סיפור שלא החליט אם הוא ספר אימה של סטפן קינג, ביוגרפיה מדכאת של הדרום העמוק או יומן וידויים מיוסר, ובסוף לא מצליח להיות אף אחד מאלה. בשלב מסוים החיתוך העצמי החוזר והנשנה של הגיבורה קמיל מפסיק להיות אמצעי ספרותי ומתחיל להיות מייגע, כמו לקרוא את היומן שלי מלפני עשרים שנה: חיטוט בפצעים, בסבל, בריקבון ובאומללות, בלי טיפת חסד ורחמים. ספרות צריכה להציע יותר מזה.
הלוואי שיכולתי להגיד "החותך מחותך פטור" אבל זה לעשות לעצמי עבודה קלה מדי. אם להיזכר בתקופות שלא ממש בא לי להיזכר בהן, יש אמינות בתיאור. לכל אחד סיבות משלו, ונסיבות שונות של אטימות הסביבה וקהות החושים, לכן אין לי ויכוח עם אובססיית החיתוך של קמיל או עם תהומות הסבל שלה, מה גם שאני חובבן עלוב לעומתה. אבל הייתי רוצה סיפור שיהיה קצת יותר מאודיסיאה של סבל, קצת יותר מסיפור אימה מעוכל למחצה שחלקים רבים ממנו מתמשכים באופן מייגע ללא צורך וחלקים אחרים גולשים למחוזות המתח הרומנטי שבין הבוסרי והמיוסר ונקטעים בלי פיתוח עלילה ואישיות מספק.
אז את חותכת את עצמך? ברוכה הבאה למועדון. זה מקדם את העלילה? לא. זה מבהיר לנו את נבוכות נפשו של הרוצח? לא. והבוס, עורך עיתון זניח משיקגו, שלח אותך לווינד גאפ, עיירה דרומית עלובה, כי נולדת שם אז תוכלי להתקרב טוב יותר למקורות בדבר סיפור הרצח שם? אוקיי. הגיוני. אז למה לעזאזל אנחנו צריכים לקרוא כמעט חצי ספר על החיתוך העצמי שלך, הצלקות הכתובות על העור? הבהרת את עצמך יופי. טחנת לנו את השכל, מותק. האם זה אמור לגרום לנו להבין את הסוף טוב יותר? את מניעי הרוצח? את נבוכות נפשו? את תגובת הגיבורה לגילוי הרוצח? כי אם זה אמור, זה לא ממש עושה את זה. עורך טוב היה מקצץ באופן ניכר את האלמנט הזה, של חיתוך ופציעה עצמית, שההבדל בינו לבין חיתוך הוא שבהתחלה הוא נראה חודר אבל בסוף מסתבר שהוא סתם קישוט.
לסופרת יש עין מוכשרת לפרטים, אבל זה נגטיב של כתיבה תרפויטית, בלי עמוד אחד חופשי מסמים, אלכוהול וחיתוך בבשר, כאילו היא מתאמצת בכוח למנוע מאיתנו לחוש סימפטיה כלפי הדמויות. לקראת הסוף הרגשתי שהספר עומד להעלות עובש ולהתפורר לי ביד. אם זה היה קורה, לא ממש היה אכפת לי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
