“HAPPY BIRTHDAY לי! הופ הופ טרללה גדלתי בשנה. ועכשיו אני רצה כאילו רוצח סדרתי רודף אחרי ישר אל צומת ספרים. אבל בואו נחזור קצת אחורה. הנמל. מקום ענק עם מלא אנשים שהחליטו דווקא ביום הזה ללכת למסעדה, או להסתכל מרחוק על הגלים של הים ו"להריח אותו", כמו שאבא אומר. ואני כל כך מקווה שמישהו יקפוץ עלי ויצרח לי מזל טוב! אבל זה לא קורה, כי זה יום שבת, אז זה באסה. ואנחנו מתיישבים במסעדה, ואני אוכלת קרם ברולה”

“זכרתי דברים ספורים מהספר הקודם; זכרתי עץ ענקי, קדמונית מוזרה, זומבים, וכמו כל מתבגרת סתומה טיפוסית, שהאייפוד לא עבד. כן. בבקשה תצלבו אותי. אני מגלה שככל שעוברות השנים אני יותר ביקורתית, הכתיבה שלי נבנית ביחד עם האישיות שלי, שמתרכבת על השלד שהשם שלי כתוב עליו. אני מגלה שאני שונאת ספרים שאהבתי בעבר, שהדעות שלי בעבר כבר לא רלוונטיות, ואני חושבת לעצמי אם בעתיד אאבד את הצלם של מי שאני כרגע. אבל זה כבר”

“אתמול בלילה חלמתי חלום מוזר. מאוד מוזר. *ספויילר* זומבים ומומיות עם בשר מיובש שתלוי להם מעצמות הרופפות הקיפו אותי, שרשרת אנרגיה ירוקה... או שהיא הייתה צהובה (?) חנקה אותי ולחצה על צווארי, ריח של ביצים סרוחות באוויר, גועל. ואז הופיע הדוב זומבי. המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היא "לברוח!! עכשיו! מייד!" ואז קלטתי שאני לא מסוגלת לזוז ושהאנרגיה חוסמת את התנועה שלי, הו, כמה מאושרת הייתי באותו רגע, פ”

“אז סיימתי קצת לפני מתכונת בכימיה את הסדרה הזאת. אחרי שקיבלתי את הספר במתנה בספטמבר וגררתי את הקריאה שלו במשך 7 חודשים -סיימתי. בהתחלה מממש אהבתי את הספרים (אני חושבת על זה שקראתי את הספר הראשון בסדרה בכיתה ח', ואוו -לשם ההשוואה אני עכשיו בסוף יא). בהתחלה זה היה מעניין. סגנון הכתיבה של מייקל סקוט בהתחלה היה מהנה עבורי. כתיבה זורמת , הומור איפה שרק מצא לנכון להוסיף, מונולוגים ארוכים של הדמיו”

“HAPPY BIRTHDAY לי! הופ הופ טרללה גדלתי בשנה. ועכשיו אני רצה כאילו רוצח סדרתי רודף אחרי ישר אל צומת ספרים. אבל בואו נחזור קצת אחורה. הנמל. מקום ענק עם מלא אנשים שהחליטו דווקא ביום הזה ללכת למסעדה, או להסתכל מרחוק על הגלים של הים ו"להריח אותו", כמו שאבא אומר. ואני כל כך מקווה שמישהו יקפוץ עלי ויצרח לי מזל טוב! אבל זה לא קורה, כי זה יום שבת, אז זה באסה. ואנחנו מתיישבים במסעדה, ואני אוכלת קרם ברולה”

“זכרתי דברים ספורים מהספר הקודם; זכרתי עץ ענקי, קדמונית מוזרה, זומבים, וכמו כל מתבגרת סתומה טיפוסית, שהאייפוד לא עבד. כן. בבקשה תצלבו אותי. אני מגלה שככל שעוברות השנים אני יותר ביקורתית, הכתיבה שלי נבנית ביחד עם האישיות שלי, שמתרכבת על השלד שהשם שלי כתוב עליו. אני מגלה שאני שונאת ספרים שאהבתי בעבר, שהדעות שלי בעבר כבר לא רלוונטיות, ואני חושבת לעצמי אם בעתיד אאבד את הצלם של מי שאני כרגע. אבל זה כבר”

“אתמול בלילה חלמתי חלום מוזר. מאוד מוזר. *ספויילר* זומבים ומומיות עם בשר מיובש שתלוי להם מעצמות הרופפות הקיפו אותי, שרשרת אנרגיה ירוקה... או שהיא הייתה צהובה (?) חנקה אותי ולחצה על צווארי, ריח של ביצים סרוחות באוויר, גועל. ואז הופיע הדוב זומבי. המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היא "לברוח!! עכשיו! מייד!" ואז קלטתי שאני לא מסוגלת לזוז ושהאנרגיה חוסמת את התנועה שלי, הו, כמה מאושרת הייתי באותו רגע, פ”

“אז סיימתי קצת לפני מתכונת בכימיה את הסדרה הזאת. אחרי שקיבלתי את הספר במתנה בספטמבר וגררתי את הקריאה שלו במשך 7 חודשים -סיימתי. בהתחלה מממש אהבתי את הספרים (אני חושבת על זה שקראתי את הספר הראשון בסדרה בכיתה ח', ואוו -לשם ההשוואה אני עכשיו בסוף יא). בהתחלה זה היה מעניין. סגנון הכתיבה של מייקל סקוט בהתחלה היה מהנה עבורי. כתיבה זורמת , הומור איפה שרק מצא לנכון להוסיף, מונולוגים ארוכים של הדמיו”