ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר מעולה

---

"המוות הוא כה לא צפוי ואנחנו יצורים שבריריים.
איננו יודעים מתי להבת החיים תיכבה ע"י רוח המוות".

את המשפט הזה אמרה ג'קי ברקהארט, מהסדרה "מופע שנות ה-70".
הסדרה עצמה היא בעצם סדרת קומדיה, אבל משום מה המשפט הזה, עם כל הקיטש שבו,
נראה כ"כ מתאים לספר הזה. יש בו משהו נכון.

(זהירות! מכאן עלולים להיות ספויילרים חמורים!!!!!).

הספר מספר על הייזל(גרייס),בת ה-16, חולת סרטן בלוטת התריס.
היא נשלחת ע"י הוריה לקבוצת תמיכה ושם היא מכירה את אוגוסטוס ווטרס בן ה-17,אשר אובחן עם סרטן עצמות ונאלץ לקטוע את רגלו בשל כך.
במשך הזמן שהם מכירים, שניהם מתקרבים זה אל זו, לומדים אחד על השני ומתאהבים.

את הספר סיימתי לפני יומיים בערך והוא פשוט לא יצא לי מהראש.
זה מסוג הספרים האלה שברור שהסוף שלהם יהיה עם סוף חמוץ מתוק(למרות שהוא במקרה הזה
יותר חמוץ מאשר מתוק).

הוא ספר קשה.
לאחר שסיימתי אותו, הוא גרם לי לתהיות, חוסר שלווה, קצת בכי וגם החסיר ממני קצת משעות השינה(סיימתי אותו באמצע הלילה).
זה ספר מרתק, מרגש וחכם.
הוא לא לגמרי מושלם. היו לי טיפה בעיות איתו.

הפריע לי טיפה שכמעט כל הדמויות בספר הן חכמות ברמת הכמעט מחוננות(אולי חוץ מהייזל כי היא כבר לומדת בקורסים לאוניברסיטה).
אולי כשאתה במצב הזה אז אתה חייב להתבגר מהר. לא יודעת.....
דבר נוסף שטיפה הפריע לי זה שהמון פעמים כשהייזל דיברה, אז המשפטים שלה נגמרו בסימן שאלה(ואני לא מדברת על
הפעמים שהיא שאלה משהו, אלא לפעמים ששאלו, הציעו או דיברו איתה).

לא חסר קיטש בספר. לפעמים זה טוב וחמוד, לפעמים זה לא נחוץ.

מה שאהבתי בספר זה שהוא הרגיש כ"כ מציאותי.
התגובות, המחשבות והרגשות של הדמויות הרגישו אמיתיים ולא מאולצים(להבדיל מהרבה ספרים אחרים).
ההתאהבות של אוגוסטוס והייזל הייתה משכנעת.

הסוף היה אחד הדברים שהחסירו ממני שינה.
הספר נגמר בכך שהסרטן חוזר לאוגוסטוס ואז מספרים לנו איך הוא והייזל מתמודדים עם זה, על מותו
ועל ההספד שהוא כתב לה(ועל ההמשך שהוא כתב ל"מכאוב מלכותי", הספר האהוב על הייזל ועליו).

בהתחלה חשבתי לעצמי "איזה סוף מרגיז ולא הוגן". אבל אז הבנתי שזאת בערך הפואנטה.
זה לא שהסופר הביא לי איזה סיפור פנטזיה שבו מביאים לי איזו תרופת פלא, נס פלאי או משהו
כדי להציל אותו. הוא הביא לי סיפור עצוב שיכול לקרות במציאות.
הסיפור הביא לי גם כל מיניי תובנות. כנראה שהוא לימד אותי כל מיניי שיעורים חשובים להמשך החיים.

אני מקווה שהייזל תצליח במעט הזמן שלה נותר(כי בספר צוין שהסיכויים שהיא תחיה עד גיל 20 הם קלושים)
למצות את החיים בעצמה ולהצליח להשאיר את חותמה בעולם. אני יודעת ששניהם השאירו את חותמם אצלי.

» ביקורות נוספות של שרון
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים