“(אני כותבת את זה כאן, אך הכוונה לשלושת הספרים הראשונים+ זה ככל הנראה מכיל ספוילרים) טוב אז נתחיל בזה שלא הייתי קוראת לזה ספר פנטזיה. אני לא יודעת מי היה קורא אותו בשביל הפנטזיה כי לדעתי הפנטזיה בו ממש גרועה ולא מקורית כלל- ערפדים, אנשי זאב וכו'.. כל הסיפור החיצוני בנוי גרוע, משעמם וכלכך גנרי (טוב אולי גם הפנימי אבל על זה נדבר אחר כך); מפלצות חוטפות את האמא בלה בלה בלה הילדה גילתה שיש לה כוחות להלהלהלהלה מצילה את כולם עם החברים החדשים המגניבים שלה. פשוט כלכך עלוב וגנרי. ועכשיו לסיבה האמיתית שאנשים קוראים את הספר (אנשים באמת קוראים אותו? סבורני כי רק בנות 12): ג'ייס וקליירי ('וואו איזה מושלמיםם'- לא.) הסיבה היחידה שאנשים ממשיכים לקרוא את הספר הזה זה כדי לראות מה יהיה איתם בסוף- הסיפור החיצוני פשוט לא מעניין וגם לא השקיעו בו- כי רצו למשוך קוראים בצורה אחרת. נוסיף גם את זה שמההתחלה היה ממש ברור שיהיה את משולש סיימון-ג'ייס-קליירי. כלכך צפוי ולא מפתיע. כל הסיפור נבנה על זה כמובן, ואחרי שסוף סוף נפטרים מהעלוקה הזאת שנקראית סיימון (מי לא ייחל שפעם אחת הוא ימות באמת??) אז יש את הקטע של ג'ייס-קליירי; 'אוי אסור, מה נעשה. אוי אני מעמיד/ה פנים ולא מבין/ה את האמת גם אחרי שאמרו לי אותה בפנים' וכו' וכו'. וזו בדיוק הסיבה שרוב הקוראים עוצרים ממש פה, אחרי הספר השלישי שבו כל הבעיות נפתרו והם לא אחים בכלל (גם כן היה צפוי) ואיזה כיף ולה לה לה. אז מי בכלל ירצה להמשיך את הסדרה הזאת שסוף סוף נגמרה?? סוף סוף אפשר להיפטר מהספר הפתטי הזה (ובבושה רבה אני מוסיפה- שלא הצלחנו להפסיק לקרוא למרות הפתטיות) אז לסיכום- אין ספק שקסנדרה יודעת איך למשוך נוער, אבל בעלילה ופנטזיה- מסופקני כי היא חידשה משהו או יודעת דבר או שניים בנושא. (אני יודעת שכתבתי את זה טיפה מבולגן, ושככל הנראה זו ביקורת די גרועה- אבל היי, פעם ראשונה)”

“שאני אגיד וואו גדול, או שזה לא נחוץ כי ראיתם את כל השאר אומרים את זה?? אני אגיד בכל מקרה את הוואו הזה, אז: וווואאאאוווו!!!! כן כן. ספר מדהים, פשוט גדול. קיבלתי אותו כמו שאני מקבל כמעט כל ספר לקריאה... אחותי התנדבה ללכת יום אחד לספריה בטענה שמשעמם לה בבית (כרגיל), וכשהיא חזרה, היא חזרה עם הספר הזה. אני לא הייתי בבית באותו זמן - למזלה אך לצערי, כי אם כן, הספר כבר היה מגיע אליי עוד לפני שהיא הייתה מספיקה למחות. בכל אופן, כשגיליתי שהיא הביאה את הספר היא הייתה באמצע קריאה שלו, והייתי חייב לאיים עליה שתזדרז לסיים בהקדם. לא הייתי יכולתי לחטוף לה אותו, לא משנה כמה רציתי - כי אמא שלי עמדה בצד ובדיוק טענה שוטגאן, ונעצה בי עיניים מזהירות כמו שומרת שלה או משהו כזה...XD אז החלטתי שהכי טוב בשבילי יהיה לחכות פשוט שתסיים - מה שנמשך נצח. כשהיא סופסוף סיימה חטפתי את הספר והתחלתי. בהתחלה לא היה כל כך מעניין...קראתי בעיקר בשבתות, כי אין לי כל כך זמן באמצע שבוע. אבל משהו כמו לקראת האמצע זה התחיל להיות ממש (אבל ממש :) מעניין. ודווקא אז אמא שלי טרחה לציין ספויילר מסויים, שהרס לי את כל הכיף!!! למעשה הרבה אנשים כאן אומרים שזה היה שקוף אבל אני לא ציפיתי את זה...וכמעט הוצאתי נבוט מהארון... לעזאזל!! אבל למרות הספויילר המבעס, (והוצאת הבטחות מאמא שלי שלא תעשה את זה שוב לעולם) היו עוד מלא הפתעות. הספר מוביל לכיוונים ממש לא צפויים, ומגלה סודות שמהספר הראשון רציתי לדעת, (ושאני, ברוב חמלתי לא יגלה לכם :))) פשוט אדיר. חוץ מזה שהוא ממש מצחיק - אני ממש אוהב את התכתשויות המילים של סיימון עם ג'ייס - הוא מלא באקשן. אני מת על אקשן. אני מודה שהיו לא מעט פעמים שהיא יכלה להוסיף עוד קצת, אבל מי אני שידבר בכלל?? היא כותבת פשוט מעולה, ואני נהניתי. הדמות של סיימון הייתה גדולה בספר הזה. הרבה יותר מגניבה מהספרים הראשונים, אבל לדעתי ג'ייס תמיד היה, ותמיד יהיה המגניב. הוא. כל. כך. מגניב!!! :))) הקטעים עם ג'ייס וקליירי לדעתי היו ממש מתוחכמים. קסנדרה פשוט יודעת מה לכתוב, כל הקטע הזה שג'ייס רב עם קליירי, משלים איתה, כועס עליה, מעמיד פנים, ובסוף (וגם באמצע) מנשק אותה (יאי ^^ אבל צפוי :) פשוט מדהים. אין ספק שזה אחד הספרים הטובים שקראתי עד עכשיו. וכשייצא סרט... המממ... נראה לי אני הראשון שיקנה כרטיס, אני מקווה עם חברה שלי. רק תזכירו לי לא לשכוח את הנבוט - אני דיי בטוח שעוד מלא אנשים יהיו שם, ואני אצטרך לפלס את הדרך שלי לקופה XD”

“את הספר הראשון של הארי פוטר קראתי בגיל שמונה וחצי. עוד אז הייתי תולעת קטנה :-). אמנם די נהניתי (לא היה לי למה להשוות), אבל בינינו, בהסתכלות לאחור, צריך להודות בכמה דברים: זה הספר הכי ילדותי בסדרה, הארי בסך הכול בן אחת עשרה, ועם כל הכבוד לזה שאין לנקוב בשמו, הספר עוד לא תפס את הכיוון האפל והעמוק שהגיע רק אחר כך, בספרי ההמשך. מאז עברו אי אילו שנים, ואני עדיין תולעת, עדיין קוראת בכמויות, וליד המיטה יש לי לא פחות מתשעה עשר ספרים בשלבי קריאה שונים, ככה שלמרות שאני עדיין גוזל (כמו שאבא קורא לי), כבר הספקתי לפתח טעם ספרותי אנין בתולעים שאני לועסת. אז מאז שהארי פוטר עזב אותנו ואת הוגוורטס והתחתן, וגם משחקי הרעב היו והסתיימו, אני לועסת טרילוגיות וספרי פנטזיה ויורקת את מה שנתקע לי בשיניים, ויש כל כך הרבה כאלה! נראה שמישהו שם למעלה החליט