1. בדידות - מסה קצרה

הבדידות. יש שנולדים לבדידות, והיא כל מה שהאדם מכיר. יכול אדם להיוולד למשפחה הרוסה, או להיות יתום שבו ניטע נטע הבדידות. יכול גם אדם להיוולד לאומה, או דת או משפחה שמקדשת את הבדידות. אך ברוב רובם של המקרים תבוא הבדידות ותתגלה בהדרגתיות. יכול שתורגש באופן פתאומי, אך לא תופיע באופן פתאומי, ויסודותיה חייבים לעמוד, מוכנים לקלוט אותה.

בדידות יכולה להיות גם עם עוד מעטים. בדידות שמשמעה בדידות פיזית, כחיים במנותק מכל אדם, הרי מדובר במקרים בודדים, ולא בהם עסקינן. רואה אני במצב הפיזי של ניתוק מבני אדם (המלווה בהכרח גם בניתוק מהציווילזציה, גם אם תוך כדי שימוש בכלים שהומצאו בציווילזציה, ולא היו קיימים מראשיתם למתבודד בלעדיה) משום "בודדות" – במובחן מהבדידות, שהיא בעיקרה מצב נפשי שהפער בינו לבין הממשות הפיזית יכול להיות גדול. ונראה לי שההפך גם הוא נכון. יכול אדם להיות במצב של בודדות ולא לחוש את משקל הבדידות. עם זאת, המצב הנפשי של הבדידות הוא מראשיתו מהווה כר שחון מאוד לקשרים חברתיים. אם כסיבה, ואם כמסובב, ייהנה המתבודד ממעט קשרים חברתיים, אם בכלל. גם אם יהיה מוקף בבני אדם.

הפסיכיאטריה רואה באישיות המתבודדת כמחלה רבת שמות – מפרנואידיות, דרך סכיזואידיות ועד נרקיסיזם. לעיתים היא גם רואה בה סימפטום שיש בו משום חזון למועד למחלה אחרת. במרבית הדתות מצב נפשי של בדידות הוא חטא, שכן הוא מתריס כנגד קיומו של האל. ושוב, יש להדגיש את ההבדל שבין בדידות לבודדות. שכן הבודדות עצמה נתפסת במרבית הדתות, כמו גם במרבית הפילוסופיות, כדרך לגיטימית (גם אם מפוקפקת) לחיפוש רוחני או להשגת מלוא הבנת הטרנסצנדנטלי. בתרבות הפופולרית, לעומת זאת, קיבלה הבדידות (כשהיא מלווה לבודדות, וגם כשאינה) הילה רומנטית. ניתן לקבוע באופן כמעט אקסיומטי שהחברה הממשית יראה, וכנראה תמיד תירא, את המתבודד. תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, זאת היא עובדה שקשה להתווכח איתה. בניתוח שטחי , נראה לי כי הבדידות היא, ככל תכונה ורגש אנושי, קיימת בכל בן-אנוש במידה זו או אחרת, וכן שמרבית בני האדם סולדים ממנה. בחזיית המתבודד מתגבר בבני החברה פחדם הילדותי והעתיק מפני נטישה, אם תירצו. המדובר בפחד מפני היות העצמי לבד באמת. תזכורת לכך שהבדידות היא העיקר, והלא-בדידות היא רק קצה הקרחון עליו הם נאחזים. הבדידות, בלי ספק, היא (בשטחה) צבע היסוד שעליו בני האדם צובעים במרץ את קשריהם. יצבעו ככל שיצבע, הבדידות תכתים את קשריהם בכל אופן.

יש שרואים במצב הנפשי של בדידות משום התנשאות, ואפילו משום יהירות. יש שבני אדם בוחרים ומהלכים על פי מתווה אל הבדידות, אך לרוב הדבר אינו פרי בחירה מודעת. אך, גם אם הבדידות לא מבחירה היא מראשיתה, יאלץ המתבודד להודות בשלב כזה או אחד שהוא בוחר בה, בבדידות, "מכל הנשים". שכן הסחת הדעת ממנה נמצאת בכל הסובב. יגיע רגע שבו יאלץ המתבודד להודות בפני עצמו, כי משום בחירה הוא מתבודד, ולא משום גורל! לעולם לא יוכל להסיר מעל גבו את משקלה של החירות ולהתכחש לה. האם ההתבודדות היא התנשאות? יתכן מאוד שכן. הדבר תלוי בדרך בה אדם תופס התנשאות. אם רואים בהתנשאות משום ביטוי של תפיסת עצמי נעלה על הזולת, אזי הבדידות היא לא התנשאות. אדם הרואה עצמו נעלה על אנשים אחרים יכול להיות מן המתבודדים, אך לעניות דעתי זה הוא המצב הנדיר. מרבית המתבודדים לא יוכלו להתחבר לרגש של נעלות כלשהי על בני אדם אחרים. מרביתם רואים עצמם שפלי רוח, חלשי אופי ורקובים מוסרית. תחושת הבדידות, ריח של מוות וריקבון בשרים מתלווה אליה.

