“לא בשעת הקריאה, ממש לא, דווקא עכשיו, שבוע וחצי אחרי, מתחשק לי לבכות (למה מתחשק? דמעות סוררות נתלות בזווית העין. ומה הקשר? כרגע אנחנו בוכים על החטופים ועל ההרוגים ועל החטופים הנרצחים, אז מה הקשר לבכות על האיש ההוא, שאפילו שמו נתלה על הספר בלי שם פרטי, שחי בראשית המאה שעברה ומת באמצעה, והוא לא קשור אלינו בשום צורה. אבל הנפש שלנו פריכה מאוד בשנה ומשהו שחלפה ואין לה סוף, ונפש פריכה קולטת כל צער של כל אחד). אלה היו הסוגריים הכי ארוכים שכתבתי בזמן האחרון. יכולתי לכתוב את המשפטים הללו ללא סוגריים. אבל סטונר הוא איש של סוגריים. נמצא בסוגריים, חי בתוך סוגריים, מת בתוך סוגריים. סטונר האיש, לא הספר, הוא הערת אגב, הערת אזהרה, סטונר. רכשתי את הספר כשעולם הקוראים רחש וגעש וסיקר את הספר. והדעות היו לכאן ולכאן. כמעט כולם לכאן ומעטים לכאן. הלכאן הלא חיובי היה במיעוט בולט. כמעט כולם עיטרו אותו בחמישה כוכבים. כשהתחלתי לקרוא ומצאתי אותו, איך להגיד... (מיד אני אגיד) אז גם נטשתי אותו 3 פעמים לאחר קריאת עשרים עמודים ואולי פחות. יש לי תכונה כזאת (קצת מבישה), כשכולם מפליגים בשבחים, ומרעיפים מחמאות, ומתפעמים ומתפעלים, וקושרים כתרים והשצף קצף המתלהב ומתלהם מגיע לי עד לכאן (מטאפורית עולה עד מעבר לקומתי הלא הכי גבוהה) ומטביע אותי, אני נסוגה ונוטשת. כי למה לי להיסחף בזרם, אני אוהבת להיות ייחודית. כולם שואגים יצירת מופת, אני אעקם את אפי. טעות, טעות. סטונר הוא יצירת מופת. אז איך מצאתי אותו תיכף בהתחלה? הבטחתי להגיד. אז הנה. כל מה שאכתוב על סטונר הספר, מתאים לסטונר האדם וההיפך. סטונר הוא סתיו, גם באביב ימיו. הוא אפור ואפרורי, לא כמו צבעי אקוורל, אלא כמו צבעי שמן. הוא ציור מופשט. הוא צרוד כמו צ'לו, או כמו פסנתר בלתי מכוון, או כינור שפקע בו מיתר. בעל גבולות ברורים ומקובעים, ובה בשעה הגבולות שלו מטושטשים כמו התבוננות ללא משקפים, כמו בשעה שהחשכה מעמעמת את העולם. כמו נר שעווה נמס. יש בו עקשנות בלתי נדלית מעורבבת עם רכות והתמזגות. סטונר הוא מלך המתמזגים. יש בו תועפות של קסם שנובע מאישיותו המופלאה. ובה בשעה הוא נטול קסם לחלוטין, כמו גזע עץ חום ויבש נטול חן. כלומר, את סטונר צריך להכיר באמת כדי לאהוב, אבל לדאבון לב, גם רוב מי שהכירו אותו היטב חסכו את האהבה הזאת ברשעות, באדישות ובאטימות לב. קראתי את הספר בשקיקה, כשכבר נפלתי ברשתו, כי כאמור, את סטונר הספר והאדם צריך להכיר, וכשחופרים בעמקי נשמתו מגלים את הזהב הטהור. על מה הספר? הוא נקרא כמו אוטוביוגרפיה שכתב ג'ון ויליאמס על אישיותו החילופית, שכינה אותה סטונר. אי אפשר שלא לחוש, כי את כל מה שהרגיש וחש וחשב ג'ון ויליאמס הוא הלביש על גיבורו סטונר. הספר שקע בתרדמה ארוכה מאז שיצא לאור, ונחשב לספר מעומעם וישנוני, או לספר של סופרים, שמטבע עבודתם הם קוראים ספרים נשכחים ומשעממים, אבל בעלי ערך. עד שהגיע הקהל הרחב וגאל את הספר מתהום הנשייה, שמלאה בספרים מצוינים, אבל לא פופולאריים, ואנחנו זכינו. אז על מה הספר? על סטודנט לחקלאות שהלך לאוניברסיטה כדי לעזור להוריו, עובדי אדמה קשיי יום, פשוטים ועלובים. אלא, שאיתרע מזלם והוא נפל ברשתה של הפילוסופיה והספרות, התאהב בחיי הרוח, בלימודי הרוח, והמשיך להעדיף את המילים ומשמעותן על רגבי אדמה קשים