ביקורת ספרותית על 1967 - והארץ שינתה פניה מאת תום שגב
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 31 במאי, 2017
ע"י רץ


מבט מפוכח על מלחמת ששת הימים

הכיתה שלנו מלווה במורה, היגע לביתו של- ד. בן כיתתי, בכדי לנחם אותו, על אחיו, א. שנפל כצנחן בכיבוש העיר העתיקה בירושלים. אחד הילדים הושיט ל-ד, כפתור אופנתי, בו הייתה דמותו של אריק שרון, מאלופי הניצחון, בכדי לנחם אותו. אמו שראתה מהצד את הכפתור, חטפה אותו בזעם גדול, וצעקה הוא רצח את בני.

עברו כמעט חמשים שנים מאז, ועדיין התמונה הזאת מסרבת לעזוב אותי. כעת אני חושב שכמו בטרגדיה יוונית, היא הייתה סימן רע ליהירות, שלא לקחה בחשבון את הכאב האנושי שיש בכל מלחמה, שמלחמה אחת מוצלחת, עלולה לעתים להיות קדימון, לזאת שתגיע אחריה, או ניצחון במלחמה אחת, גרם לנו לשכוח לרגע את הפגיעות שלנו כבני אדם, ואת הזעם והכאב של האחר.

כעת אני מבקש לחזור למלחמת ששת הימים, להביט לתוך הקופסה השחורה שלה ושלנו, מתוך רצון לפענח, את אובדן הדרך הנמשך מאז ועד היום, ששורשיו לדעתי נעוצים בניצחון חסר התקדים במלחמה הזאת, כהצלחה שהפכה לקללה.

שנים רבות היה מונח בספרייתי, הספר של תום שגב, 1967 והארץ שינתה את פניה, הוא מסוג הספרים המונומנטליים, שצריך לקבל החלטה לקרוא בהם כפרויקט, שבדרך כלל אפשרי בחופשה ארוכה. פסח הגיע, וגם עוד מעט יחלפו חמשים שנה למלחמת ששת הימים, וזאת בהחלט סיבה משמעותית לקבל החלטה לקרוא את ספרו של שגב.

שגב מציב תזה מוכרת, אבל שאפתנית במשמעויות שלה, באופן שהוא מביט אל מלחמת ששת הימים, כקו פרשת מים בהיסטוריה הישראלית. היא גרמה לשינוי מהותי בחברה הישראלית, שהייתה שונה עם תום המלחמה. תום שגב כעיתונאי והיסטוריון, משתמש במילים מוצלחות, והארץ שינתה את פניה, כביטוי לגישה הרואה את השילוב בין גיאוגרפיה לעם. האם מדינה הפורצת את גבולותיה, משנה את אופייה בצורה דרמטית, ואם כן מהו מהות השינוי?

שגב טוען שהעם והפוליטיקאים מהשמאל והימין, לפני מלחמת ששת הימים לקו מצד אחד בחרדה לא מוצדקת של ישראל חלשה, ומצד שני בחלום ישראל הגדולה, שהיה נחלת הימין והשמאל גם יחד.

שגב טוען כי במלחמת ששת הימים נגררה ישראל על ידי אלופי המטכ"ל, שהיו אקטיביסטים ומיליטנטים, ביניהם, אריק שרון, יצחק רבין, עזר ויצמן, דוד אלעזר, עוזי נרקיס ואחרים, שלא רק חרחרו מלחמה, אלא סיבכו את ישראל, בהסלמה שהלכה והובילה למלחמה. מול מפקדי הצבא ניצבו חברי הממשלה, אשכול, גולדה, ספיר, אבא אבן ואחרים, בני הדור הבוגר, גלותיים ומלאי חששות, וחרדות. אשכול ראש הממשלה הצליח להקנות חוסר ביטחון בנאומו המגומגם מול פני האומה. אירוע שגרם למינוי דיין הפוליטיקאי יליד הארץ שהשתייך לדור מפקדי הצבא, לשר הביטחון. מרגע שדיין התמנה לשר הביטחון, מטוטלת המלחמה נעה במהירות להתנגשות בלתי נמנעת עם צבאות ערב.