אך אם תגדיר התנשאות כתפיסת הזולת כלא מספיק נעלה, אזי יכול להיות שיש בכך שמץ מן האמת. אולי דווקא בשל שפלות רוחם הרבה אין המתבודדים יכולים למלא את נפשם בבני אדם רגילים. על מנת לקום בבוקר ולהכניס סיבה להמשך חייהם הרווים צחנה, אולי דווקא בגלל זה אין הם יכולים להסתפק בבני אדם רגילים, והם יכולים לפתח קשר אמיתי רק עם אדם נעלה, שמקומו בדרך כלל בין דפי הספרים. שכן רק הוא נושא בעוצמה מספיקה לעלות את המתבודד משפלות רוחו, אפילו אם באופן זמני. בני אדם אחרים לא נתפשים כחסרי תועלת למתבודד. חלק מהמתבודדים חייהם הם מצג של תחנונים ליכולת לגייס כוחות על מנת למלא את רוחם כך שתוכל לקיים קשר עם בני אדם רגילים, אך לריק. רק אנשים נעלים, שיש בהם משום עוצמה מספקת לעילוי נפשו של המתבודד, רק הם חבריו. אך אנשים נעלים כאלו לא קיימים, ומעולם לא התקיימו מחוץ לדפיו של הספר, והם קיימים רק בו. וזאת היא בחירתם של המתבודדים.

נכתב לפני 12 שנים ו-1 חודשים

2. "אדם שופך באדם" (ניסיון אחרון)

בחושבי על העניין במיטתי ימים רבים, הגיתי דבר אחד שכל באי עולם יעידו עליו כי דבר אמת הוא: שכל עוד יש אדם אחד, יהיה המוות, וכשאין אדם, אין המוות. איפה שהמלחמה, אדם באדם או אדם בעצמו, שם יהיה תמיד סיפור מלחמה. איך אתה מרגיש כשהחומר הכימי המאכל הזה ההורס עובר דרכך, כשקרניים שורפות את תוך תוכך. אתה מרגיש כמוני. והטיעון המעגלי חוזר חלילה.

צפצוף של מוניטורים מכל חדר וחדר, מהחדר שלך ומהעמדה של האחיות. כיסא בודד מפלסטיק עומד על יד המיטה וערמה של עיתונים נוטה ליפול ממנו. מה אתה מרגיש? ואיפה אשתך לשעבר? כל כך שונא אותה, אבל הייתי רוצה שתהיה פה- אם מתוך נקמה, אם מתוך אהבה, אם מתוך פחד. ומה יותר חזק בהיקשרות? הפחד או האהבה? כי אני קשור אליה, במינים רבים של קשר, שלא נותק מעולם, והאינפוזיה מנותקת ממני, וגם אליה נקשרתי. המורפיום נקשר נקשרתי אליו. הבנות שלי, במשמרות- אחת אחרי השנייה. שלוש בנות- הבוכה, האדישה והמשלימה. הייתי צריך לתת להן את השמות האלה כשנולדו. כשהבוכה בוכה, האדישה מתכנסת לתוך האדישות, והמשלימה מתבוננת בי במבט עייף וחכם. והיא תסבול יותר מכולן, אני יודע. ההשלמה שלה תחסל לה את היכולת להמשיך, כי האדישות היא אדישות- הבכי הוא המשחרר.
אני בן 57, ולא למדתי דבר על נפשו של אדם- אפילו עצמי לא למדתי להכיר. אבל פה, עם הבחילה, עם הסחרחורות, עם הטעם המתכתי בפה, אני חושב שמותר לי לשפוט. "משלשל מהפה ומקיא מהתחת"- והן לא מוכנות לצחוק קצת מבדיחה שחורה. כל כך רציניות- הבוכה בוכה, האדישה אדישה. והיום, עד אחר הצהריים, הסכימה המשלימה למלא משמרת בעבודה. בכל מקרה, היום אתה יכול להסתובב קצת- לא הבנתי אם האחות מאשרת או מצווה. "אני חושב להישאר ולראות טלוויזיה היום, אני חלש ברגליים." מתבוננת בי. "איך שאתה רוצה. אבל האוויר יעזור קצת." והבנתי שלא תהיה לי ברירה. "אני חייב סיגריה." שום סיגריה, זה ישר לתיק שלך, האחות כעסה עלי. היא פינתה את כוסות הפלסטיק הכחולות מהשולחן. "למה יש להן טיפה של פלסטיק על הצד?" היא התבוננה בי ואז בכוס, ואין לי מושג- אמרה. הייתי מגרד את הטיפה הזאת מפלסטיק, ומתבונן בטלוויזיה, ומבקש שישתיקו את המוניטור, עדיף שיכבו אותו בכלל, ותמיד יש סירוב. החומרים מטפטים.
עמדתי עם יעקב בחדר המדרגות. "אין לי מצית." אמר. "לי יש." יעקב בן 71, עם גידול במעי הגס, שעכשיו הוא גידול בכליות ובכבד. "מה אתה מעשן?" הוא מחייך מבעד לזקן לבן מעוצב ומסודר. "אל.אמ." הוא עמד עם חפיסת הגולף שלו והתבונן בי. "תן לי אחת."
"אין לי הרבה יעקב. אין לי איך להשיג עוד." "תן, תן אחת, מה אתה מתקמצן?"
נתתי לו, אבל לא אכחיש שעיוויתי את פני, בשביל שירגיש קצת אשמה. "יעקב, מהר. כבר ארבע." גלגלתי את גלגל האבן של המצית, והיו רק ניצוצות. "תן לי אותה, אני אדליק." גם יעקב מיהר. "לא, לא. זה עובד." אבל זה לא עבד. נתתי ליעקב את המצית, אבל גם הוא לא הצליח. עמדנו ליד החלון עם הסיגריות בפה, ומצצנו אותן כבויות. יעקב נשען על קב אחד, והפילטרים נרטבו. הלכו לי שתי אל.אמ. ליעקב לא אכפת. הוא גירד את הפדחת והתבונן מהתריס הצר על האקדמיה לאחיות. "יש שם כמה צעירות." "אתה חתיכת אשמאי זקן עם גידול בתחת."
הוא לא צחק, לא בגלל שהוא רציני, בגלל שזה לא היה מצחיק, ובגלל שהשמש המזרחית שחדרה דרך התריס כיסתה אותו ברוך אלוהי. וברוך האלוהי הזה לא מצא לנכון לצחוק. הוא רק כיווץ את עיניו והמשיך להתבונן דרך התריס, ולאו דווקא על בית הספר לאחיות. שלפתי את המצת מהכיס. "תקשיב יעקב, חייבים להדליק אותה איך שהוא." הוא לא ענה.
גם אני התבוננתי דרך התריס. אחרי דקה ניעור יעקב מההתגלות שלו. "יש מישהו עם מצית איפה שהוא במחלקה." אמר. "אין כבר טעם יעקב, הפילטר רטוב." ושוב הוא לא ענה. "הלכו הסיגריות."
"די כבר שמואל, מה עם הסיגריות, די. בסך הכול סיגריות. " זה עצבן אותי. "אין לי הרבה יעקב, נשארו רק חמש."
עלינו חזרה למחלקה. לקחתי את הסיגריות, מוללתי את הפילטרים הרטובים החוצה, והחזרתי אותן לחפיסה. ידעתי שחצי מהטבק יתפורר, אבל זה עדיף מלזרוק אותן. התיישבתי על המיטה שלי ופתחתי את שני הכפתורים הראשונים של הפיג'מה. הכאב היה כמו בעיטה למרכז הבטן, תמיד הוא ככה. או בעיטה לבטן או בעיטה לביצים, וזה קובע איך תתפתל הלילה. כיווצתי את הצד השמאלי של הפרצוף וגרגרתי קול כאב. אני לועס את השיניים, ולא אכפת לי מהן.
"שני!"
"שני!"
האחות שני נכנסה. "מה שמואל? מה קרה?"
"אני חייב משהו נגד הכאב הזה."
שני הצעירה מלמלה משהו ויצאה מהחדר.
אחרי עשר דקות נכנס ד"ר זינדיבר לחדר. "שמואל מה קורה איתך?"
"אורי, הצד כואב לי. כואב לי." גנחתי. "באמת כואב לי." דמעה זלגה עד לכותנת בית החולים שלי. ד"ר זינדיבר, בחור בשנות ה-40 לחייו, התבונן בי ללא רחמים. "אני לא יכול לתת לך כלום לפני הניתוח. זה לא חדש לך." "אז מה אני יכול לעשות ד"ר?" הוא הרים את הגיליון שלי מברזל המיטה. "ניתן לך משהו אחרי ההזרקה הראשונה, ונראה קודם כל איך אתה מרגיש."
"די עם זה דוקטור. נמאס מזה."
"תפסיק כבר." אמר בטון סמכותי. הוא נעץ את הגיליון במיטה והלך לכיוון היציאה. ליד הדלת נעצר ומבלי להסתובב אמר: "כמה שעות שמואל. תתגבר על זה." ויצא.
הדלקתי את הטלוויזיה. התבוננתי בתמונות הצבעוניות מתחלפות ממקומות שונים למקומות שונים יותר, ומאנשים לאנשים, וגנחתי מהכאב. התבוננתי בדמות אישה בלונדינית, לבושה בחולצת פלנל עם פסים, והיא מדברת עם ילד קטן ברחוב. רציתי להעביר לה את הכאב. לא מכיר אותה (אפילו לא את השחקנית), אבל לא הבנתי איך היא יכולה לעמוד ולדבר עם הילד, ואני פה עם הכאב הזה. השתעלתי ומיצי קיבה כימיים גלשו אל תוך הלוע שלי, וחיפשתי את הסיר על מנת לירוק אותם פנימה. הוא לא היה בשום מקום. רציתי לקרוא לאחות שתביא לי אותו בחזרה, אבל בסוף בלעתי את הקיא, והסתובבתי אל הקיר עם החלון הארוך מכוסה בווילונות ירוקים עם לוגו בית החולים. עצמתי את עיניי וניסיתי להירדם, נושם נשימות עמוקות וסדירות. בחושך של עפעפי ריצד הכאב כברקים לבנים, דמויי שד, והתערבל במערבולת חשמלית שירדה ועלתה בחלקו האחורי של ראשי. התבוננתי בברקים החשמליים פנימה. הבוכייה רצתה לאכול לי את הסרטן החוצה, אבל לא הרשתי לה.

