ביקורת ספרותית על אצבעות של פסנתרן מאת יהלי סובול

---

במדינת ישראל אנו חיים תחת צלו של "המצב". "המצב" יכול להיות כל דבר - לא חסרים גורמים במדינה שיגרמו לנו להרגיש שבכל רגע המציאות כאן יכולה להשתנות לבלי היכר, ולא במובן החיובי - מלחמה שעתידה לפרוץ בכל רגע, משבר כלכלי קשה, אינתיפאדה שלישית, האיום האיראני, וכן הלאה והלאה... לרוב "המצב" הוא משהו עמום, לא ברור, מעין תחושת איום תמידית שמרחפת מעלינו. אבל יש רגעים בהם הוא לובש צורה ברורה מאוד. אני זוכר שבעת מבצע "עמוד ענן", יצא לי יום אחד לבקר בתל אביב, ובזמן שהייתי בכיכר המדינה נשמעה לפתע אזעקה. העיר ללא הפסקה חדלה מפעילותה בן רגע - וכל האנשים, לא משנה כמה צבעוניים הם או כמה שונים הם מהשאר, כולם כגוף אחד התחברו אל המכנה המשותף הבסיסי ביותר - הרצון לשרוד, ורצו כדבוקה אחת אל מקומות המסתור.
עבור יהלי סובול, מחבר הספר "אצבעות של פסנתרן" וסולן להקת "מוניקה סקס", "המצב" הנו הסכנה שבאיבוד הלגיטימיות של השמאל הישראלי, ובהשתקה וסתימת הפיות - תהליך שכבר החל במובנים מסוימים לפעול.
הסיפור מתרחש ב"תל אביב, אחרי המלחמה הבאה" - מלחמה קשה ביותר, במהלכה תל אביב הופגזה קשות וישראל יצאה ממנה בשן ועין. השלטון מוחלף, באופן זמני, על ידי גוף צבאי המכונה מעו"ז, אשר מהר מאוד הופך למעין חונטה צבאית. הסכנה הקיומית הגדולה ביותר שמעו"ז רואה מול העיניים היא ה"פוזלים" - אותם אנשים שמשתעשעים ברעיון הירידה מהארץ, או כאלה שלא מסכימים עם הסדר החברתי הקיים, ומאמינים שאפשר ואף צריך לנסות ולאמץ שיטה אחרת - בקיצור, שמאלנים. המשטרה מקבלת סמכויות כוח בלתי מוגבלות, כשעל המוקד ניצבים אנשי הרוח והאמנים, לב לבו של השמאל הישראלי.
העלילה, המתרחשת רובה ככולה בעיר תל אביב, מתוארת מנקודת המבט של מספר דמויות תל אביביות, כאשר הזוג קירש - זוג יאפי - פסנתרן מוסיקה קלאסית ועורכת במהדורת החדשות, הנם הגיבורים המרכזיים.
את הסיפור ניתן לקרוא כרומן נבואי הבא להזהיר אותנו מפני הבאות, או כאלגוריה מוקצנת למצב הקיים כבר כיום.
הרעיון שעל בסיסו כתב סובול את הסיפור הוא יפה, די חדשני וגם דורש הרבה אומץ. עוד לא נתקלתי (בספרות מיינסטרים לפחות) ביצירה שמטרתה הנה מחאה שכזו.
ובכל זאת, לא נהניתי מהקריאה. כאשר אני משווה את חווית הקריאה ב"אצבעות של פסנתרן" לעומת הקריאה ברומן נבואי ומחאתי אחר, "1984" האלמותי של ג'ורג' אורוול, שגם בו מתוארים אנשים פשוטים מהיישוב שנרמסים תחת המגף הכבד של השלטון, ניכר הבדל אחד ברור בין השניים. "1984" הוא ספר כואב. הסופר מעביר בו את הקורא בחוויה של סבל, באמצעות הזדהות עמוקה על הייסורים הנפשיים והפיסיים שחווה הגיבור. זהו ספר קשה, סערת רגשות ששוטפת אותך, מטלטלת אותך, ולא מאפשרת לך לשכוח את הספר גם שנים לאחר שסיימת אותו.
ב"אצבעות של פסנתרן" שורה אווירה כבדה של דיכאון. אבל הרגש - כאילו נעלם מהדמויות בו, שמתנהלות בחייהן תוך כדי הבעה רגשית מועטה בלבד. נראה כאילו שבתהליך הכתיבה של סובול, הותקן פילטר רגשי בינו לבין המחשב, כך שכל הרגשות שזרמו מהמחבר סוננו ולא זכו להיכלל ביצירה הזו. וחבל. כי בעת זעקת מחאה, לרגש יש תפקיד חשוב.
יהלי סובול, כידוע, הנו גם מוסיקאי מחונן. אני באופן אישי לא חסיד של "מוניקה סקס", שהשירים שלהם אמנם חביבים, מהוקצעים ומלוטשים, אבל גם שם, חסר לי הרגש - הטון של השירה הוא קבוע, ואין את צווחת הייאוש של הסולן, או קטעים מלודיים של גיטרה מיוסרת - הדברים שהופכים יצירת רוק מ"משהו מגניב" ל"אלבום פולחן".
וכנ"ל גם בכתיבה - השמועות אומרות שכשאורוול כתב את "1984", הוא עשה זאת בבולמוס כתיבה של לילה אחד בלבד. לא היה כאן כל תכנון, ליטוש או טיוטה. פשוט נפשו המיוסרת והמדממת של אדם שתפיסת עולמו קרסה, מוגשת לקורא על מגש. זאת מחאה אמיתית.

» ביקורות נוספות של שומר היערות
» ביקורות נוספות על אצבעות של פסנתרן