לצורך הצגת תהליך השינוי ומשמעויותיו, מציג שגב, שלושה שלבים, ישראל קודם למלחמת ששת הימים, ההמתנה והמלחמה, וישראל לאחר המלחמה. שגב מוביל אותנו במסע מרתק, שבו הוא מטיב לתאר בצורה מעניינת את הארץ שלפני מלחמת ששת הימים, בהמשך אנו חווים באופן מעניין ומוחשי את המלחמה, כמי שנכנסים לתוך קופסה שחורה. זה כמו להביט בראי קודם לתהליך המייקאובר, במהלכו, ולאחריו. שגב מציב בפנינו מראה, באמצעותה משתקפת בבועה לא מחמיאה. ניצחון ששת הימים גרם לנו להיות יהירים, ומלאים בתחושת אופוריה. מלחמת ששת הימים היא הפרומו של כיפור ומערכות פוליטיות וצבאיות שישראל התמודדה איתן, באמצעות הנרטיב, לפיו אנחנו תמיד צודקים. שגב מביט למלחמה המוצלחת ביותר שלנו, ומסביר לנו, שגם שם, נגררנו וטעינו, ביטוי לאיוולת ישראלית. אם כן מה למדנו, למלחמות שלא נצחנו, ולבטח לא ננצח? שגב גורם לנו למבט אינטלקטואלי אמיץ, לנרטיב הציוני ביטחוני והחברתי, המחייב לחשב מסלול מחדש.

שגב כעיתונאי והיסטוריון, כותב קולח ומעניין, לצד תהליכים של מקבלי ההחלטות, בממשלה, ובצבא, הוא מביא עדויות אישיות, כמכתבי ישראלים שנשלחו לקרובים בחו"ל ובהם תיאורי אווירה, או את יומנו של טוראי, יהושע בר דיין המתאר את ההמתנה והמלחמה, דרך נקודת מבטו של לוחם פשוט. העירוב הזה יוצר תמונה מרהיבה ומורכבת של החברה הישראלית והנהגתה קודם למלחמת ששת הימים, במהלכה ואחריה. שגב מתאר היטב את הקונפליקטים, והאינטרסים השונים, את ההנהגה, על חולשותיה, או את התפיסה הצרה והיהירה של מפקדי הצבא, המתוארת לעתים באירוניה דקה, באופן בו הם נהגו בממשלה, בבוטות וזלזול ואחרי המלחמה הפכו לכוכבי על.

הספר הזה לא חף ממגרעות, החלק הראשון והשני ארוכים מידי. הוא מתמקד בעיקר בצד הישראלי, ואנו יודעים מעט על ברית המועצות שהייתה מעורבת בפוליטיקה של המזרח התיכון, בצורה אינטנסיבית, כחלק מהמלחמה הקרה. אנחנו יודעים מעט על מדינות ערב, מה היו האינטרסים האמתיים שלהן, מה באמת רצה נאצר. העדר הידיעה הזאת משולה למשחק שח עם עצמך, אבל עדיין מדובר בספר מונומנטלי, בו אלפי פרטים, שנאספו בעבודה אינטנסיבית של מחקר, לפאזל מרהיב המתאר בצורה מבריקה את התהליכים שעברה החברה הישראלית, החושפים תמונה שונה מהמקובלת. את הספר הזה, ראוי ללמוד במערכת החינוך, כמצעד האיוולת הישראלי, אך אין לי ספק שלספר הזה אין סיכוי להיות חלק מתכנית הלימודים, בימים שהנרטיב הציוני משנה את פניו.