***

אני רכב זבובים. אתה ג'וקי מכונף, הרוח שורקת. מאגם הכינרת ועד בת ים, בואך אילת. זמזום ועוד זמזום. ההיגיון אומר לך לא להתקרב, לא להעיר את הילדים החומדים והנחמדים שישנים עכשיו בערים מתחתי. יש לי זבוב עם מיליוני עיניים, ואלפי כנפיים, ומאה רצונות משל עצמו, אבל אדון אחד, יחיד- אני.

זה כבר לא משפיל לשלשל מעט בתוך הכותונת בזמן השינה. פחות כואב לי, וזה טוב, טוב מאוד. האחות מבינה, צעירה, והיא נועצת בי את המבט הנאלח שלה. אני בכיוון המקלחת, לרחוץ את עצמי – ציוותה. אבל לפני כן אני מתבונן בה מסירה את הסדין מפינה אחת של המיטה, זורקת אותה למרכז. אני ממתין למבט קטן של פשרה ממנה. לא נעים לי. שנסגור את זה במבט? לא? שום דבר לא עבר לסדין, אבל לה לא אכפת, יש להחליפו ללא דיחוי. היא שקועה בעבודתה, ללא גועל, ללא משוא פנים.
מול דלת המקלחת עומדים אביר ומשה, משה מתבונן בתחת של אביר ואביר מתבונן על הדלת הכחולה. איפה משה 2?
משה 2. באמצע שנות ה-60 שלו. "שיעשו בי שהם... רוצים. שיעשו. שש. מואל... הניתוח י...גמור תי."
"עזוב משה (2), יחליפו לך את כל הקונסטלציה, יעשו לך לסת של כוכב קולנוע." הוא משפיל את העיניים לרצפה. "זה ככ-בר לו מצח-חיק." הוא יישר את הפיג'מה והתבונן לתוך עיניי, התבונן עמוק, וחדר וחדר עד שהגיע לעצב, לאין כניסה. ולא הצלחתי להתיק ממנו את המבט. הוא כבר לא בטוח בעצמו כמו פעם. "יהיה בסדר משה." אמרתי. "כ... ן." הוא הסתובב אל עבר דלת המקלחת, ועמדנו שם שתי דקות, ואז יצא מישהו חדש במחלקה מהמקלחת. משה 1 נכנס.
הניתוח יגמור אותו, אין צל של ספק. המשפחה שלו עומדת סביב המיטה, ומשה 2 שוכב עליה, והצוואר שלו מקופל כמו קש שבור. הוא מוטל אחורנית, כאילו כבר שפך מנוע. צינורות מסביבו, המוניטור מצפצף צפצוף, הנכד הקטן שלו משחק בציוד הרפואי שמסודר באופן מופתי על שולחן גדול בצידו השני של החדר. הבן, ששערו כבר הלבין, מתבונן בי מתבונן במשה 2. הלסת התחתונה נוסרה ממנו, וגם חלק גדול מפנים הלסת העליונה. צינור לבן ועבה נכנס באופן לא טבעי למקום שבו היה פעם הפה שלו. הוא נראה כמו טייס קרב מהגיהינום. אשתו כבר התפגרה. הנכדה אוחזת לו את היד. משה 2, ברוך הבא, וברוך צאתך.
"תקשיבו חבר'ה," אביר ומשה עוזבים שורה ומתבוננים בי. "יש לי איזה פשלה לתקן שם, וזה לא סובל דיחוי." הם ממשיכים להתבונן במבט עגל. אביר אומר: "מה אתה רוצה?" במבטא ערבי עדין. "אני צריך לעקוף אתכם, אני ממש מצטער." "מה פתאום." אני רואה את הרטיבות הזולגת לאורך המכנס הלבן של בית החולים. "כן פתאום. אני חייב לנקות את עצמי דחוף. אני אתן לך תור במקומי בפעם אחרת." הם מחליפים ביניהם מבט, ואז מרימים את הכתפיים. "טוב שיהיה, תיכנס. תעשה את זה מהר."

