ביקורת ספרותית על חפצים חדים (2009) מאת גיליאן פלין
ספר טוב

---

בגן של הקטנה שלי יש אמא שתמיד לובשת חולצות ארוכות שרוולים. זה לא נראה לי משהו עם חשיבות מיוחדת, תארתי לעצמי שזו מן הצהרה אפנתית. אבל לפני שבוע יצא לי להחליף איתה כמה מילים אחרי הגן. היה אחר צהריים חם, בנותינו השתובבו בשמלות אווריריות של קיץ, ואני הרגשתי שאני מתבשלת עד לנקודת רתיחה. פטפטנו על שום דבר, שיחה סתמית ושטחית שאני לא מצליחה לשחזר. הבטתי בשרוולים הארוכים ולא הבנתי איך מישהו מוכן להיות סתם כך קורבן אופנה. ואז היא הרימה את ידה לסדר קבוצת שיער סוררת ושרוול אחד הופשל. המראה שנגלה לעיני היה הדבר האחרון שציפיתי לראות. שורה סדורה מדוייקת של צלקות, שאפילו לעיני הלא מקצועיות נראתה מעשה ידי אדם. מעשיה שלה. מזועזעת עד עמקי נשמתי לא הצלחתי להנתק מהמראה המבחיל הזה. היא הביטה בי ובתנועה זריזה סידרה את השרוול והמשיכה לדבר כאילו כלום. אני עמדתי נטועה במקומי, לא מסוגלת ללכת ולא יכולה להישאר. למה שמישהו ינסה לכער את עצמו בכוונה?

קמיל היא אישה כזו. היא חתכה את עצמה כל כך הרבה פעמים עד שנותר רק עיגול אחד בגבה שאינו מכוסה צלקות. קמיל חותכת מילים. "גוזרת, פורסת, חורטת, דוקרת". בכל פעם שהעור שלה צורח היא כותבת עליו את מחשבותיה עד זוב דם. תיעוד נצחי. קמיל גם שותה, והרבה, כדי להשתיק את העור שלה, את הכאב והטירוף.
שלושה שבועות אחרי שהיא משתחררת מהמחלקה הפסיכיאטרית וחוזרת לעבודתה כעיתונאית זוטרה במקומון, נשלחת קמיל לעיירה שבה גדלה כדי לכתוב על פרשת רצח של שתי ילדות.
מי מאיתנו היה שמח לחזור לעיר הולדתו, להתגורר שוב בבית הוריו, לפגוש בחברי (?) ילדותו שבגרו, להרגיש שוב בתיכון? נראה לי שמי שמשיב בחיוב לשאלות הרטוריות האלה הוא כנראה אדם מאושר ביותר, מן זן נכחד. נדיר יותר מאנשים שחותכים את עצמם, לפחות לפי חברתי הפסיכיאטרית אליה התקשרתי נרעשת מתגלית הידיים החתוכות. לדבריה זו הפרעה נפוצה ביותר. המון נשים, בעיקר בגיל ההתבגרות, חותכות את עצמן כדי להעלים את הכאב הנפשי. זה יכול להיות משהו זמני לגמרי שחולף מעצמו בתום גיל ההתבגרות.

על קמיל המעבר לבית אמה לא משפיע טוב. החיטוט בצלקות נפשיות מהעבר מצריך כמויות עצומות של אלכוהול ויצירת צלקות עוריות חדשות. כצפוי, לקמיל יש יחסים לא פשוטים עם אמה, עם אחותה למחצה שאותה כמעט שאינה מכירה, ועם אחותה המתה. העבר שחשבה שהותירה מאחוריה שב לרדוף אותה ומשתלב בתעלומה שאותה היא באה לפתור.
כפי שאפשר להבין ממה שכתבתי עד כה, הקריאה בספר לא קלה. ככתוב על הכריכה האחורית, זהו באמת מותחן מצמרר. בחילה, גועל, משיכה, הן מקצת התחושות הסותרות שהרגשתי. כל כך הרבה רוע יש בספר. יותר מאשר בספריו של קוך, אולי אפילו יותר מאשר אצל שרייבר ב"חייבים לדבר על קווין". הרוע אצל פלין משולב עם טוב ואיננו טהור. דווקא בשל כך הוא מוחשי יותר ולכן מפחיד יותר. הדמויות של פלין אמינות ומלאות כך שנסחפתי בקלות לתוך הסיפור, נותנת לפלין לזעזע אותי, מתעלמת ממניפולציות, מכך שפתרון התעלומה צפוי כמו גם העובדה שלא נחסך מאיתנו רומן עם בלש משטרה החוקר את הרצח.

בקיצור, ספר מומלץ למי שלא מפחד לחתוך פינות.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על חפצים חדים (2009)