שאם עושים עכשיו ספרים שמיועדים לנוער, הם צריכים להיות מלאים בכל מיני טיפים לטיפוח הערפדה או איך לגרום לשד התורן לשים לב שאת מאוהבת בו. מה זה השטויות האלה? נכון, אני נערה, אבל אני מוקפת באנשים כמוני שכולם עד האחרון שבהם לא מסוגלים לקרוא את הספרים הרומנטיים האלה כמו האקדמיה לערפדים בלי להקיא קצת בפה. באותה סקפטיות התחלתי לקרוא את "בני הנפילים", והם התחילו ממש כצפוי כמעט באותה צורה. שוב ערפדים ושדים ואנשי זאב, וחתיכים וחתיכות וקנאה ואהבה. די כבר! לפחות האקשן כיסה קצת את החרפה. אבל עדיין, השניים הראשונים היו ממש ככה ככה. יותר מדי רומנטיקה ומבטים מצועפים על שרירים חטובים, פחות מדי דם ושיסופים. ואז הגיע הספר הזה, שסוף סוף עושה את מה שג'יי קיי רולינג עשתה כשהיא קיבלה שכל. קצת אפלה, קצת רוע מזוקק, אקשן שמתמשך לאורך של מאות עמודים... פשוט מצויין. אי אפשר להתאכזב כאן. ועכשיו אני קוראת את מספר ארבע, ולצערי נראה שהגברת קסנדרה קלייר חזרה לפנטז על ג'ייס, סיימון וקליירי ולבנות משולשי אהבה דביקים במקום לעשות את מה שעובד הכי טוב. אם היא תשמע לעצתי, היא צריכה ללמוד מג'ורג' מרטין ולהתחיל להרוג דמויות ראשיות. אבל היא לא תשמע לעצתי, כי מה אני יודעת?”

“אחרי הקריאה של הספר הזה הגעתי למסקנה שאני אהיה האדם הראשון שינסע בזמן. החלטתי שאני זאת שתהיה הראשונה לרצוח אנשים בשביל הנאה צרופה שלא קשורה באופן ישיר מההרג שלהם או מכסף. החלטתי שאני עומדת לשדוד חנות ספרים עתידית ולפוצץ את הראש של המוכר ביריות. או בנבוט. אותו דבר. זה ספר מדהים. פשוט מדהים. את הספר קניתי לעמית (עמיתוש מהאתר) למתנת יום הולדת. היא חיפשה את הספר שנים על גבי שנים וההורים שלה... לא מרבים לקנות לה ספרים, בלשון המעטה. אז הגעתי למסקנה שאני אקנה לה את הספר הזה בתקווה נואשת שהיא תאהב אותו. אחרי שהיא פתחה את העטיפה הנימוס (או יותר נכון: קרעה אותה לחתיכות קטנטנות ללא רחמים) התברר שזאת לא הייתה תקווה, והיא לא הייתה נואשת; ההפך. היא כמעט הרגה אותי בחיבוק שלה. אבל המשפט הראשון שאמרתי לה אחרי היה, כמדומני: "אחרי שאת מסיימת לקרוא, את כל כך מביאה לי את הספר הזה." והיא הביאה, אחרי ששנים היא שכחה להביא לי אותו. אבל היא הביאה כי איימתי על הספרים שלה שנמצאים אצלי. יש לי כישרון באיומים. בהתחלה הספר היה מעט משעמם והמחשבה שלי נטתה לרחף, הגעתי למסקנה שאם אני אתן לספר ארבעה כוכבים זה יהיה חסד מצידי. אבל ההמשך ביטל כל מחשבה בנוגע להתחלה וקראתי כל היום (כן, גם בשיעורים. חוץ מזה למדנו רק מקצועות משעממים באותו היום (מדעים, חקר, מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה (וחוץ מזה במדעים ובחקר זה אותו דבר כמו הפסקה ארוכה מאוד, כולם עושים מה שבא להם, בחקר אפילו אנשים מוציאים למורה אייפונים מול הפרצוף)), אז זה לא ממש שינה. תקציר לא נחוץ, ואני גם לא אביא לכם תקציר כי הבטחתי לעצמי ביקורת שלא מלאה בספויילרים, לשם שינוי. ומן הסתם התקצירים שלי מפוצצים בספויילרים. לסיכום, פשוט ספר מעולה. קודם כל, הכתיבה, שופעת הומור אבל גם רצינית. שואבת את הקורא לתוך העלילה וגורמת לו להידבק לדפים כמו דבק שלוש שניות (שהתמהמה קצת עם ההתחלה... אבל עדיין). אחר כך, העלילה, שנבנתה בחוכמה גדולה ובהמון דמיון. כל הנדישות והקיטצ'יות נעלמו כשקראתי. אני פשוט מתה על הסופרת הזאת. היו כמה קטעים צפויים, אבל זה עדיין התעלה ממה שציפיתי. ובסופו של דבר, הדמויות, כל דמות ועולמה שלה, מניעיה שלה, ורצונותיה שלה, ולא הייתי משנה דבר בדמויות. התחלה קצת צולעת, אמצע מעולה, וסוף מדהים. הספר הזה שווה כל גרוש וכל אגורה וכל התרפסות שתקיימו כדי לקבל אותו, אפילו אם זה רק כדי לקרוא אותו. אז אם לא קראתם, פשוט קומו, תעזבו את הכל, ותלכו ברחוב כמו זומבים לחנויות הספרים או לבית של האדם הקרוב שאתם יודעים שיש לו עותק. אם זה ממש נדרש, תזרקו עליו כיסא או משהו. אתם עדיין פה? קדימה! אוצו רוצו! קדימה!! ופה הסתיימה הביקורת החופרת להחריד שלי. כיף לכם, עצוב לי שסיימתי את הספר, אני אלך להתאבל.”

“(אני כותבת את זה כאן, אך הכוונה לשלושת הספרים הראשונים+ זה ככל הנראה מכיל ספוילרים) טוב אז נתחיל בזה שלא הייתי קוראת לזה ספר פנטזיה. אני לא יודעת מי היה קורא אותו בשביל הפנטזיה כי לדעתי הפנטזיה בו ממש גרועה ולא מקורית כלל- ערפדים, אנשי זאב וכו'.. כל הסיפור החיצוני בנוי גרוע, משעמם וכלכך גנרי (טוב אולי גם הפנימי אבל על זה נדבר אחר כך); מפלצות חוטפות את האמא בלה בלה בלה הילדה גילתה שיש לה כוחות להלהלהלהלה מצילה את כולם עם החברים החדשים המגניבים שלה. פשוט כלכך עלוב וגנרי. ועכשיו לסיבה האמיתית שאנשים קוראים את הספר (אנשים באמת קוראים אותו? סבורני כי רק בנות 12): ג'ייס וקליירי ('וואו איזה מושלמיםם'- לא.) הסיבה היחידה שאנשים ממשיכים לקרוא את הספר הזה זה כדי לראות מה יהיה איתם בסוף- הסיפור החיצוני פשוט לא מעניין וגם לא השקיעו בו- כי רצו למשוך קוראים בצורה אחרת. נוסיף גם את זה שמההתחלה היה ממש ברור שיהיה את משולש סיימון-ג'ייס-קליירי. כלכך צפוי ולא מפתיע. כל הסיפור נבנה על זה כמובן, ואחרי שסוף סוף נפטרים מהעלוקה הזאת שנקראית סיימון (מי לא ייחל שפעם אחת הוא ימות באמת??) אז יש את הקטע של ג'ייס-קליירי; 'אוי אסור, מה נעשה. אוי אני מעמיד/ה פנים