תל אביב של אחרי המלחמה שממנה כולנו חששנו. אירגון ימין עולה לשילטון והמילה דמוקרטיה נמחקה מזכרונם של האנשים.
עם תיאור שכזה הייתי בטוח שזאת הדרך הכי טובה לפתוח את 2014. ספר מעורר מחשבה, שגורם לך בסוף לאכול כאפה ולחשוב.
אבל נחשו מה? טעיתי ובגדול! וככה התחילה לי שנת 2014 בדרך הכי נוראית...
יהלי סובול ישר זורק אותנו למציאות של אחרי המלחמה, לא נודע לנו מה עמד מאחוריה, והאם היא התרחשה בעוד איזורים חוץ מת"א. הגיבורים של הספר הם תל אביבים מן המניין שחלומם הגדול הוא לעזוב את הארץ, ובגלל עניין של כסף לפני המלחמה, ועניין של אישורים אחריה הם לא יכולים להגשים את חלומם הגדול.
זה ספר שעובד על פי הסטיגמות הכי נדושות.
אנשי השמאל בספר מתוארים כקיצוניים ואנטי ציוניים, שברגע שהם שומעים את המילה ציונות צמרמורת חולפת בגבם וגירה עולה בגרונם.
הימנים לעומתם הם אנשים חשוכים שמטרתם היחידה היא להשתלט על המדינה, ולדרוס כל מי שעומד בדרכם.
העלילה לא נעה לשום מקום עד אמצע הספר, שם נכנסת תעלומה, אבל יהלי לא מתייחס אליה ברצינות, וכעבור רבע ספר הוא מנפנף אותה בטענה שאין מה לעשות. ובשביל שנחשוב בסופו של דבר שהספר הוא עמוק ובעל משמעות - יהלי מקנח בפיסקה שלא קשורה לספר, חצי סימבולית חצי סתומה, ומטרתה היחידה היא להוציא את הקוראים מבולבלים, וחושבים. הבעיה היא שהקוראים יוצאים עצבניים ומרומים.
זה ספר שהפוטנציאל שלו היה בשמיים אבל סיים עמוק עמוק בתוך האדמה מרוסק. הסטיגמות יעצבנו את שני הצדדים, הבועה התל אביבית ממשיכה לקבל יחס שגוי ולא נכון, והערכים/הרעיונות של הספר לא נמצאים, גם לא בין השורות.
תעשו טובה לעצמכם ותתרחקו מהספר הזה, וגם בטיסות אל תתפתו! ויהלי סובול תמשיך לשיר זה יעשה לך ולנו רק טוב!
















