ביקורת ספרותית על 1967 - והארץ שינתה פניה מאת תום שגב
ספר מעולה

---

ידוע ושגור שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. אבל מה קורה אם בטווח הארוך, המנצחים מתגלים כמפסידים? או יותר נכון, מתברר שלהפסד שותפים כל הצדדים?
תום שגב כותב היסטוריה שאני אוהב לקרוא. לא בהכרח כי אני שותף לדעותיו, אלא משום נקודת המוצא. הוא גורס כי ההיסטוריה כבר מוכרת כסובייקטיבית, ולכן אין טעם לנסות להעמיד פנים שהיא איננה כזאת. נותר, אם כך, לטעון טענה ולנסות להוכיח אותה. נתחיל דווקא מהסוף, מההוכחות. מדובר בתחקיר מקיף עד לרמת טור הייעוץ לנשים שבעליהן במילואים, או הפתק שהעביר היועץ לסגן השר הדתות, זרח ורהפטיג. למעשה, בערך חמישית מהספקר קודש לביבליוגרפיה. היא כוללת, לצד ארכיונים ממשלתיים וסיכומי ישיבות ממשלה, גם גלויות ויומנים של אנשים מהשורה. מדהים לשמוע דרכם את ההיסטירה והאימה משואה שניה לפני המלחמה, דרך האופוריה שאחריה, וחזור לייאוש ולאימה.
אבל מעל כל זה עומדת התמה ששגב מתאר בספרו- החטא הקדמון של יציאה למלחמה ואוזלת היד וקטנות הרוח שמנעו מלהגיע לפתרון בר קיימא אחרי המלחמה. הוא אינו מהסס להביע את דעתו על אמירותיו של זה ופעולותיו של זה. לפעמים נדמה שהוא מרגיש צורך עז דווקא כן לומר את אשר על לבו. אפילו חדווה מלתאר את התככנות והשרלטנות של העוסקים במלאכות השלטון והביטחון. אבל מעל לפרטים הפיקנטיים ולשאות "מה היה אילו....", יש נימה דקה של צער מהשרך שהותוותה לנו בהיסטוריה, של עם שנאלץ לחיות על חרב עד שיום אחד התעורר ולא ידע איך לחיות בלעדיו.

» ביקורות נוספות של עודף
» ביקורות נוספות על 1967 - והארץ שינתה פניה