ולא מבין/ה את האמת גם אחרי שאמרו לי אותה בפנים' וכו' וכו'. וזו בדיוק הסיבה שרוב הקוראים עוצרים ממש פה, אחרי הספר השלישי שבו כל הבעיות נפתרו והם לא אחים בכלל (גם כן היה צפוי) ואיזה כיף ולה לה לה. אז מי בכלל ירצה להמשיך את הסדרה הזאת שסוף סוף נגמרה?? סוף סוף אפשר להיפטר מהספר הפתטי הזה (ובבושה רבה אני מוסיפה- שלא הצלחנו להפסיק לקרוא למרות הפתטיות) אז לסיכום- אין ספק שקסנדרה יודעת איך למשוך נוער, אבל בעלילה ופנטזיה- מסופקני כי היא חידשה משהו או יודעת דבר או שניים בנושא. (אני יודעת שכתבתי את זה טיפה מבולגן, ושככל הנראה זו ביקורת די גרועה- אבל היי, פעם ראשונה)”

“שאני אגיד וואו גדול, או שזה לא נחוץ כי ראיתם את כל השאר אומרים את זה?? אני אגיד בכל מקרה את הוואו הזה, אז: וווואאאאוווו!!!! כן כן. ספר מדהים, פשוט גדול. קיבלתי אותו כמו שאני מקבל כמעט כל ספר לקריאה... אחותי התנדבה ללכת יום אחד לספריה בטענה שמשעמם לה בבית (כרגיל), וכשהיא חזרה, היא חזרה עם הספר הזה. אני לא הייתי בבית באותו זמן - למזלה אך לצערי, כי אם כן, הספר כבר היה מגיע אליי עוד לפני שהיא הייתה מספיקה למחות. בכל אופן, כשגיליתי שהיא הביאה את הספר היא הייתה באמצע קריאה שלו, והייתי חייב לאיים עליה שתזדרז לסיים בהקדם. לא הייתי יכולתי לחטוף לה אותו, לא משנה כמה רציתי - כי אמא שלי עמדה בצד ובדיוק טענה שוטגאן, ונעצה בי עיניים מזהירות כמו שומרת שלה או משהו כזה...XD אז החלטתי שהכי טוב בשבילי יהיה לחכות פשוט שתסיים - מה שנמשך נצח. כשהיא סופסוף סיימה חטפתי את הספר והתחלתי. בהתחלה לא היה כל כך מעניין...קראתי בעיקר בשבתות, כי אין לי כל כך זמן באמצע שבוע. אבל משהו כמו לקראת האמצע זה התחיל להיות ממש (אבל ממש :) מעניין. ודווקא אז אמא שלי טרחה לציין ספויילר מסויים, שהרס לי את כל הכיף!!! למעשה הרבה אנשים כאן אומרים שזה היה שקוף אבל אני לא ציפיתי את זה...וכמעט הוצאתי נבוט מהארון... לעזאזל!! אבל למרות הספויילר המבעס, (והוצאת הבטחות מאמא שלי שלא תעשה את זה שוב לעולם) היו עוד מלא הפתעות. הספר מוביל לכיוונים ממש לא צפויים, ומגלה סודות שמהספר הראשון רציתי לדעת, (ושאני, ברוב חמלתי לא יגלה לכם :))) פשוט אדיר. חוץ מזה שהוא ממש מצחיק - אני ממש אוהב את התכתשויות המילים של סיימון עם ג'ייס - הוא מלא באקשן. אני מת על אקשן. אני מודה שהיו לא מעט פעמים שהיא יכלה להוסיף עוד קצת, אבל מי אני שידבר בכלל?? היא כותבת פשוט מעולה, ואני נהניתי. הדמות של סיימון הייתה גדולה בספר הזה. הרבה יותר מגניבה מהספרים הראשונים, אבל לדעתי ג'ייס תמיד היה, ותמיד יהיה המגניב. הוא. כל. כך. מגניב!!! :))) הקטעים