ובוגדניים. סטונר נופל גם ברשתה של עלמת חמד ענוגה, בת עשירים, שמתגלה כנחש נטול מצפון. (ממתי לנחש יש מצפון? מסתבר שיש אנשים נחשיים בעלי שרידי מצפון, אבל אשתו לא). חיי המשפחה שלו נופלים קורבן לאישיותו ולאישיותה של אשתו ולאישיותה של בתו, ומלבד אהבה ענקית אחת מחוץ לחיי הנישואין, המשפחה מבחינתו, היא שדה קרב שבו מתנהלת מלחמת התשה מטעם צד אחד. וסטונר מתחפר. בעבודה, בשבלוליותו, במילים ומחשבות, בחקירה ספרותית, בכתיבה אקדמית, בחיים חברתיים עלובים למדי. בקיצור, מתחפר בבדידותו. אז נוסף לכל, כשסטונר מת, דימיתי אותו לדף חרוך, מלא שורות ומילים בלתי מפוענחות, מתפורר. והציור על הכריכה? מזמן לא ראיתי ציור שהולם כל כך את הכתוב. עכשיו אפשר להיאנח. כן, סטונר הוא יצירת מופת כתובה להפליא. אם אישיותו היא הבינוניות של הבינוניות, הרי שהכתיבה עליו מבריקה ופואטית, משפטים שצריכים לקרוא פעמיים, פסקאות שקוראים כמה פעמים כדי לעלות אל הכוונות הטמונות בהן, ספר שצריכים לקרוא שוב ושוב ושוב.”

“**** תמיד כשאני רואה סרטים ישנים, עוברת לי בראש המחשבה הפשוטה והקודרת הזאת - שכל האנשים האלה שאני רואה כאן כבר מתו. כולם, עד האחרון שבהם. גם הילד המצחיק הזה עם הנעל. מה הטעם, לעזאזל? מה זה החיים האלה? אנחנו כאן, נולדים, גדלים, נוסעים, חוזרים, מתחתנים, ילדים, קריירה. ואז, כך או אחרת, פוף. אין יותר. וחמישים, שישים שנים אחר כך, במקרה הטוב, גם העובדה שהיינו פעם נמוגה ונשכחת. עוד עשרים שלושים שנה לאחר מכן, אפילו העובדה שנשכחנו כבר לא תהיה יותר. אני לא מדבר על אנשים גדולים ששינו, נגיד, את ההיסטוריה. לא סטאלין, ג'ורג' וושינגטון, צ'רצ'יל, המינגווי, שפילברג או ג'ון לנון. לא אלה שנכתבו עליהם שתיים שלוש ביוגרפיות, שהשאירו משהו אחריהם, שפעימת קיומם בהיסטוריה עדיין מהדהדת. לא אלה, אלא דווקא רובנו, אנשים רגילים, מורים, מהנדסים, אמהות ואבות, סבים וסבתות, מנכ"לים מלאי חשיבות עצמית, שפים במסעדות יוקרה, חברי כנסת נכבדים, חתני פרס ישראל. דווקא הספר העל-זמני הזה, ביוגרפיה בדיונית על מישהו, על עוד אחד, אלמוני, מרצה למשהו באוניברסיטת משהו וחייו הלא-מסעירים, הספר הזה מילא אותי יראה. איכשהו, בלי כלום, התמלאתי ביראה כשקראתי את הסיפור המפעים הזה, סיפור על כלום שדווקא שפתו הלאקונית עתירה ברגש ובאהבת החיים, ששואלת בלי קול את השאלות האמיתיות שמלוות כל אחד ואחת מאיתנו לאורך כל חיינו וגורמות לנו מצד אחד לעשות את ההחלטות החשובות ביותר בחיינו, להביא ילדים, ללמוד, להשפיע, לחזור בתשובה או בשאלה, לייסד מהפכות וללכת עם לבנו, ומצד שני להבין את אפסותנו מול הזמן הארור הזה שעובר, שאנחנו פחות מנקודה שחורה בתוך אוקיינוסים של דיו ההיסטוריה, ושיעברו עוד חמש מאות שלושים וארבעה ימי שלישי סתמיים שבהם נחיה, נאכל, נשתה, נביא ילדים ונכדים ונעבוד ונשפיע ונחזור בתשובה ושאלה... ואז נמות. ואז נישכח. ואז אין יותר. מוזר, שדווקא הספר הזה תפס אותי כל כך, עד שקרה לי משהו שכבר מזמן לא קרה לי, שנשארתי ער עד השעות הקטנות של הלילה רק כדי לסיים אותו כבר. כי לא יכולתי לעזוב. הייתי מרותק, בלי תעלומת רצח, בלי מסתורין או מתח או אפילו רגש. פשוט סיפור חיים קטן של מישהו לא חשוב, שאפילו לא היה באמת. כנראה שפשוט יש בו משהו, בספר הזה. אמת מבעבעת, חסרת