באו ונקשיב לזעקת אימו של ד. מלפני שנים, כמו לזעקתה העכשווית של לאה גולדין מכפר סבא. מול זעקתן, האטימות במחוזותינו, רק החמירה, כקללה שעדיין מטילה עלנו צל הולך וכבד.
19 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
Pulp_Fiction (לפני 4 חודשים)
תודה רץ. נכון שבמלחמה היו פעולות יזומות. אבל הן לא נבעו ממיליטריזם. היה רצון להרחיק את הסורים ולמנוע מהם להמשיך ולהפציץ את הצפון. יתר על כן: במצרים הלך הרוח היה שחצנות מתודלקת בהררי נשק סובייטי ושאיפה לחסל את "הישות הציונית" כחלק מהפאן-ערביזם שהיה אז באופנה. בסופו של דבר היה למנהיגי ערב(בייחוד למצרים והסורים) רצון עז להכנס להיסטוריה בתור סלאח-א-דין מודרני(אגב, לנאצר עצמו זה היה פחות חשוב). יש שיחות מוקלטות ונתוני מודיעין- אין מצורך בפרשנויות של שגב. המטכ"ל היה "מיליטנטי" כביכול מכיוון שכשאתה חלש יותר, מוקף, במיעוט ויודע שהולכים לתקוף אותך- עליך ליזום לפני הצד השני- מה שלא קרה במלחמת יום כיפור. המנהיגים ניסו ככל יכולתם להמנע ממבצע "מוקד", עד שהיה ברור כי המלחמה תפרוץ כך או אחרת.
אולי יוהרה זה לא דבר טוב, מסכים. אבל יש הרבה עמים יהירים אף יותר מאתנו שיש להם הרבה מעריצים...זה עניין של חינוך והסתכלות על המציאות ולא של מלחמת אין ברירה.
רץ (לפני 4 חודשים)
Pulp_Fiction - תודה לתגובתך א. תחילתה של מלחמת ששת הימים ביוזמה של רבין והמטכ"ל בשטחים המפורזים למרגלות רמת הגולן, ליזום פעולה אגרסיבית של כניסה אליהם, שתגרור את הסורים לתגובה, ואת ישראל לתגובת נגדית מסלימה.
ב. הרוסים סברו שישראל מתכננת פלישה לסוריה, הם פברקו מידע למצרים לפיו קיים ריכוז כחות ישראלי משמעותי באצבע הגליל, לקראת תגובה צבאית ישראלית בסוריה.
ג. התוצאה ריכוז כחות מצירי בסיני והסלמה מיצרית. החלק הראשון שהוביל להסלמה הכוללת הוא בהחלט פרי של רבין והמטכ"ל מלטנטי שלו.
ד. קודם למלחמת ששת הימים היינו בחרדה קיומית מובנת ששייכת גם לדור ההנהגה הגלותי - אשכול וספיר, אחרי המלחמה פשוט הפכנו ליהירים, הלך רוח שהיווה אחת מהסיבות החשובות לקטסטרופה שהייתה מלחמת יום הכיפור, בעיקר מי שניתפס כמנצח, דיין, הוא מי שהוביל אותנו למחדל יום הכיפורים.
ה. ואחרון האיוולת הישראלית, היא לא בהצלחה גדולה של המלחמה, אלא העובדה שמעולם לא הצלחנו לתרגם אותה למדניות חוץ וביטחון משמעותית, פשוט לא ידענו או לא הסכמנו מה נכון לעשות רגע אחר המלחמה.


Pulp_Fiction (לפני 4 חודשים)
בתור שונא מלחמות, אני חייב להגיב לזה. ביקורת יפה, אבל יש לי מה לומר על המחבר. שמעתי את השיחה של תום שגב עם קובי מידן אודות המלחמה לפני מספר ימים. ובכן ברור שזה לא עיתונאי, אלא מספר סיפורים מדופלם שמסובב את המציאות לכיוון שתתאים להשקפת עולמו. אולי לא הכל במלחמה זו היה מושלם, לא הכל מתוכנן, לא הכל סטרילי. אבל באיזו מלחמה כן? באיזו אומה עלי אדמות כל המלחמות הן נפלאות ונחמדות? אני גם לא מסכים עם הכאה על חטא בעניין האופוריה- כל עם ובייחוד מוכה ומושפל במשך אלפי שנים זכאי להרגיש גאווה על ניצחון. העובדה שב-73 הופתענו לא מורידה פרומיל מהניצחון של 67. לא תמיד זה יוצא כך. העובדה שהצבא גרר את המדינה למלחמה הזו שלא לצורך אלה שטויות במיץ. היה ברור שמתבשל משהו רע מאוד . מעניין מה שגב החוכמולוג היה אומר אם היו מרסקים אותנו באותה המלחמה-איך לא ראו ולא שמעו. ברגע שהקמת פה מדינה,עליך לשאוף לשלום, אבל גם לדעת לתת פייט, כי אף אחד לא יקבל אותך בזרועות פתוחות כאן. בנוסף, הדילמות והשאלות שנותרו לא בגלל הניצחון, אלא חוסר ההחלטיות של ממשלות ישראל. לא רק אצלנו יש עניינים לא פתורים, ולדעתי גם לא בהכרח בגלל במלחמה הזו הציבור יותר יהודי וימני- יש כל כך הרבה גורמים אחרים שיש לקחת בחשבון בסוגיה הזו. בכל אופן לא ניתן לדעת "מה היה אילו" ואפשר שהיה רע יותר.
רץ (לפני 4 חודשים)
כרמליטה תודה - קודם כל מדובר בשמאל חברתי, ובהיבט הביטחוני ההגדרה שלך נכונה, השמאל היה בחלקו ימני בהשקפתו הביטחונית.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
רץ - למען הדיוק ההיסטורי: ערב מלחמת ששת הימים מפא"י לא היתה שמאל בהשקפתה המדינית, ועוד פחות מכך חברתה לקואליציה "אחדות העבודה".
במושגים של היום מפא"י היתה מרכז, מפ"ם שמאל ואחדות העבודה - ימין.
בעניין זה מעניין גם לקרוא את בפרקים הראשונים בספרו של שגב "1949 - הישראלים הראשונים" העוסקים בדיון על הגבולות לאחר מלחמת השחרור.



