ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שבת, 11 במאי, 2013
ע"י הלל הזקן
ע"י הלל הזקן
ספר 'קליל' אחרי כל סבב של שניים-שלושה 'ספרים-רציניים'. הבטחתי ולכן אקיים. אפילו שלאחרונה נראה לי שדווקא קראתי יותר 'מהסוג' הראשון, תיכף אני בודק ב"בלוג הקריאה האישי שלי"... חחח.
נתחיל בזה : ספר שזוכה לתשבוחות מפיהם של הרלן קובן הסתמי ובעיקר של סטיבן קינג השרוט שהשתפך עליו היטב-היטב, רצוי שיתייחסו אליו בחשד הראוי. שכן שני אלה, בתוספת המחברת פה, ג'יליאן פלין, נראה שמאוד משעמם להם באמריקה הגלוייתית והמוכרת (?) למעריץ ההדיוט מישראל או בוסניה, שחולם על גרין-קארד עתידי שיביא גם את החלום האמריקאי קרוב לפתח ביתו - ובוער להם התחת תמידית דווקא לספר לנו על מה שמתרחש "בארץ העמוקה והלא מוכרת", בקרב כל הרד-נקס המתחסדים האלה, שחיים בעיירות שכוחות-אל בנות אלפיים תושבים כולל חיות הבית ושהולכים בקנאות פראית לכנסייה בימי ראשון אבל בשאר ימי השבוע זוממים לחטוף ילדים רכים מגינת ביתם ולעקור להם שיניים ביער חשוך... אצל קובן וקינג זה כבר חתום וגמור, אצל פלין זה בשלב 'מסתמן'. בינתיים. באמת כדאי לברר פעם האם מדובר באיזשהו סימפטום של הפרעה נפשית קולקטיבית, או שכמו ממשלת ישראל מאז כהונתו הראשונה של ביביהו ה-1 - פשוט גילו שזה מה שמוכר (כ' רפויה) : השקר, הכחש ובעיקר הפחד מפני הלא נודע.
אמת. הספר כתוב היטב. חזרה פה גב' ג'יליאן פלין, כתבת טלוויזיה מוכרת משיקגו, לימי "הכתיבה העדותית", המבוססת על (לפחות) שני עקרונות מוכרים : דיווח מיידי מעיניה וממחשבותיה של הגיבורה-הכותבת (מעין יומן-מסע אם תרצו) ובלבול מכוון בין גיבורת הספר ובין המחברת - שתיהן עיתונאיות, שתיהן מאזור שיקגו, שתיהן רואות את עצמן כפוטנציאל שלא (טרם ?) מומש וכו'. אבל הדגש פה הוא -כמה מפתיע- על אווירת האלימות הפושה בכל - שתייה לשכרה כדרך חיים, חוסר סבלנות של כולם ביחס לכולם, יחסים מחורבנים בין הורים לצאצאיהם, הפרעות נפשיות זורמות כמים -בעצם כוויסקי- וכמובן תיאורי הזוועה של הנעשה בחוות החזירים שעליה מתבססת כלכלתה של העירייה ווינד-גאפ, שכמה מהם לבטח שימשו שלד לנאומיו של כוכב-טראש שימור כדוה"א החדש - גארי יורופסקי... ככה שמי שיחשוב על השוואה אפשרית בין הספר הזה ובין -חס וחלילה- "בדם קר", עדיף שיעלה השוואות בין כוס קלקר למטוס סילון. כן, זה עד כדי כך מופרך.
אז ברור שלא ממש אהבתי את הספר ואני עוד עדין כי יום שבת היום ומצפוני מפציר בי להישאר חיובי. לא חושב שרצח ילדים מיותר והתעללות בגופותיהם הוא נושא ראוי לרומן ולנצח ידמה לי כאילו מי שבכלל חושב על נושאים כאלה ואוסף אותם לכדי חיבור של 300 עמודים פלוס, מוצא פה בעצם דרך לא מתוחכמת במיוחד להעניק לחרא הזה לגיטימציה. כאילו הרוצח/הרוצחת/הרוצחים בספר מגשימים את מה שהוא, המחבר, היה מבצע בעצמו בחדווה. האשמות חמורות, אבל זה רק במסגרת "סימניה".
ולא, מר סטיבן קינג היקר : הסוף לא מיוחד ובטח שלא מפתיע. אני ניחשתי אותו כבר מקריאת צדה האחורי של הכריכה. אהבה, אחווה ושלום בעולם.
11 קוראים אהבו את הביקורת
11 הקוראים שאהבו את הביקורת