***

אני עושה מהר מה שאדם צריך לעשות מהר. אתה שוטף את הצואה, את הזיעה, את היום, את הזוועה. המים החמים גם הם נחמה לאדם גוסס. אני עומד תחת הזרם ועוסק עצמי בטהרה כמעט דתית: שטיפה קצרה-ארוכה, ושפשוף המפשעה. וילון פלסטיק דקיק, והאסלה. אני נעמד מול הראי הקטנטן. הקרחת שלי, שלמה כמו ביצה, דורשת ליטוף. עוד לא התרגלתי אליה. אני מלטף אותה, ומגרד אותה, ומחכך ומנצנץ. האם תראה אותה נעלמת עוד בימי חייך? אני שואל את עצמי. דפיקה מנומסת נשמעת בזמן שאני לובש תחתונים נקיים. "אני יוצא." ושוב חוסר התשובה המנומסת המעיקה. מכנסי הכותונת החדשה עולים עלי, ואז החולצה הגדולה, בעלת הכיס האורך, ואני נעמד מול הדלת הכחולה.
"שמואל! כמה זמן?" "אני יוצא! כוס אעמק."
אני מסובב את המפתח, ומשתהה. דרוש אומץ להמשיך את היום מעבר לזרם המים החמים. הרבה אומץ, והרבה נחישות. אך לבסוף אני פותח את הדלת. אביר עומד שם ומתבונן בי בזמן שהוא רוקד במקום מעצבים. "נו, כמה זמן?" אני לא מגיב, עוקף אותו ושם פעמי אל עבר החדר. "תודה." אני זורק מאחורי גבי, ומדדה.
בשעה שלוש -פלוס מינוס- אומרת האחות השנייה –הזקנה- יבוא ד"ר זינדיבר. אטרקציית היום, השיא של חיי. טוב, אני מעביר את הזמן בצפייה בשידורים חוזרים בטלוויזיה, ובציפייה לאחת מהבנות שתבוא. מי יבוא קודם? הד"ר או אחת הילדות? מי שם על זה כסף? הרולטה מסתובבת. עכשיו זה הזמן. שימו כסף, שימו כסף. ולעזאזל הכול- הרווח הוא שלך או שלהם ולא שלי. איך שכואב לי, תקוללו כולכם.

***

זינדיבר לא ראה לנכון ללוות אותי בשעה ארבע (משלא פגש אותי בשלוש) להזרקה האחרונה שלי. מה יש לספר? בחילה? שרפה? השפלה? הרי הכול מסתכם בשעה, ומה היא שעה? אני יכול רק לפנטז על המורפין. המורפין הקדוש שלי, אלוהים עלי אדמות. מורפין, מרופין, צא החוצה, אבא ואימא יתנו לך עוגה. הוא לא יצא. כי המורפין מוציא את ראשו רק לפקודת הד"ר. אין בנות, אין דוקטור, ובחלון שבחדרי השקיעה מלקקת לך עוד יום כמו גלידת שוקולד נמסה.
"שמואל!" אני קופץ מתוך שינה. האם זה חלום? "מה? ד"ר? מה השעה?" אני מתבונן סביבי, אך מלבד הבחור הגבוה, עם חלוק הרופאים, אין לי בעלתי ברית.
"מעכשיו אסור לך לאכול, ואבקש עכשיו מהאחיות שיתנו לך תכשיר לרחוץ את עצמך. אני עוד לא בטוח באיזה שעה אתה מתגלגל לחדר ניתוחים." כל אותה עת הוא מתבונן בגיליון הרפואי שלי. "אתה צריך לרחוץ טוב, טוב, עם התכשיר באזור. אם כי נעזור לך עם זה גם מחר בבוקר. אבל זה חשוב שתעשה את זה גם לפני השינה." "מה השעה דוקטור?"
זינדיבר מסתכל בשעון, "שמונה וחצי בערב." אני נופל על מיטתי, ומפנה אליו את הגב. "אמרת שלוש." הוא מתעלם. "יהיה בסדר שמואל, זאת פרוצדורה שכיחה." "דחוף את זה לתחת שלך דוקטור." "שמואל... בוא נעשה שהכול ילך כמו שצריך."
"מנסר עצמות שכמותך." זינדיבר מתעלם. "איך אתה מרגיש אחרי הטיפול?" הוא שואל. "מה עם משהו נגד הכאב? אתה מבין כמה כואב לי?" זינדיבר מניח את הגיליון הרפואי על המיטה. "אני לא יכול לתת לך שום דבר עד מחר. אני מקווה שב-7 בבוקר אתה כבר בדרך."
"ומה אז? מה תנסר?"
"בבקשה שמואל, תלך לישון מוקדם היום. תנסה בשבילי."
"בשבילך? אני צריך להתקשר לבנות שלי." "כבר מאוחר. עדיף שתתן להן מנוחה למחר. יהיה להן יום ארוך." אני מתחיל לבכות, בכי בלי ניתן לשליטה. אין בו שחרור, ובעיקר, אין בו שום דבר מצחיק. יהיה להן יום ארוך.

