את הסקירה היום אני בונה בחסות סדנת הכתיבה של אתר סימניה בע"מ, היינו ההערות הקטנות מתחת למסגרת הכתיבה מצד ימין, אלה שעכשיו כתוב בהן "נהדר! ממשיכים", תודה באמת. אציין כי אני לא מוסיפה הבלטות, צבעים ואייקונים, משום שעורך הסקירות הוא עורך טקסט פשוט שאמנם סופר עבורי מילים ותווים אבל לא נותן אופציות חשובות הנדרשות לצורך עריכת טקסט עשיר.

אז... הנה:
רגשות וחוויה
לא אהבתי את הספר הזה. למעשה הקריאה בו עיצבנה אותי ממש.

סגנון הכתיבה
יהלי סובול יודע לכתוב טקסטים, כך שמהבחינה הטכנית הספר כתוב היטב, בעברית עכשווית עשירה בתיאורים.

קצב והתפתחות
הספר מתחיל בנקודת פתיחה מטורפת: ישראל אחרי מלחמה ובה התקפות טילים קטלניות, תל אביב הרוסה ומדממת. נראה שמכאן ניתן רק להמריא, אבל אז הטיל יורט.

דמויות ועלילה
יואב קירש, מוזיקאי, נגן פסנתר שאוהב מאוד את שוסטקוביץ. ואשתו חגית, עורכת וידאו בתחנת טלוויזיה ישראלית שהיא מפרנסת העיקרית במשפחה. הם נשואים אך אין להם ילדים, וגם לא משפחה אחרת כמדומה חוץ מקשישה בשם רעיה שחגית מבקרת בקביעות. זו ישראל פוסט מלחמתית שהוקם בה משטר חירום שרודף שמאלנים באשר שמאלנים. יואב וחגית הם שמאלנים כנראה, אם כי לא רואים את זה בעלילה. את יואב חסר העיסוקים והבמות וההזמנות מחו"ל מאמץ טייקון תמהוני בשם עוזי סגל, במקביל חגי מסייעת לבוס שלה להחביא דיסק עם מידע רגיש.

למי מתאים
לא ברור לי למי. בוודאי לא למי שאוהד את הימין או המרכז הפוליטי בארץ, אבל אני די בטוחה שגם אוהדי שמאל ושמאל קיצוני שבטוחים שהדיקטטורה כאן חיה ובועטת, מעבר לסנטימנט הראשוני בהזדהות עם כותב הספר ירגישו שהעלילה פשוט לא משכנעת, שהקווים שלה קלושים, ואין כאן סיפור.

שמור הפתעות
שומרת, שומרת! לא אמרתי מילה על השחקנית המבריקה ולמה הפעולות של אבא שלה הכעיסו אותה כל כך, וגם לא מי זה וילנר, מה הוא עושה ומה המניעים שלו. בעיקר כי המניעים שלו לא באמת היו ברורים שלי בקריאה.

ועכשיו קצת בכתיבה חופשית: לקחתי את הספר הזה מספריית הרחוב אחרי שח"כ לשעבר ממפלגת מרכז השאיר אותו שם, ועליו עדיין חותמת שייכות. לקחתי אותו כי אהבתי ספר אחר של סובול בשם דמי מפתח שעליו כתבתי לפני כעשר שנים (לא ברור בדיוק מתי כי האתר השמיט תאריכי פרסום). בסקירה על דמי מפתח אמר אלון אלפרט שהוא ספר בינוני מכל בחינה והפנה אותי לסקירה שלו על אצבעות של פסנתרן. על דמי מפתח אני ואלון חלוקים, אבל על אצבעות של פסנתרן לא. הספר נכתב בשנת 2012, כלומר מאז עברו שתיים או שלוש מלחמות, תלוי איך סופרים, כולל טילים, כולל תרחישי עלטה שהתבדו אבל כולל גם טבח נוראי. גם בלי שכל זה יקרה היה אפשר לצפות שאפוקליפסה רבתי, כזו שהורסת תשתיות שלטוניות והורגת אלפים תתבטא באלפי דרכים שונות - אבל צער, כעס, זעם, הפגנות, עזרה, התנדבות, ביזה, צלקות. גם משטר חירום הוא אופציה, אבל לא תופעה יחידה, ואיכשהו זה הדבר היחיד שמופיע בספר. השמאלנות לכאורה של הזוג קירש לא ברורה, זה ספר נטול ערבים, נטולל מהגרי עבודה, נטול עניים, נטול הומלסים, נטול איגודי עובדים. קו העלילה של עוזי סגל בכלל מוזר, מה הוא מנסה - להדיח מוזיקאי שלא ינגן שוסטקוביץ אלא סן סאנס? מה הקטע בזה.

