ביקורת ספרותית על 1967 - והארץ שינתה פניה מאת תום שגב
ספר מעולה

---

הרעיון לקחת שנה ולהעניק לה ביוגרפיה משלה, כאילו הייתה אדם או ארץ, הוא לא חדשני אך גם לא נפוץ במיוחד. ותום שגב עושה זאת באופן מרהיב, בעיקר בקצותיו של הספר. הוא בונה סיפור היסטורי עם "טענת מחקר" ברורה: ה"נפש" הישראלית סובלת ממניה-דיפרסיה, ורק כך יש להבין את הדיכאון של שנת 1966 וראשית 1967 לעומת האופוריה של אחרית 1967 ושנת 1968.
במחזהו של חנוך לוין, "את, אני והמלחמה הבאה" מנסות שתי דמויות למצוא הצדקות למלחמה, ומתוך הדו-שיח המגוחך עולה האבסורד הישראלי במלואו. לשנת 1968, עם גלי הלאומנות ששטפו אותה בעקבות "שחרור" השטחים, היה קשה לעכל מבע סטירי מהסוג הזה, והקונצנזוס היה ש"ניצחנו במלחמה כי אנחנו הטובים, החזקים, הצודקים". שגב מצביע על המאורעות שהובילו לתפישה הזאת - שכמובן התפוצצה לנו בפרצוף ב-1973.
הספר בנוי מפרקים המתרכזים סביב נושא כזה או אחר, ומפרט אנקדוטות שונות, חלקן "חשובות" וחלקן "שוליות", אך כולן יחד יוצרות תמונה מרתקת של המציאות הישראלית באותה שנה. החל מהמיתון של סוף 66', דרך תקופת ההמתנה, עבור במלחמה, ועד ראשית מפעל ההתנחלויות. כמה מהן מלמדות שמעט מאוד השתנה: את עיתון "הארץ" כבר בן-גוריון תקף כעיתון אנטי-ישראלי; כבר אז בחשו ראשי ממשלה ישראלים בפוליטיקה הפנים-אמריקאית; "ירושלים הייתה מפלטו האחרון של הפטריוט הישראלי: האשם את אויבך בפגיעה בירושלים - והרי אתה פטור מכל ויכוח נוסף איתם", אמר אורי אבנרי כבר באותה שנה; תדמיתו של שמעון פרס הייתה כבר אז של תככן נכלולי; המריבות הבלתי פוסקות בין הדרג הצבאי לפוליטי בעצם טשטשו כבר אז את הגבולות בין שתי הקבוצות; פוליטיקאים רבו ביניהם כבר אז על תצלומי יח"צ (אשכול מול דיין); ועוד ועוד ועוד.
בקיצור, ספר מרתק שגורם לך לחפש חומר נוסף תוך כדי קריאה על הרבה נושאים אחרים, ומעלה תובנות ללא הפסקה. מומלץ בחום, ולדעתי זהו ספר חובה לכל ישראלי המעוניין לדעת קצת יותר לפני שהוא מרהיב עוז להיות דעתן כל כך כשזה נוגע לדעה פוליטית.

» ביקורות נוספות של יוסי
» ביקורות נוספות על 1967 - והארץ שינתה פניה