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

3. משפט שדה

"מתיאס ג'וזף אתה הולך למות היום בשם הרפובליקה."

הקהל שהתגודד סביב הסלע הרחב והבולט החל לצעוק. האיש החמוש שעמד ליד מתיאס ג'וזף לא הצליח לסיים את דבריו, וערב רב של איכרים, יותר נכון איכרות ברובן, החלו לסגור על סלע ההוצאה להורג.
"להתרחק מיד אחורה." החייל אחז בנשק ישר לכיוון השמים, יד אחת לופתת את הקנה ויד אחת הקת. "אחורה! להתרחק." חלק מההמון נענה לדרישת החייל, אשר החוויר כולו. אחד האיכרים ניסה למשוך מידיו את הרובה, והחייל ההמום הזיז במהירות את ימינו ונגח בקת הרובה במרכז הפרצוף של האיכר, אשר הוטח אחורה אל בין ידיהם של האיכרים. אחד מהם – ברנש בשם אלחנדרו – העמיס אותו על כתפו וגרר אותו מחוץ להמון.
"להתרחק אמרתי!" הוא משך את הבריח והכניס קליע לבית הבליעה. האיכרים החלו לתפוס מרחק. היה זה אמצע אוגוסט, ולא היה שום אילן למכסה. השמש בהק בשמים, והאיכרים היו ספוגי זעה. רק מתיאס ג'וזף נראה רענן ונקי. החייל ניסה לנגב את פניו תוך כדי שהוא שומר על הרובה ניצב בתנוחה בטוחה. חוץ מהזעה היו בגדיו רטובים מהרוק שירקו עליו בני ההמון. מה קבע את מעמדו כחייל? המטפחת שקשר סביב צווארו. בעוד שלושה ימים ימלאו לו 20 שנים.
לפי השמועות שנפוצו בין החיילים בפלוגה שלו ידע שההסתברות שיצליח להגיע ליום הולדתו חי היא נמוכה מאוד. הפלוגה, בעלת הפיקוד העצמאי, הייתה מיועדת להצטרף לכוח גדודי רצוץ להתקפה שתוכננה ליום המחרת. הגדוד הורכבה למעשה מפלוגתו ומעוד מספר מחלקות שארית פלוגות שכבר איבדו את מירב כוח האדם שלהן. היעד היה מחסן נשק מבוצר מעברו השני של נחל האכזב היבש, אשר שימש עתה כשטח מת בין הצדדים היריבים. החייל ידע שהבניין היה מבוצר בתתי-מקלע ומרגמות חדשות, והוגן בכוח עדיף בהרבה. להם לא היו מספיק רובים לחלק לכל החיילים, אפילו מרגמה לא הייתה להם – הצינור המאולתר שלה התפוצץ והרג את אחד המפעילים. השני שכב עכשיו במרפאה בברצלונה, ללא מאור עיניו. זאת הייתה משימת התאבדות לכל דבר ועניין. למען הרפובליקה היה נכון למות. הוא לא הבין את המחלוקות שקרעו את המחנה שלו. הוא לא התעניין בפוליטיקה, ולמעשה אפילו חיבב את המלך. אבל, כפי שאביו המנוח אמר, רק לא פרנקו וכת הכמרים שלו.
"מתיאס ג'וזף," ניסה החייל בשנית, הוא חש שעיניו מתמלאות דמע. "היום אתה תמות בשם הרפובליקה. מצאנו אותך פה אחד כבוגד בתוך שורותינו. החטא הגדול מכולם. אתה מעוניין לומר מילים אחרונות?" שאל החייל את השאלה הנצחית. הקהל לא אהד את הזכות האחרונה שהחייל העניק למתיאס ג'וזף. שוב פעם הוטחו קללות ויריקות. איכרה אחת זקנה, לבושת שחורים כנאה לאלמנה, עיוותה את פרצופה המכוער והחלה לקלל נמרצות ובקול רם כל כך, שרוב הקהל השתתק. קללותיה נשמעו כמלמולי כשפים. אפילו החייל עצר בהליך על מנת להעניק לה פתחון פה.
"בן של זונה כלבה, ימך שמך. אתה זונה בדיוק כמו האימא הפרוצה שלך." צעקה. היא עצרה בשביל למצוץ את הרוק שהצטבר בין חניכיה חסרות השיניים. "פאשיסט, בוגד! הייתי צריכה לחסל את אימא שלך כשהייתה לי את ההזדמנות. אלוהים יטפל בך, תחכה." היא שלפה את תליון הצלוב מבין דדיה הנפולים, מכוסי בד שק. "בשם אלוהים, אתה הולך לגהנום של פאשיסטים. אם לא הצלוב לא היה מעולם." החייל התחיל לאבד את סבלנותו. הוא היה ספוג זעה מהגרביים הקרועות ועד שיערו החום. הוא חש שעוד רגע ויתעלף, ולא יוכל למלא אפילו את המשימה הפשוטה שהוטלה עליו.
"תסתמי כבר את הפה זקנה משוגעת." ציווה עליה, אך מיד חש צער רב על חוסר הכבוד שהפגין כלפי האלמנה המבוגרת. "בבקשה, גברתי. זה צריך להסתיים היום."
"ככה אתה מדבר אלי?" שני איכרים אחים – אלפונסו וחואן השני, בני חואן הראשון – אחזו בה תחת בית השחי מפחד שתסתער על החייל עם מקל ההליכה שאחזה. "אני הוצאתי אותך מתוך הכוס של האמא שלך, וככה אתה מדבר אלי?" היא משכה באפה ואז ירקה בו יריקה גדושה. החייל ניסה לגונן על עצמו מהרוק הניתז. "גברתי. לא התכוונתי. אפשר כבר לסיים?"
"תסיים מה שאתה צריך נבלה." הזקנה החלה נרגעת בנשימות כבדות. ההמון חשש שתתמוטט ותתפגר מההתרגשות. אחד האחים הוציא את נאד המים מחגורתו העבה והגיש אותו לפיה. היא דחתה אותו במכה חזקה שגרמה לנאד לעוף מידיו – ידי חואן השני. המים פמפמו מתוך קנה השתייה אל האדמה היבשה. החייל הביט במים המתבזבזים וניסה להרטיב את פיו היבש עם רוק.
"יש לך מילים אחרונות להגיד?" חזר על השאלה.