בקיצור: אכזבה. ותקראו את הביקורת של אלון.
כוכב אחד
סקירה מספר 1063
תאריך פירסום 9.12.25

לאחרונה התחלתי לעבוד ממש, אבל ממש רחוק מהבית.
הדרך ארוכה הנהיגה ממש ממש משעממת, אז מה אני עושה? או, מצוין ששאלתם, אני מקשיב לפודקסטים:
1. עושים היסטוריה עם רן לוי
2. המילה האחרונה (אין צורך להכביר במילים)
ואנשים בלילה עם קובי מידן.
באחת התוכניות להן האזנתי דיבר קובי עם יהלי סובל, ואיך לומר בתום התוכנית לא החלטתי אם בא לי לקרוא או לא...
אגלה לך מה עשיתי....
האזנתי, כן האזנתי, זהו לי הספר audio הראשון לו האזנתי, אז לא ברור לי איך לכתוב ביקורת לגבי התסכית הנ"ל (מכיוון שאני מבלה כה הרבה זמן בדרכים, מה רע?).

הספר הקודם של יהלי "דמי מפתח" די הרשים אותי, והתלהבתי מההבטחה.
הספר עוסק בעתיד שלכאורה נמצא ממש מעבר לפינה. המלחמה הבאה, לא ממש ניצחנו, סגן הרמטכ"ל משתלט על העניינים, ומונהגות תקנות חרום. עד כה מעניין, אחת הדמויות הראשיות פסנתרן מאוד מוכשר שמתמודד עם המציאות הזו אשתו שמסתבכת עם המשטרה, ושוטר שספק נהנה ספק לא ממש ממה שהתקנות מאפשרות לו. אגב יש גם שוטר שממש נהנה...

הספר מאפשר לדון בסוגיות מעניינות, ולשאול את עצמנו איך אנו הינו נוהגים בסיטואציה דומה...ביטחון המדינה ומה אנו מוכנים להקריב אל המזבח העונה לשם הזה...
קשה לי לכתוב ביקורת, מכיוון שלא ממש קראתי, האזנתי.
וממש נהניתי להאזין לספר.
פתאום בזבוז הזמן בדרכים לא מרגיש ממש בזבוז.
מצד שני היו פעמים שהרגשתי שאני בוגד במילה הכתובה.
אני ממשיך לקרוא במרץ, אבל מודה שגם אמשיך להאזין לספרים בדרך, השאלה היא רק איזה ספרים לבחור להאזנה...
אני בדרך לנסיעת עבודה בארה"ב ומלא ספרים באמתחתי, ספרי ה audio יוגבלו לאוטו האינטימי שלי.

