלו...) וחושב מה יהיה הספר הבא שאני אקרא,ואם בכלל הוא יצליח להשתוות ליצירת המופת הזאתי...

