"אתם יודעים שלא עשיתי את מה שאתם מייחסים לי. שאלוהים יעזור לכם. תחי הרפובליקה!"

ככה סיים מתיאס ג'וזף את מילותיו האחרונות – בקריאת תחי. מילותיו הרתיחו מחדש את ההמון הזועם, ששוב פנה להתקרב אל הנידון. שוב נאלץ החייל לצעוק על האנשים שייסוגו אחורנית. כבר לא עמד לו כוחו. הוא חש את ברכיו מאבדות אחיזה בגופו. הנידון וההמון נראו לפתע כפולים ומכופלים. "אחורה, לעזאזל." הוא צעק, אבל הפעם חש כאילו לא הוא צועק, אלא מין קול פנימי מנותק מהווייתו המפקד על ההמון. "אחורה למען השם."
האיכרים החלו לדבר אחד עם השני, זזים אט אט אחורנית. עזבו אותו – נשמע מישהו מדבר מתוך הקהל. וואמוס! שיגמור עם זה כבר – אמר מישהו אחר. לבסוף השתתקו האיכרים ונשותיהם. בשקט המפתיע ששרר אפשר היה בפעם הראשונה לשמוע את קול בכייה הנואש של בתו הקטנה של מתיאס ג'וזף. היא, אחותה הבכורה ואלמנתו להיות של ג'וזף ישבו על האדמה הלוהטת, מרוחקות מהקהל. בתו הבכורה כבשה את פניה בידיה, בעוד אשתו הגרמית, לבושת הסחבות, מביטה באדישות על המחזה. שיער ראשה קוצץ באכזריות. פצעים עמוקים שהחלו להגליד כיסו את הקרקפת שלה, היכן שהנשים הזועמות נעצו את המספריים החדות ברשלנות. מפעם לפעם גערה בילדה הקטנה, ודרשה ממנה להפסיק לבכות. הן לא נגעו אחת בשנייה. מריה המגולחת ישבה כשידיה נחות בין חיקה. הן היו חשובות כמתות עכשיו. אף אחד לא ייתן לילדות הרעבות של בוגד פת לחם או קרם חלב. מתיאס ג'וזף התבונן בהן, ואז בקהל.
"רחמו על בנותיי, בבקשה ממכם." אמר בקול יציב.
מהקהל נשמעו מספר קריאות שטנה, אך הם ויתרו על הניסיון להתקרב אל הנידון.
"תסיים עם זה כבר, למען השם." צעק איכר זקן בשם אלחנדרו לרו. האיכר הסיר את כובע הבארט המסורתי שהיה חבוש על ראשו. הוא ניגב את הזעה ממצחו. "החום משגע את האנשים."
החייל ניגש לבצע את משימתו. זו פעם ראשונה שהוא הורג מישהו. הוא לא ידע מהי הדרך הנאותה להוציא להורג אדם. המפקד שהטיל עליו את המשימה, ומסר לידיו את הבוגד, לא הדריך אותו. הוא לא יכול היה לירות בו מקדימה (מכיוון הקהל), שכן לא היה מרחב מספק לשם הפעולה, והאיכרים לא הראו שום סימן שיש בכוונתם לזוז מהדרך. הוא לא רצה לרדת מהסלע, מאחורי מתיאס ג'וזף. הוא חשש שברגע שההמון לא יראה אותו ואת רובהו יסתערו מיד על הנידון ויעשו בו שפטים. לכן בחר את הצעד ההגיוני מבחינתו, והחליט לירות בבוגד משמאלו.
הוא זינק מהסלע. ההמון התבונן בו בזמן שספר עשרה צעדים – הוא ראה בזה צעד ראוי. הוא הרים את רובהו ודרך את הרובה, אך הקליע נפלט מבית הבליעה. צחוק עלה מההמון. מתיאס ג'וזף איבד את השליטה על סוגריו. מכנסיו התמלאו שתן, וריח צואה עמד באוויר המהביל. החייל נטל את הקליע מהחול, ניקה אותו באפודתו, והשיב אותו לבית הבליעה. בניסיון השני הכדור נדרך. הקהל השתתק. הוא כיוון את הרובה אל עבר ראשו של מתיאס ג'וזף, אך הדבר לקח לו דקות ארוכות משום שידיו לא הפסיקו לרעוד. לבסוף סחט את ההדק, וקול ירייה חזק נשמע. הוא לא אחז את הרובה כראוי, והרתע גרם לרובה להחליק מכתפו ופגע בצלעותיו בעוצמה. הרובה נשמט מידיו, והוא התכרבל על הרצפה מכאב.
"אידיוט!" צעקו אנשים מהקהל. "מה עשית?". הקליע פגע בזווית בחלקו האחורי של ראשו של מתיאס ג'וזף, ויצא דרך המצח של הנידון, משום סטייה מוזרה בתוך הגולגולת. המצח התפצח בקול גדול, ומוחו של מתיאס ג'וזף ניתז על הקהל. חלק מההמון החל לנקות את שאריות החומר האפור והאדום שעפו על שמלותיהן וחולצותיהם. חלק אחר של ההמון רץ מיד אל הגופה, מסיר מעל מתיאס ג'וזף את כותנת הנידון שלו (שנותרה נקייה) ומושך מעל רגליו את המגפיים שהותירו לו הסוהרים לשמור עד לשעת המוות. לא עברה דקה וגופתו של מתיאס ג'וזף נותרה ערומה כביום היוולדה, שוכבת בעווית על הסלע שנצבע לאיטו באדום.
ההמון החל להתפזר. חלקם עברו ליד החייל שעוד היה ישוב על הרצפה, משפשף את צלעותיו. אידיוט – קראו לו. ככה הורגים בן אדם? ברבריות לשמה. אחד מבני האיכר שנהרג בפשיטה של החזית הלאומית בקיץ אשתקד השוויץ בזוג המגפיים החדש שלו, אומר לחברו שלא ידאג – אם לא יתאימו לו ייתן אותם לו. אבל קודם – הבהיר- ננסה לשפשף אותם מעט.
דקה לאחר מכן עזבו כל האנשים החיים, וביניהם אשתו ובנותיו של מתיאס ג'וזף. החייל המשיך לשבת על הרצפה כאשר רובהו מוטל כמטר ממנו. הוא התבונן בראשו הרצוץ של הנידון. חום השמש הלהיט את בלורית שערו. לפתע ראה כלב אשפתות בן-תערובת מדדה לכיוון הגופה. הוא רחרח אותה מעט, והחל ללקק במרץ את דמו של הנידון.
"עוף מכאן!" זעק החייל וזרק לכוון הכלב אבן גדולה. "אתה לא רפובליקאי." הכלב לא הראה סימני התרגשות. הוא התרחק מהגופה למספר שניות, אך מיד חזר ללקק את שאריות המוח. החייל ויתר לו. לא היה טעם להיאבק בכלבים. הם היו המנצחים במלחמה הזאת.
הוא גישש באפודה אחרי סיגריה. החום השכיח ממנו שעישן את כולן לפני ההליך.

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים