“מבט מפוכח על מלחמת ששת הימים
הכיתה שלנו מלווה במורה, היגע לביתו של- ד. בן כיתתי, בכדי לנחם אותו, על אחיו, א. שנפל כצנחן בכיבוש העיר העתיקה בירושלים. אחד הילדים הושיט ל-ד, כפתור אופנתי, בו הייתה דמותו של אריק שרון, מאלופי הניצחון, בכדי לנחם אותו. אמו שראתה מהצד את הכפתור, חטפה אותו בזעם גדול, וצעקה הוא רצח את בני.
עברו כמעט חמשים שנים מאז, ועדיין התמונה הזאת מסרבת לעזוב אותי. כעת אני חושב שכמו בטרגדיה יוונית, היא הייתה סימן רע ליהירות, שלא לקחה בחשבון את הכאב האנושי שיש בכל מלחמה, שמלחמה אחת מוצלחת, עלולה לעתים להיות קדימון, לזאת שתגיע אחריה, או ניצחון במלחמה אחת, גרם לנו לשכוח לרגע את הפגיעות שלנו כבני אדם, ואת הזעם והכאב של האחר.
כעת אני מבקש לחזור למלחמת ששת הימים, להביט לתוך הקופסה השחורה שלה ושלנו, מתוך רצון לפענח, את אובדן הדרך הנמשך מאז ועד היום, ששורשיו לדעתי נעוצים בניצחון חסר התקדים במלחמה הזאת, כהצלחה שהפכה לקללה.
שנים רבות היה מונח בספרייתי, הספר של תום שגב, 1967 והארץ שינתה את פניה, הוא מסוג הספרים המונומנטליים, שצריך לקבל החלטה לקרוא בהם כפרויקט, שבדרך כלל אפשרי בחופשה ארוכה. פסח הגיע, וגם עוד מעט יחלפו חמשים שנה למלחמת ששת הימים, וזאת בהחלט סיבה משמעותית לקבל החלטה לקרוא את ספרו של שגב.
שגב מציב תזה מוכרת, אבל שאפתנית במשמעויות שלה, באופן שהוא מביט אל מלחמת ששת הימים, כקו פרשת מים בהיסטוריה הישראלית. היא גרמה לשינוי מהותי בחברה הישראלית, שהייתה שונה עם תום המלחמה. תום שגב כעיתונאי והיסטוריון, משתמש במילים מוצלחות, והארץ שינתה את פניה, כביטוי לגישה הרואה את השילוב בין גיאוגרפיה לעם. האם מדינה הפורצת את גבולותיה, משנה את אופייה בצורה דרמטית, ואם כן מהו מהות השינוי?
שגב טוען שהעם והפוליטיקאים מהשמאל והימין, לפני מלחמת ששת הימים לקו מצד אחד בחרדה לא מוצדקת של ישראל חלשה, ומצד שני בחלום ישראל הגדולה, שהיה נחלת הימין והשמאל גם יחד.
שגב טוען כי במלחמת ששת הימים נגררה ישראל על ידי אלופי המטכ"ל, שהיו אקטיביסטים ומיליטנטים, ביניהם, אריק שרון, יצחק רבין, עזר ויצמן, דוד אלעזר, עוזי נרקיס ואחרים, שלא רק חרחרו מלחמה, אלא סיבכו את ישראל, בהסלמה שהלכה והובילה למלחמה. מול מפקדי הצבא ניצבו חברי הממשלה, אשכול, גולדה, ספיר, אבא אבן ואחרים, בני הדור הבוגר, גלותיים ומלאי חששות, וחרדות. אשכול ראש הממשלה הצליח להקנות חוסר ביטחון בנאומו המגומגם מול פני האומה. אירוע שגרם למינוי דיין הפוליטיקאי יליד הארץ שהשתייך לדור מפקדי הצבא, לשר הביטחון. מרגע שדיין התמנה לשר הביטחון, מטוטלת המלחמה נעה במהירות להתנגשות בלתי נמנעת עם צבאות ערב.