עם ג'ייס וקליירי לדעתי היו ממש מתוחכמים. קסנדרה פשוט יודעת מה לכתוב, כל הקטע הזה שג'ייס רב עם קליירי, משלים איתה, כועס עליה, מעמיד פנים, ובסוף (וגם באמצע) מנשק אותה (יאי ^^ אבל צפוי :) פשוט מדהים. אין ספק שזה אחד הספרים הטובים שקראתי עד עכשיו. וכשייצא סרט... המממ... נראה לי אני הראשון שיקנה כרטיס, אני מקווה עם חברה שלי. רק תזכירו לי לא לשכוח את הנבוט - אני דיי בטוח שעוד מלא אנשים יהיו שם, ואני אצטרך לפלס את הדרך שלי לקופה XD”

“את הספר הראשון של הארי פוטר קראתי בגיל שמונה וחצי. עוד אז הייתי תולעת קטנה :-). אמנם די נהניתי (לא היה לי למה להשוות), אבל בינינו, בהסתכלות לאחור, צריך להודות בכמה דברים: זה הספר הכי ילדותי בסדרה, הארי בסך הכול בן אחת עשרה, ועם כל הכבוד לזה שאין לנקוב בשמו, הספר עוד לא תפס את הכיוון האפל והעמוק שהגיע רק אחר כך, בספרי ההמשך. מאז עברו אי אילו שנים, ואני עדיין תולעת, עדיין קוראת בכמויות, וליד המיטה יש לי לא פחות מתשעה עשר ספרים בשלבי קריאה שונים, ככה שלמרות שאני עדיין גוזל (כמו שאבא קורא לי), כבר הספקתי לפתח טעם ספרותי אנין בתולעים שאני לועסת. אז מאז שהארי פוטר עזב אותנו ואת הוגוורטס והתחתן, וגם משחקי הרעב היו והסתיימו, אני לועסת טרילוגיות וספרי פנטזיה ויורקת את מה שנתקע לי בשיניים, ויש כל כך הרבה כאלה! נראה שמישהו שם למעלה החליט שאם עושים עכשיו ספרים שמיועדים לנוער, הם צריכים להיות מלאים בכל מיני טיפים לטיפוח הערפדה או איך לגרום לשד התורן לשים לב שאת מאוהבת בו. מה זה השטויות האלה? נכון, אני נערה, אבל אני מוקפת באנשים כמוני שכולם עד האחרון שבהם לא מסוגלים לקרוא את הספרים הרומנטיים האלה כמו האקדמיה לערפדים בלי להקיא קצת בפה. באותה סקפטיות התחלתי לקרוא את "בני הנפילים", והם התחילו ממש כצפוי כמעט באותה צורה. שוב ערפדים ושדים ואנשי זאב, וחתיכים וחתיכות וקנאה ואהבה. די כבר! לפחות האקשן כיסה קצת את החרפה. אבל עדיין, השניים הראשונים היו ממש ככה ככה. יותר מדי רומנטיקה ומבטים מצועפים על שרירים חטובים, פחות מדי דם ושיסופים. ואז הגיע הספר הזה, שסוף סוף עושה את מה שג'יי קיי רולינג עשתה כשהיא קיבלה שכל. קצת אפלה, קצת רוע מזוקק, אקשן שמתמשך לאורך של מאות עמודים... פשוט מצויין. אי אפשר להתאכזב כאן. ועכשיו אני קוראת את מספר ארבע, ולצערי נראה שהגברת קסנדרה קלייר חזרה לפנטז על ג'ייס, סיימון וקליירי ולבנות משולשי אהבה דביקים במקום לעשות את מה שעובד הכי טוב. אם היא תשמע לעצתי, היא צריכה ללמוד מג'ורג' מרטין ולהתחיל להרוג דמויות ראשיות. אבל היא לא תשמע לעצתי, כי מה אני יודעת?”