רץ (לפני 4 חודשים)
חני - תודה לתגובתך - כן יש לנו היסטוריה מעניינת שהיא בעצם מגדירה את עתידנו, כמו שאמרנו, יש פה הרבה אירוניה, מלחמת ששת הימים היא מבית המדרש של השמאל, אך המלחמה הזאת הפכה את הארץ הזאת לימנית ולאומנית, השמאל הוא רק שק החבטות של הימין בכדי להדגים את קיומם של שני מחנות של הצודקים, ושל הטועים, או הבוגדים.
רץ (לפני 4 חודשים)
חמדת תודה לתגובתך- מבצע מבריק של חיל האוויר ניצח את המלחמה, וטוב שנצחנו, למרות קבלת ההחלטות שבחלקה פעלה בשיטת המומנטום ומצליח. אנחנו נשארנו עם בעיות לא פתורות, כמו שאלת ירושלים, האם בארץ הזאת יתקיימו שתי מדינות לשני עמים, או מדינה אחת לשני עמים, אין הכרעה בין שתי האופציות, אלא תהליך שקובע עובדות בשטח, שהופכות את אופציית שתי המדינות לבלתי אפשרית, ומהווה סיכון על עצם קיימנו כמדינה דמוקרטית ויהודית. המעניין הוא שהמלחמה הזאת היא מבית היוצר של השמאל הישראלי, אלא מה היא שינתה את פניה של המדינה לאומנית וימנית יותר מתמיד. האירוניה של שר ההיסטוריה בשיא ההתגלמות.
חני (לפני 4 חודשים)
רץ הכל כל כך טעון אצלנו שכל אבן שתזרוק לאן שהוא בוודאי תפגע במשהו
או מישהו.סקירה נפלאה למלחמה ששנתה את הפנים
שלנו בכל כך הרבה מובנים.
חמדת (לפני 4 חודשים)
לרץ -.ביקורת נהדרת אשר מבטאת את התחושה של מי שהיה שם כילדה . אכן מלחמת ששת הימים הינה קו השבר של המדינה לא של אז ומייד אלא מעיוורון של מנהיגנו מהעבודה ואח"כ ליכוד שלא עושים משא ומתן תמורת שטחים. לאחר מספר שנים עד שבא הבום של יום כיפורים. באשר לירושלים לא הייתה תוכנית לכבוש מראש אלא היתה זאת התגלגלות של המלחמה ,במאמרים שמפרסם עיתון הארץ בשבועות האחרונים על סמך היתר פרסום מגנזך המדינה 50 ל67 מתברר כי על סיפוחה של מזרח ירושלים התגלגל התסריט הבא: "המעמד בלשכת שר הפנים היה זנבו של תהליך שהחל ב–5 ביוני בצהריים כאשר השר יגאל אלון, מלווה בשר מנחם בגין, נכנס ללשכתו של ראש הממשלה לוי אשכול בתל אביב ואמר לו: "אשכול, בגין ואני רוצים את ירושלים". ראש הממשלה טפח על מצחו והשיב: "עס איז א געדאנק" (ביידיש: "זה רעיון"). שעה קלה קודם לכן שיתף בגין את יגאל ידין, יועץ מיוחד לראש הממשלה, ברעיון המנקר בו — להתחיל מיד בדיונים על "גאולת ירושלים". ידין הבטיח לשוחח על כך עם אשכול. בגין פנה לאלון אשר נענה בהתלהבות ליוזמה והציע לבגין לגשת עמו לאשכול ללא דיחוי." עכשיו משנפתחו גנזי המדינה יש לגבי רמת הגולן גם כאן לא היה תיכנון . דיין התנגד וכול הממשלה הייתה אחריו הגיע תצ"א שקונטירה ריקה אז דיין הוריד פקודה ישירות לאלוף הפיקוד דדו להתחיל לכבוש את הרמה , אבל את ראש הממשלה והממשלה עדכנו אח"כ .יופי של פוליטיקה בתוך מלחמות. אם יש לכם אפשרות לקרוא בעיתון הארץ את סדרת הכתבות 50 ל67 אז ישנם עדכונים שהשערות תסמרנה לגבי המלחמה בעקבות פתיחת מסמגי גנזך המדינה בימים אלו 50 אחרי המלחמה .
רץ (לפני 4 חודשים)
כרמליטה - תודה לתגובתך, אני לא בקי בניואנסים, שבין היסטוריון ישן, לחדש, לפוסט ציוני, אני סבור שבמרחב הזה שגב לא פוסט ציוני, אלא היסטוריון שלא מנסה להתאים את הכתיבה ההיסטורית שלו לנרטיב הציוני, הוא לא שולל אותו, אך מספק לו נקודת מבט חדשה ונוספת. בזמנו הוא חידש, כעת התפיסה הזאת לדעתי היא הזרם המרכזי, ולא היסטוריה שולית. כשבוחנים את התהליכים שקרו מאז, כמו החילוף האליטות בחברה הישראלית, התחזקות המגמה של מדינה אחת בארץ ישראל, מבנים את כוחה של התזה של שגב. החולשה שלו בכך שהספר הזה לא כולל התייחסות בעלת משקל ראוי לצד הערבי ולברית המועצות.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
רץ, תודה על הסקירה המעניינת. אכן, המלחמה היתה קו פרשת מים בהיסטוריה הישראלית. אם להיות מדויקת יותר - תוצאות המלחמה ודרך ה(אי) טיפול בהן - ולא סיבותיה או התחוללותה.