****


עם קריאת חמש המילים הראשונות על כריכת הספר ("תל אביב, אחרי המלחמה הבאה"), ידעתי שאת הספר הזה אני רוצה לקרוא. לא רק שאני סאקר מוחלט (כידוע לכל מי שעוקב אחרי הביקורות שלי) של אפוקליפסות, קטסטרופות, הימים-שאחרי והימים-שלפני מה שישנה את העולם, אלא שהקטסטרופה הזאת מתרחשת בתל אביב. בישראל. על פניו, סוג של "מעשה השפחה" של מרגרט אטווד, רק ישראלי. אי אפשר לנצח את זה. אתה פשוט מפיל בדמיונך כמה טילים על תל אביב, מצרף לזה את חיסולה של צמרת הממשלה והצבא והנהלת משטר צבאי חצי טוטאליטרי, והרי לך מעדן מקורי שאין לי מושג איך לא לקח מישהו עד עכשיו את התערובת המהבילה-מצחינה הזאת ורקח איתה יצירת מופת שהיא גם ישראלית אמיתית וגם אוניברסלית, כזו שאני יכול למצוא את עצמי בתוכה לא רק כבן אנוש שחושש בחרדת מוות מהיום ההוא אשר הוא לא יום ולא לילה, אלא גם כמקומי, כיליד המקום, שמבין את השפה ויכול להתחבר בכל נימי נפשו לסיפור כזה, שקורה דווקא כאן, ולא בבוסטון מסצ'וסטס או בניו יורק או קנדה.

אלא שבמהלך הקריאה, משהו החמיץ לי. במקום לזרום עם הסנאריו הבאמת מרתק שהועמד כמצב הפתיחה שתיארתי, קיבלתי עוד מנה מתבשיל העוועים, מעשה פחדיו של שולי-השמאל הישראלי, זה אשר רואה בכל הנפת דגל ביום העצמאות סממן פשיסטי שרצוי להוקיע בנחרה אנינה, ובכל הצעת-חוק חצי בעייתית (שלא עוברת קריאה ראשונה) של דני דנון את קיצה של הדמוקרטיה. מילים כמו אפרטהייד או מדינה נאצית נשלפות כלאחר יד על כל סטטוס בפייסבוק שבו מסופר על מישהו שלא קם למישהו אחר באוטובוס, ובכלל, דיננו נחרץ ואנחנו מרחק צעד אחד בלבד מלהפוך למדינה מצורעת, שורצת ימנים נבערים, קפיטליסטים חזיריים וגזעניים שכל מטרתם היא להעביר כסף למערכת הביטחון, למתנחלים ולבעלי ההון. מי שעומד, אליבא דסובול, ואצבעו בסכר כאותו ילד הולנדי מפורסם, הם רק אותם אנשי רוח, אמנים, פילוסופים ולוחמי שלום מצד מאוד ברור של המפה הפוליטית, שנשכבים על הגדר ומגינים בחייהם ממש על שאריות קרעי הדמוקרטיה שנלעסים במלתעות ה"ימין" ונרמסים תחת מגפיהם המסומרים של כל מי שנמצא, בעצם, מקו מפלגת העבודה וימינה.

יהלי סובול כותב יפה. העברית שלו עשירה, טבעית וזורמת, המטאפורות ותיאורי המצבים מעניינים והשפה הגבוהה-אך-לא-מתפלצנת-ולא-מתאמצת שלו בהחלט מוצאת חן בעיניי. גם ב"דמי מפתח", ספרו הקודם, הרגשתי אותו דבר, למרות שהעלילה גם שם היתה פגומה איכשהו. בספר הזה, נתוני הפתיחה היו מעולים. לא סתם מישהו ויחסיו עם אמא שלו וחברה שלו, ההתלבטויות שלו והחיים שלו. כאן יש לנו פוטניציאל אמיתי להביא משהו יותר גדול, מבריק. יצירה. מה יקרה כשהאיראנים (או הסורים, או אל-קעידה, או לא יודע מי) יגמרו חצי מהמדינה הזאת בטילים? אוקיי, יקום פה שלטון צבאי זמני. מעניין. ואז מה? וואלה? השלטון הצבאי הזה יהיה ממש מזעזע וירדוף, כן? את כל המוזיקאים ואנשי הרוח השמאלנים כדי להוקיע אותם על חתרנות? ברצינות?! זה מה שיהיה? עד לשם הדמיון שלך הגיע? פחחחח.