רחמים, וההבנה שגם בחוסר המשמעות אפשר ליצור משהו, בועה שבה אפשר להדחיק הכול, שיש בה טעם ומחשבות, שמחה, ילדים, שאפשר להשאיר כאן חותם, אנחנו חשובים, אנחנו חלק מההיסטוריה. אלמוות. אולי יש דברים שאפשר לעשות, אולי זו המסקנה האחרת שאפשר להבין מהספר, כמו מהחיים ממש. שנכון, החיים עוברים מהר מאוד. רגע אתה בחור מגושם שמגיע משיט-הול, מיזורי כדי ללמוד חקלאות באוניברסיטה, ובמשנהו אתה בן שישים וחמש, עם סרטן סופני (ואחד מתיאורי המוות המפעימים ביותר שיצא לי לקרוא מעולם). אבל גם למה שאתה עושה באמצע יש משמעות. עם מי אתה בוחר לחלוק את חייך, ומדוע. למה לא לוותר, מה לשמור ומה לשכוח. שנכון, בסוף הכול נגמר אותו דבר אבל לפחות בשני הרגעים האלה שאנחנו כן כאן, אפשר למצוא משמעות. **** נ.ב. תראו את זה: http://www.youtube.com/watch?v=6Wf8yEb1cwY”

“רציתי לאהוב אותו, באמת שרציתי. זאת כמו חותמת איכות כזאת: גם אני קראתי את הספר המשמים הזה והצלחתי לחדור ולראות פנימה אל תוך העומקים הנשגבים שלו ולהתפעם מיופיו הסמוי מן העין! צר לי, לא עבד. והבעיה שלי איתו לא היתה השיעמום, דווקא. נכון שלא קורה בו הרבה, אבל קורה. הוא מתאר חיים של אדם, תקופה היסטורית מעניינת, תככים ומתחים באקדמיה. יש בו מספיק כדי להחזיק ספר, הבעיה היא שהוא, סליחה אבל אין לי מילה יפה וגבוהת מצח לזה, פשוט מעצבן. לא אהבתי את הדמות של הגיבור הפאסיבי, זה שהכל קורה לו וכמעט אף פעם לא לוקח יוזמה או אחריות, שכמעט ולא מנסה לשנות את המצב, חוץ ממתי שכבר היה עדיף לא לעשות כלום. כולנו כאלה לפעמים? כולנו נותנים לפעמים לחיים לסחוף אותנו, כולנו משלים את עצמנו שיש לנו יותר שליטה על נסיבות חיינו ממה שיש לנו באמת? אולי. אבל התחושה שלי היתה שסטונר קצת קיצוני בעניין, ובלי סיבות טובות באמת. הוא נותן לאשתו לנתק את הקשר בינו לבין הבת שלו, משלים עם ההידרדרות של החיים של הבת שלו בבגרותה, משלים עם זה שהמאהבת שלו תעזוב את האוניברסיטה כדי שהוא יוכל המשיך את חייו האפורים והמשמימים ללא שינוי, בלי שום ניסיון להחזיר מלחמה ולהתעקש על הדברים החשובים באמת. הוא מוצג כאדם שחי על פי העקרונות שלו, אבל מהם העקרונות האלו? לא להרשות שהאוניברסיטה תזדהם בבינוניות אינטלקטואלית? זהו? אין לו שום עניין בשאלות של חברה ופוליטיקה, מאורעות כמו שתי מלחמות העולם עוברים לידו בלי להשאיר רושם, החיים של הבת שלו הולכים ונהרסים, אם הספר בא להדגים את המונח "מגדל השן" - הוא עשה עבודה טובה, אבל אני בספק אם זאת היה המטרה שלו. עוד עניין מעצבן הוא הצורה בה מוצגת אשתו של סטונר. היא הנבל הראשי של הסיפור, אבל היא דמות שטוחה לחלוטין, אין לנו שום הסבר למניעים שלה, להתנהגות שלה, לבחירות שלה. היא פשוט דמות מוזרה, דמות מהסוג שגורמת לי להרגיש שהיא, ובכן, נכתבה על ידי גבר. גבר ממורמר, אפילו. דמות מהסוג שהיה מעניין לשמוע את הצד שלה בסיפור, אולי היינו מקבלים זוית שונה לגמרי, מבינים אחרת את כל הסיפור. אבל אין שום דבר כזה בספר, היא פשוט אישה-מכשפה שכזאת, שכל עניינה בחיים הוא לאמלל את בעלה ואת בתה מסיבות לא ברורות. אז צלחתי אותו בסופו של דבר, אחרי כמה שבועות. בחלק מהזמן הכרחתי את עצמי להמשיך, בתקווה שמשהו יקרה פתאום: שאראה את האור, שאבין על מה המהומה. כמו שאתם מבינים, זה לא קרה.”

“"היינו כשני נוסעים שהגורל קשר אותם אל ספסל משותף למשך מסע ארוך ברכבת. חייבים לנהוג זה בזה שימת-לב, להקפיד על נימוסים זהירים, לא להטריד ולא להידחק זה אל זה, גם לא לחטט הרבה." הציטוט הזה הנו מתוך "מיכאל שלי", עמוס עוז. אך באמת תהיתי לעצמי תוך קריאת "סטונר" כיצד זה נכתבו בסמיכות כה קרובה שני רומנים, האחד בישראל המתרחש בתוך ירושלים הקטנה שלפני מלחמת ששת הימים על אשתו של "הדוקטור מיכאל גונן, גיאולוג, איש נוח" ומעבר לים בארה"ב יצא ב1965 סיפורו של סטונר, הוא מעין "הצד של מיכאל" בעניין. טוב. סליחה על ההשוואה, אולי באמת אסור להשוות בין ילדים וספרים. סטונר גדל בבית של עובדי כפיים ובעצם נטול חלומות או שאיפות שיבוא יום ויגאל אותו מן הבדידות הקיומית של היותו בן יחיד, מן השתיקות הסוככות מכל עבר בבית. יום זה מגיע, אך סטונר כמדומה ממשיך ונושא את לבדיותו ושתיקתו עמו לכל מקום. הוא משתלב בתוך אוניברסיטת מיזורי, קולומביה, עובר מלימודי חקלאות אל ספרות ומתגלה ככישרון גדול. עם זאת, משהו נותר בו לאורך העלילה כולה כמן "נוכח-נפקד" בחייו שלו עצמו. זה לא שאין בו רגש. כלל לא זה העניין. הוא מתאהב בבתו גרייס, יש קשר זוגי ששם פתאום מתעורר בו ניצן רך לחיים ונראה שאולי יש אפשרות שיסיר את השריון שעטה על עולמו הפנימי. עם זאת, קצר הוא האביב. וכשקמל אותו ניצן, שב סטונר אף בנוקשות רבה הרבה יותר ממקודם, אל מעטהו ואל התכנסותו התהומית עוד ועוד פנימה. אל דחיקת העולם שבחוץ הרחק הרחק מעבר לו. עלו בי מחשבות מעניינות אגב קריאת הספר (וזו כבר בעיני סיבה מצוינת לקרוא) אחת מהן התכתבה עם הציטוט המקסים הבא: "בנעוריו ראה סטונר באהבה מצב קיומי מושלם, שאדם בר-מזל יכול למצוא את דרכו אליו; בבגרותו הגיע למסקנה שהאהבה היא גן עדן של דת כוזבת, שיש להביט בו באי-אמון משועשע, בבוז חולין עדין ובנוסטלגיה מלאת מבוכה. ואילו עכשיו, בגיל העמידה, החל להבין שאהבה היא לא חסד נשגב אך גם לא אשליה. הוא ראה בה פעולה אנושית מתהווה, מצב שנוצר ומשתנה רגע אחר רגע ויום אחר יום, באמצעות הרצון, התבונה והלב." איני יודעת אם סטונר נשאר נאמן לתחושתו זו שמובעת עדין כל כך כאן. אך בי הדברים עוררו מחשבות על עניינים נוספים בחיים שניתן במהלך ההתבגרות לנוע בהתבוננות בהם, ואולי גם הם "פעולה אנושית מתהווה" מעין זו. אולי אושר אישי. אולי עולם רוחני. אולי יחסי אנוש. אולי עוד. מומלץ”

“לא בשעת הקריאה, ממש לא, דווקא עכשיו, שבוע וחצי אחרי, מתחשק לי לבכות (למה מתחשק? דמעות סוררות נתלות בזווית העין. ומה הקשר? כרגע אנחנו בוכים על החטופים ועל ההרוגים ועל החטופים הנרצחים, אז מה הקשר לבכות על האיש ההוא, שאפילו שמו נתלה על הספר בלי שם פרטי, שחי בראשית המאה שעברה ומת באמצעה, והוא לא קשור אלינו בשום צורה. אבל הנפש שלנו פריכה מאוד בשנה ומשהו שחלפה ואין לה סוף, ונפש פריכה קולטת כל צער של כל אחד). אלה היו הסוגריים הכי ארוכים שכתבתי בזמן האחרון. יכולתי לכתוב את המשפטים הללו ללא סוגריים. אבל סטונר הוא איש של סוגריים. נמצא בסוגריים, חי בתוך סוגריים, מת בתוך סוגריים. סטונר האיש, לא הספר, הוא הערת אגב, הערת אזהרה, סטונר. רכשתי את הספר כשעולם הקוראים רחש וגעש וסיקר את הספר. והדעות היו לכאן ולכאן. כמעט כולם לכאן ומעטים לכאן. הלכאן הלא חיובי היה במיעוט בולט. כמעט כולם עיטרו אותו בחמישה כוכבים. כשהתחלתי לקרוא ומצאתי אותו, איך להגיד... (מיד אני אגיד) אז גם נטשתי אותו 3 פעמים לאחר קריאת עשרים עמודים ואולי פחות. יש לי תכונה כזאת (קצת מבישה), כשכולם מפליגים בשבחים, ומרעיפים מחמאות, ומתפעמים ומתפעלים, וקושרים כתרים והשצף קצף המתלהב ומתלהם מגיע לי עד לכאן (מטאפורית עולה עד מעבר לקומתי הלא הכי גבוהה) ומטביע אותי, אני נסוגה ונוטשת. כי למה לי להיסחף בזרם, אני אוהבת להיות ייחודית. כולם שואגים יצירת מופת, אני אעקם את אפי. טעות, טעות. סטונר הוא יצירת מופת. אז איך מצאתי אותו תיכף בהתחלה? הבטחתי להגיד. אז הנה. כל מה שאכתוב על סטונר הספר, מתאים לסטונר האדם וההיפך. סטונר הוא סתיו, גם באביב ימיו. הוא אפור ואפרורי, לא כמו צבעי אקוורל, אלא כמו צבעי שמן. הוא ציור מופשט. הוא צרוד כמו צ'לו, או כמו פסנתר בלתי מכוון, או כינור שפקע בו מיתר. בעל גבולות ברורים ומקובעים, ובה בשעה הגבולות שלו מטושטשים כמו התבוננות ללא משקפים, כמו בשעה שהחשכה מעמעמת את העולם. כמו נר שעווה נמס. יש בו עקשנות בלתי נדלית מעורבבת עם רכות והתמזגות. סטונר הוא מלך המתמזגים. יש בו תועפות של קסם שנובע מאישיותו המופלאה. ובה בשעה הוא נטול קסם לחלוטין, כמו גזע עץ חום ויבש נטול חן. כלומר, את סטונר צריך להכיר באמת כדי לאהוב, אבל לדאבון לב, גם רוב מי שהכירו אותו היטב חסכו את האהבה הזאת ברשעות, באדישות ובאטימות לב. קראתי את הספר בשקיקה, כשכבר נפלתי ברשתו, כי כאמור, את סטונר הספר והאדם צריך להכיר, וכשחופרים בעמקי נשמתו מגלים את הזהב הטהור. על מה הספר? הוא נקרא כמו אוטוביוגרפיה שכתב ג'ון ויליאמס על אישיותו החילופית, שכינה אותה סטונר. אי אפשר שלא לחוש, כי את כל מה שהרגיש וחש וחשב ג'ון ויליאמס הוא הלביש על גיבורו סטונר. הספר שקע בתרדמה ארוכה מאז שיצא לאור, ונחשב לספר מעומעם וישנוני, או לספר של סופרים, שמטבע עבודתם הם קוראים ספרים נשכחים ומשעממים, אבל בעלי ערך. עד שהגיע הקהל הרחב וגאל את הספר מתהום הנשייה, שמלאה בספרים מצוינים, אבל לא פופולאריים, ואנחנו זכינו. אז על מה הספר? על סטודנט לחקלאות שהלך לאוניברסיטה כדי לעזור להוריו, עובדי אדמה קשיי יום, פשוטים ועלובים. אלא, שאיתרע מזלם והוא נפל ברשתה של הפילוסופיה והספרות, התאהב בחיי הרוח, בלימודי הרוח, והמשיך להעדיף את המילים ומשמעותן על רגבי אדמה קשים ובוגדניים. סטונר נופל גם ברשתה של עלמת חמד ענוגה, בת עשירים, שמתגלה כנחש נטול מצפון. (ממתי לנחש יש מצפון? מסתבר שיש אנשים נחשיים בעלי שרידי מצפון, אבל אשתו לא). חיי המשפחה שלו נופלים קורבן לאישיותו ולאישיותה של אשתו ולאישיותה של בתו, ומלבד אהבה ענקית אחת מחוץ לחיי הנישואין, המשפחה מבחינתו, היא שדה קרב שבו מתנהלת מלחמת התשה מטעם צד אחד. וסטונר מתחפר. בעבודה, בשבלוליותו, במילים ומחשבות, בחקירה ספרותית, בכתיבה אקדמית, בחיים חברתיים עלובים למדי. בקיצור, מתחפר בבדידותו. אז נוסף לכל, כשסטונר מת, דימיתי אותו לדף חרוך, מלא שורות ומילים בלתי מפוענחות, מתפורר. והציור על הכריכה? מזמן לא ראיתי ציור שהולם כל כך את הכתוב. עכשיו אפשר להיאנח. כן, סטונר הוא יצירת מופת כתובה להפליא. אם אישיותו היא הבינוניות של הבינוניות, הרי שהכתיבה עליו מבריקה ופואטית, משפטים שצריכים לקרוא פעמיים, פסקאות שקוראים כמה פעמים כדי לעלות אל הכוונות הטמונות בהן, ספר שצריכים לקרוא שוב ושוב ושוב.”

“**** תמיד כשאני רואה סרטים ישנים, עוברת לי בראש המחשבה הפשוטה והקודרת הזאת - שכל האנשים האלה שאני רואה כאן כבר מתו. כולם, עד האחרון שבהם. גם הילד המצחיק הזה עם הנעל. מה הטעם, לעזאזל? מה זה החיים האלה? אנחנו כאן, נולדים, גדלים, נוסעים, חוזרים, מתחתנים, ילדים, קריירה. ואז, כך או אחרת, פוף. אין יותר. וחמישים, שישים שנים אחר כך, במקרה הטוב, גם העובדה שהיינו פעם נמוגה ונשכחת. עוד עשרים שלושים שנה לאחר מכן, אפילו העובדה שנשכחנו כבר לא תהיה יותר. אני לא מדבר על אנשים גדולים ששינו, נגיד, את ההיסטוריה. לא סטאלין, ג'ורג' וושינגטון, צ'רצ'יל, המינגווי, שפילברג או ג'ון לנון. לא אלה שנכתבו עליהם שתיים שלוש ביוגרפיות, שהשאירו משהו אחריהם, שפעימת קיומם בהיסטוריה עדיין מהדהדת. לא אלה, אלא דווקא רובנו, אנשים רגילים, מורים, מהנדסים, אמהות ואבות, סבים וסבתות, מנכ"לים מלאי חשיבות עצמית, שפים במסעדות יוקרה, חברי כנסת נכבדים, חתני פרס ישראל. דווקא הספר העל-זמני הזה, ביוגרפיה בדיונית על מישהו, על עוד אחד, אלמוני, מרצה למשהו באוניברסיטת משהו וחייו הלא-מסעירים, הספר הזה מילא אותי יראה. איכשהו, בלי כלום, התמלאתי ביראה כשקראתי את הסיפור המפעים הזה, סיפור על כלום שדווקא שפתו הלאקונית עתירה ברגש ובאהבת החיים, ששואלת בלי קול את השאלות האמיתיות שמלוות כל אחד ואחת מאיתנו לאורך כל חיינו וגורמות לנו מצד אחד לעשות את ההחלטות החשובות ביותר בחיינו, להביא ילדים, ללמוד, להשפיע, לחזור בתשובה או בשאלה, לייסד מהפכות וללכת עם לבנו, ומצד שני להבין את אפסותנו מול הזמן הארור הזה שעובר, שאנחנו פחות מנקודה שחורה בתוך אוקיינוסים של דיו ההיסטוריה, ושיעברו עוד חמש מאות שלושים וארבעה ימי שלישי סתמיים שבהם נחיה, נאכל, נשתה, נביא ילדים ונכדים ונעבוד ונשפיע ונחזור בתשובה ושאלה... ואז נמות. ואז נישכח. ואז אין יותר. מוזר, שדווקא הספר הזה תפס אותי כל כך, עד שקרה לי משהו שכבר מזמן לא קרה לי, שנשארתי ער עד השעות הקטנות של הלילה רק כדי לסיים אותו כבר. כי לא יכולתי לעזוב. הייתי מרותק, בלי תעלומת רצח, בלי מסתורין או מתח או אפילו רגש. פשוט סיפור חיים קטן של מישהו לא חשוב, שאפילו לא היה באמת. כנראה שפשוט יש בו משהו, בספר הזה. אמת מבעבעת, חסרת רחמים, וההבנה שגם בחוסר המשמעות אפשר ליצור משהו, בועה שבה אפשר להדחיק הכול, שיש בה טעם ומחשבות, שמחה, ילדים, שאפשר להשאיר כאן חותם, אנחנו חשובים, אנחנו חלק מההיסטוריה. אלמוות. אולי יש דברים שאפשר לעשות, אולי זו המסקנה האחרת שאפשר להבין מהספר, כמו מהחיים ממש. שנכון, החיים עוברים מהר מאוד. רגע אתה בחור מגושם שמגיע משיט-הול, מיזורי כדי ללמוד חקלאות באוניברסיטה, ובמשנהו אתה בן שישים וחמש, עם סרטן סופני (ואחד מתיאורי המוות המפעימים ביותר שיצא לי לקרוא מעולם). אבל גם למה שאתה עושה באמצע יש משמעות. עם מי אתה בוחר לחלוק את חייך, ומדוע. למה לא לוותר, מה לשמור ומה לשכוח. שנכון, בסוף הכול נגמר אותו דבר אבל לפחות בשני הרגעים האלה שאנחנו כן כאן, אפשר למצוא משמעות. **** נ.ב. תראו את זה: http://www.youtube.com/watch?v=6Wf8yEb1cwY”

“רציתי לאהוב אותו, באמת שרציתי. זאת כמו חותמת איכות כזאת: גם אני קראתי את הספר המשמים הזה והצלחתי לחדור ולראות פנימה אל תוך העומקים הנשגבים שלו ולהתפעם מיופיו הסמוי מן העין! צר לי, לא עבד. והבעיה שלי איתו לא היתה השיעמום, דווקא. נכון שלא קורה בו הרבה, אבל קורה. הוא מתאר חיים של אדם, תקופה היסטורית מעניינת, תככים ומתחים באקדמיה. יש בו מספיק כדי להחזיק ספר, הבעיה היא שהוא, סליחה אבל אין לי מילה יפה וגבוהת מצח לזה, פשוט מעצבן. לא אהבתי את הדמות של הגיבור הפאסיבי, זה שהכל קורה לו וכמעט אף פעם לא לוקח יוזמה או אחריות, שכמעט ולא מנסה לשנות את המצב, חוץ ממתי שכבר היה עדיף לא לעשות כלום. כולנו כאלה לפעמים? כולנו נותנים לפעמים לחיים לסחוף אותנו, כולנו משלים את עצמנו שיש לנו יותר שליטה על נסיבות חיינו ממה שיש לנו באמת? אולי. אבל התחושה שלי היתה שסטונר קצת קיצוני בעניין, ובלי סיבות טובות באמת. הוא נותן לאשתו לנתק את הקשר בינו לבין הבת שלו, משלים עם ההידרדרות של החיים של הבת שלו בבגרותה, משלים עם זה שהמאהבת שלו תעזוב את האוניברסיטה כדי שהוא יוכל המשיך את חייו האפורים והמשמימים ללא שינוי, בלי שום ניסיון להחזיר מלחמה ולהתעקש על הדברים החשובים באמת. הוא מוצג כאדם שחי על פי העקרונות שלו, אבל מהם העקרונות האלו? לא להרשות שהאוניברסיטה תזדהם בבינוניות אינטלקטואלית? זהו? אין לו שום עניין בשאלות של חברה ופוליטיקה, מאורעות כמו שתי מלחמות העולם עוברים לידו בלי להשאיר רושם, החיים של הבת שלו הולכים ונהרסים, אם הספר בא להדגים את המונח "מגדל השן" - הוא עשה עבודה טובה, אבל אני בספק אם זאת היה המטרה שלו. עוד עניין מעצבן הוא הצורה בה מוצגת אשתו של סטונר. היא הנבל הראשי של הסיפור, אבל היא דמות שטוחה לחלוטין, אין לנו שום הסבר למניעים שלה, להתנהגות שלה, לבחירות שלה. היא פשוט דמות מוזרה, דמות מהסוג שגורמת לי להרגיש שהיא, ובכן, נכתבה על ידי גבר. גבר ממורמר, אפילו. דמות מהסוג שהיה מעניין לשמוע את הצד שלה בסיפור, אולי היינו מקבלים זוית שונה לגמרי, מבינים אחרת את כל הסיפור. אבל אין שום דבר כזה בספר, היא פשוט אישה-מכשפה שכזאת, שכל עניינה בחיים הוא לאמלל את בעלה ואת בתה מסיבות לא ברורות. אז צלחתי אותו בסופו של דבר, אחרי כמה שבועות. בחלק מהזמן הכרחתי את עצמי להמשיך, בתקווה שמשהו יקרה פתאום: שאראה את האור, שאבין על מה המהומה. כמו שאתם מבינים, זה לא קרה.”

“"היינו כשני נוסעים שהגורל קשר אותם אל ספסל משותף למשך מסע ארוך ברכבת. חייבים לנהוג זה בזה שימת-לב, להקפיד על נימוסים זהירים, לא להטריד ולא להידחק זה אל זה, גם לא לחטט הרבה." הציטוט הזה הנו מתוך "מיכאל שלי", עמוס עוז. אך באמת תהיתי לעצמי תוך קריאת "סטונר" כיצד זה נכתבו בסמיכות כה קרובה שני רומנים, האחד בישראל המתרחש בתוך ירושלים הקטנה שלפני מלחמת ששת הימים על אשתו של "הדוקטור מיכאל גונן, גיאולוג, איש נוח" ומעבר לים בארה"ב יצא ב1965 סיפורו של סטונר, הוא מעין "הצד של מיכאל" בעניין. טוב. סליחה על ההשוואה, אולי באמת אסור להשוות בין ילדים וספרים. סטונר גדל בבית של עובדי כפיים ובעצם נטול חלומות או שאיפות שיבוא יום ויגאל אותו מן הבדידות הקיומית של היותו בן יחיד, מן השתיקות הסוככות מכל עבר בבית. יום זה מגיע, אך סטונר כמדומה ממשיך ונושא את לבדיותו ושתיקתו עמו לכל מקום. הוא משתלב בתוך אוניברסיטת מיזורי, קולומביה, עובר מלימודי חקלאות אל ספרות ומתגלה ככישרון גדול. עם זאת, משהו נותר בו לאורך העלילה כולה כמן "נוכח-נפקד" בחייו שלו עצמו. זה לא שאין בו רגש. כלל לא זה העניין. הוא מתאהב בבתו גרייס, יש קשר זוגי ששם פתאום מתעורר בו ניצן רך לחיים ונראה שאולי יש אפשרות שיסיר את השריון שעטה על עולמו הפנימי. עם זאת, קצר הוא האביב. וכשקמל אותו ניצן, שב סטונר אף בנוקשות רבה הרבה יותר ממקודם, אל מעטהו ואל התכנסותו התהומית עוד ועוד פנימה. אל דחיקת העולם שבחוץ הרחק הרחק מעבר לו. עלו בי מחשבות מעניינות אגב קריאת הספר (וזו כבר בעיני סיבה מצוינת לקרוא) אחת מהן התכתבה עם הציטוט המקסים הבא: "בנעוריו ראה סטונר באהבה מצב קיומי מושלם, שאדם בר-מזל יכול למצוא את דרכו אליו; בבגרותו הגיע למסקנה שהאהבה היא גן עדן של דת כוזבת, שיש להביט בו באי-אמון משועשע, בבוז חולין עדין ובנוסטלגיה מלאת מבוכה. ואילו עכשיו, בגיל העמידה, החל להבין שאהבה היא לא חסד נשגב אך גם לא אשליה. הוא ראה בה פעולה אנושית מתהווה, מצב שנוצר ומשתנה רגע אחר רגע ויום אחר יום, באמצעות הרצון, התבונה והלב." איני יודעת אם סטונר נשאר נאמן לתחושתו זו שמובעת עדין כל כך כאן. אך בי הדברים עוררו מחשבות על עניינים נוספים בחיים שניתן במהלך ההתבגרות לנוע בהתבוננות בהם, ואולי גם הם "פעולה אנושית מתהווה" מעין זו. אולי אושר אישי. אולי עולם רוחני. אולי יחסי אנוש. אולי עוד. מומלץ”