העם עצמו לא חלם על ישראל גדולה לפני המלחמה. אני זוכרת שהיתה חרדה גדולה בעם בתקופת ההמתנה- חפרנו שוחות, אגרנו אוכל. זוכרת לפני המלחמה הצהרות מאיימות של נאצר ושל מנהיגים ערבים אחרים שקראו להשמדת ישראל, את סגירת מיצרי טיראן ואת המתיחות שהביאה לכך שאפילו פקחי האו"ם באזור עזה עזבו את האזור.
לכן, אין זה פלא שהזכרת את מגרעתו העיקרית של הספר : העדר העיסוק במדינות ערב (ובראשן מצרים ומנהיגה נאצר) ומטרותיהן.

מן הצד האחר - הדבר ברור. תום שגב נמנה על "ההיסטוריונים החדשים", שהחלו בשנות ה-80 לכתוב את ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי מתוך עמדה פוסט-ציונית, התולה את כל האשמה בסכסוך רק על ישראל. היפוך ל"אנחנו תמיד צודקים". כמובן ששתי העמדות הקיצוניות הללו מופרכות.

לכן, כמו כל ספר היסטוריה אחר, צריך לקרוא את הספר בביקורתיות. זוכרת שקראתי בזמנו ביקורת של פרופ' יהודה באואר על ספרו של שגב "המיליון השביעי". באואר טען שבחירת המקורות של שגב היא סלקטיבית וניסוחיו לפעמים מעומעמים כדי להסתיר את טבעם האמיתי של המקורות שנוגד את שכתב. זה סימן אזהרה עבורי גם לגבי הספר שסקרת וגם לגבי הספר של שגב "1949 - הישראלים החדשים" שהתחלתי לקרוא אתמול.