לצורך הצגת תהליך השינוי ומשמעויותיו, מציג שגב, שלושה שלבים, ישראל קודם למלחמת ששת הימים, ההמתנה והמלחמה, וישראל לאחר המלחמה. שגב מוביל אותנו במסע מרתק, שבו הוא מטיב לתאר בצורה מעניינת את הארץ שלפני מלחמת ששת הימים, בהמשך אנו חווים באופן מעניין ומוחשי את המלחמה, כמי שנכנסים לתוך קופסה שחורה. זה כמו להביט בראי קודם לתהליך המייקאובר, במהלכו, ולאחריו. שגב מציב בפנינו מראה, באמצעותה משתקפת בבועה לא מחמיאה. ניצחון ששת הימים גרם לנו להיות יהירים, ומלאים בתחושת אופוריה. מלחמת ששת הימים היא הפרומו של כיפור ומערכות פוליטיות וצבאיות שישראל התמודדה איתן, באמצעות הנרטיב, לפיו אנחנו תמיד צודקים. שגב מביט למלחמה המוצלחת ביותר שלנו, ומסביר לנו, שגם שם, נגררנו וטעינו, ביטוי לאיוולת ישראלית. אם כן מה למדנו, למלחמות שלא נצחנו, ולבטח לא ננצח? שגב גורם לנו למבט אינטלקטואלי אמיץ, לנרטיב הציוני ביטחוני והחברתי, המחייב לחשב מסלול מחדש.
שגב כעיתונאי והיסטוריון, כותב קולח ומעניין, לצד תהליכים של מקבלי ההחלטות, בממשלה, ובצבא, הוא מביא עדויות אישיות, כמכתבי ישראלים שנשלחו לקרובים בחו"ל ובהם תיאורי אווירה, או את יומנו של טוראי, יהושע בר דיין המתאר את ההמתנה והמלחמה, דרך נקודת מבטו של לוחם פשוט. העירוב הזה יוצר תמונה מרהיבה ומורכבת של החברה הישראלית והנהגתה קודם למלחמת ששת הימים, במהלכה ואחריה. שגב מתאר היטב את הקונפליקטים, והאינטרסים השונים, את ההנהגה, על חולשותיה, או את התפיסה הצרה והיהירה של מפקדי הצבא, המתוארת לעתים באירוניה דקה, באופן בו הם נהגו בממשלה, בבוטות וזלזול ואחרי המלחמה הפכו לכוכבי על.
הספר הזה לא חף ממגרעות, החלק הראשון והשני ארוכים מידי. הוא מתמקד בעיקר בצד הישראלי, ואנו יודעים מעט על ברית המועצות שהייתה מעורבת בפוליטיקה של המזרח התיכון, בצורה אינטנסיבית, כחלק מהמלחמה הקרה. אנחנו יודעים מעט על מדינות ערב, מה היו האינטרסים האמתיים שלהן, מה באמת רצה נאצר. העדר הידיעה הזאת משולה למשחק שח עם עצמך, אבל עדיין מדובר בספר מונומנטלי, בו אלפי פרטים, שנאספו בעבודה אינטנסיבית של מחקר, לפאזל מרהיב המתאר בצורה מבריקה את התהליכים שעברה החברה הישראלית, החושפים תמונה שונה מהמקובלת. את הספר הזה, ראוי ללמוד במערכת החינוך, כמצעד האיוולת הישראלי, אך אין לי ספק שלספר הזה אין סיכוי להיות חלק מתכנית הלימודים, בימים שהנרטיב הציוני משנה את פניו.
באו ונקשיב לזעקת אימו של ד. מלפני שנים, כמו לזעקתה העכשווית של לאה גולדין מכפר סבא. מול זעקתן, האטימות במחוזותינו, רק החמירה, כקללה שעדיין מטילה עלנו צל הולך וכבד.”