“אחרי הקריאה של הספר הזה הגעתי למסקנה שאני אהיה האדם הראשון שינסע בזמן. החלטתי שאני זאת שתהיה הראשונה לרצוח אנשים בשביל הנאה צרופה שלא קשורה באופן ישיר מההרג שלהם או מכסף. החלטתי שאני עומדת לשדוד חנות ספרים עתידית ולפוצץ את הראש של המוכר ביריות. או בנבוט. אותו דבר. זה ספר מדהים. פשוט מדהים. את הספר קניתי לעמית (עמיתוש מהאתר) למתנת יום הולדת. היא חיפשה את הספר שנים על גבי שנים וההורים שלה... לא מרבים לקנות לה ספרים, בלשון המעטה. אז הגעתי למסקנה שאני אקנה לה את הספר הזה בתקווה נואשת שהיא תאהב אותו. אחרי שהיא פתחה את העטיפה הנימוס (או יותר נכון: קרעה אותה לחתיכות קטנטנות ללא רחמים) התברר שזאת לא הייתה תקווה, והיא לא הייתה נואשת; ההפך. היא כמעט הרגה אותי בחיבוק שלה. אבל המשפט הראשון שאמרתי לה אחרי היה, כמדומני: "אחרי שאת מסיימת לקרוא, את כל כך מביאה לי את הספר הזה." והיא הביאה, אחרי ששנים היא שכחה להביא לי אותו. אבל היא הביאה כי איימתי על הספרים שלה שנמצאים אצלי. יש לי כישרון באיומים. בהתחלה הספר היה מעט משעמם והמחשבה שלי נטתה לרחף, הגעתי למסקנה שאם אני אתן לספר ארבעה כוכבים זה יהיה חסד מצידי. אבל ההמשך ביטל כל מחשבה בנוגע להתחלה וקראתי כל היום (כן, גם בשיעורים. חוץ מזה למדנו רק מקצועות משעממים באותו היום (מדעים, חקר, מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה (וחוץ מזה במדעים ובחקר זה אותו דבר כמו הפסקה ארוכה מאוד, כולם עושים מה שבא להם, בחקר אפילו אנשים מוציאים למורה אייפונים מול הפרצוף)), אז זה לא ממש שינה. תקציר לא נחוץ, ואני גם לא אביא לכם תקציר כי הבטחתי לעצמי ביקורת שלא מלאה בספויילרים, לשם שינוי. ומן הסתם התקצירים שלי מפוצצים בספויילרים. לסיכום, פשוט ספר מעולה. קודם כל, הכתיבה, שופעת הומור אבל גם רצינית. שואבת את הקורא לתוך העלילה וגורמת לו להידבק לדפים כמו דבק שלוש שניות (שהתמהמה קצת עם ההתחלה... אבל עדיין). אחר כך, העלילה, שנבנתה בחוכמה גדולה ובהמון דמיון. כל הנדישות והקיטצ'יות נעלמו כשקראתי. אני פשוט מתה על הסופרת הזאת. היו כמה קטעים צפויים, אבל זה עדיין התעלה ממה שציפיתי. ובסופו של דבר, הדמויות, כל דמות ועולמה שלה, מניעיה שלה, ורצונותיה שלה, ולא הייתי משנה דבר בדמויות. התחלה קצת צולעת, אמצע מעולה, וסוף מדהים. הספר הזה שווה כל גרוש וכל אגורה וכל התרפסות שתקיימו כדי לקבל אותו, אפילו אם זה רק כדי לקרוא אותו. אז אם לא קראתם, פשוט קומו, תעזבו את הכל, ותלכו ברחוב כמו זומבים לחנויות הספרים או לבית של האדם הקרוב שאתם יודעים שיש לו עותק. אם זה ממש נדרש, תזרקו עליו כיסא או משהו. אתם עדיין פה? קדימה! אוצו רוצו! קדימה!! ופה הסתיימה הביקורת החופרת להחריד שלי. כיף לכם, עצוב לי שסיימתי את הספר, אני אלך להתאבל.”