עמיר ש. (לפני 4 חודשים)
מחזק את דבריך לבר, רץ. אין ספק שיש כאן בעיה הולכת ומעמיקה, בחסות דרת התרבות, שמזכירה תקופה אחרת אולי מקומות אחרים.
רץ (לפני 4 חודשים)
בר - תודה, אחת הבעיות היא היכולת של מערכת החינוך ליצור זירה פתוחה לתפיסות שונות, זה לא יקרה בתקופה הקרובה. בעיקר כשיש שרת תרבות הטוענת כי עירום בלהקות מחול לא יזכה לתקצוב של משרדה, משום שהוא פוגע בערכי הדמוקרטיה, אמירה שמזכירה תקופה אחרת.
רץ (לפני 4 חודשים)
דני - תודה, בהיבט הצבאי, רבין והמטכ"ל סיבכו אתנו ברמת הגולן, הרוסים העבירו מידע מפוברק למצרים על ריכוז כחות בצפון בכדי שרכוז כוח מצרי ימנע מכה ישראלית בסוריה, וזה מה שקרה, נכון שזה התגלגל לניצחון, אבל העדר מדיניות והעובדה שאנחנו שולטים על עם אחר, ללא כל פתרון מדיני, יוצר מצב בלתי אפשרי, גם בהיבט החברתי שלנו, שברים הולכים וגדלים בין קבוצות בתוך החברה הישראלית.
רץ (לפני 4 חודשים)
מחשבות - נצחנו, וטוב שכך, אלא שעולה שאלה מרכזית, האם הניצחון הוא המהות, או כלי במסגרת המדיניות שלנו. גם שיצאנו למלחמה, לא לקחנו בחשבון משמעויות מדיניות, ואופציות מדיניות, על כך שילמנו במלחמת יום כיפור, ועדיין אנחנו נגררים בסוגיית ארץ ישראל, מדינה אחת, או שתיים, כשאין שום אמירה מדינית ברורה ושם תכנית, הבעיה במקרה כזה היא שהמציאות שנוצרת לא בהכרח תלויה בנו.
רץ (לפני 4 חודשים)
אירית תודה - המלחמה הזאת העמידה אותנו בפני מציאות חדשה, שעדיין ממשיכה לעצב את העתיד שלנו. מה שנתפס כקללה אצל האחד, נתפס באופן חיובי על ידי האחר. אם תשאלי את אנשי הימין, הם יאמרו שמלחמת ששת הימים היא המשך למלחמת העצמות שלנו, העניין שרק תפיסה אחת קובעת כעת את הכיוון של הציונות, מדאגה לעם בציון, לדאגה לציון, כשלמות הארץ.
רץ (לפני 4 חודשים)
לי - תודה, לא פעם אני מהרהר בא. השכן הצנחן שלי שהייה לו חיוך כובש לב, שלפתע נדם, וכל כך כואב שחיינו מלאים בסיפורים עצובים מסוג זה.
בר (לפני 4 חודשים)
ביקורת מרגשת על מציאות כואבת.
לעיתים התכנים שנלמדים בבית הספר למשל, מרגישים כ"משולים למשחק שח עם עצמך" כפי שכתבת.
אכן הנרטיב הציוני משנה פניו.
עמיר ש. (לפני 4 חודשים)
מסכים.
דני בר (לפני 4 חודשים)
עמיר- התכוונתי להתפשטות של המלחמה מירושלים ומזרחה, לא לירושלים עצמה. זה התגלגל בלי שום כוונה ותכנית, ואחרי יומיים מצאנו את עצמנו עם מיליון פלסטינים.
עמיר ש. (לפני 4 חודשים)
דני, לא הזכרת את ירושלים, מה עליה תאמר במסגרת תוצאות אותה המלחמה? או שאתה כולל אותה בדבריך על הגדה המערבית?
דני בר (לפני 4 חודשים)
עוד ביקורת מעמיקה מבית מדרשך- רץ! כרגיל, ניתוח מעמיק מאוד דרך עיניים בוחנות.

מהתמונה שיש היום ברור למדי שהדרג הצבאי כפה על הדרג המדיני לצאת למלחמה שנתפסה כבלתי נמנעת מרגע שנאצר ריכז את כל צבאו בסיני וסגר את מיצרי טיראן.

יחד עם זאת, ההתגלגלות של המלחמה בגדה המערבית וברמת הגולן הייתה לא מתוכננת, ונכנסו לתוכה לחצים פוליטיים, משאת נפש, וחזון ארץ ישראל הגדולה.
החלק הזה, ורק הוא, נתפס בעיניי כאחד המשגים הגדולים שעשתה ישראל בתולדותיה, ושעליו היא משלמת עד היום מחיר כבד!!!
מחשבות (לפני 4 חודשים)
השקעת. החכמה שבדיעבד היא חכמה קטנה. לו לא היינו יוצאים למלחמה מזהרת שכזו, היינו נחשבים לעכבר קטן וחלש, כזה שניתן להתעלל בו ולעשות בו ניסויי מעבדה אכזריים.
לכל מדינה בעולם לקויות כאלה ואחרות. טוב שניצחנו.
אירית (לפני 4 חודשים)
"...ניצחון במלחמה, אינו יותר ממסע לוויה..." (לאו צ'ה)
סקירה איכותית . תודה רץ . ושבת שלום .
לי יניני (לפני 4 חודשים)
כתבת על נושא לא פשוט ומעורר מחשבה. זו סקירה שנותנת בוקס בבטן. תודה וחג שמח





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