לא קונה. פשוט לא חזק. וכסיפור, למרות שהוא כתוב בהחלט לא רע, אם חושבים על זה שניה מבחוץ, הוא ממש ממש אידיוטי. נתתי לספר הזה שלושה כוכבים. כי קודם כל הוא כתוב היטב, וזה באמת לא דבר שהולך ברגל. דבר שני, הוא מתחיל מעניין, והרעיון הבסיסי, כאמור, פנטסטי. אבל הוא לא הולך לשום מקום מעניין חוץ מלהמחיז את החשש הרומנטי-איזוטרי הקיים אצל חלק מתרחב-והולך בשולי השמאל הפחות-ציוני, שמתמקד במילים, "בוא'נה, עוד יוציאו אותנו מחוץ לחוק. שיואו, איזה פחד".

***

תל אביב של אחרי המלחמה שממנה כולנו חששנו. אירגון ימין עולה לשילטון והמילה דמוקרטיה נמחקה מזכרונם של האנשים.
עם תיאור שכזה הייתי בטוח שזאת הדרך הכי טובה לפתוח את 2014. ספר מעורר מחשבה, שגורם לך בסוף לאכול כאפה ולחשוב.
אבל נחשו מה? טעיתי ובגדול! וככה התחילה לי שנת 2014 בדרך הכי נוראית...

יהלי סובול ישר זורק אותנו למציאות של אחרי המלחמה, לא נודע לנו מה עמד מאחוריה, והאם היא התרחשה בעוד איזורים חוץ מת"א. הגיבורים של הספר הם תל אביבים מן המניין שחלומם הגדול הוא לעזוב את הארץ, ובגלל עניין של כסף לפני המלחמה, ועניין של אישורים אחריה הם לא יכולים להגשים את חלומם הגדול.

זה ספר שעובד על פי הסטיגמות הכי נדושות.
אנשי השמאל בספר מתוארים כקיצוניים ואנטי ציוניים, שברגע שהם שומעים את המילה ציונות צמרמורת חולפת בגבם וגירה עולה בגרונם.
הימנים לעומתם הם אנשים חשוכים שמטרתם היחידה היא להשתלט על המדינה, ולדרוס כל מי שעומד בדרכם.

העלילה לא נעה לשום מקום עד אמצע הספר, שם נכנסת תעלומה, אבל יהלי לא מתייחס אליה ברצינות, וכעבור רבע ספר הוא מנפנף אותה בטענה שאין מה לעשות. ובשביל שנחשוב בסופו של דבר שהספר הוא עמוק ובעל משמעות - יהלי מקנח בפיסקה שלא קשורה לספר, חצי סימבולית חצי סתומה, ומטרתה היחידה היא להוציא את הקוראים מבולבלים, וחושבים. הבעיה היא שהקוראים יוצאים עצבניים ומרומים.

זה ספר שהפוטנציאל שלו היה בשמיים אבל סיים עמוק עמוק בתוך האדמה מרוסק. הסטיגמות יעצבנו את שני הצדדים, הבועה התל אביבית ממשיכה לקבל יחס שגוי ולא נכון, והערכים/הרעיונות של הספר לא נמצאים, גם לא בין השורות.

תעשו טובה לעצמכם ותתרחקו מהספר הזה, וגם בטיסות אל תתפתו! ויהלי סובול תמשיך לשיר זה יעשה לך ולנו רק טוב!

במדינת ישראל אנו חיים תחת צלו של "המצב". "המצב" יכול להיות כל דבר - לא חסרים גורמים במדינה שיגרמו לנו להרגיש שבכל רגע המציאות כאן יכולה להשתנות לבלי היכר, ולא במובן החיובי - מלחמה שעתידה לפרוץ בכל רגע, משבר כלכלי קשה, אינתיפאדה שלישית, האיום האיראני, וכן הלאה והלאה... לרוב "המצב" הוא משהו עמום, לא ברור, מעין תחושת איום תמידית שמרחפת מעלינו. אבל יש רגעים בהם הוא לובש צורה ברורה מאוד. אני זוכר שבעת מבצע "עמוד ענן", יצא לי יום אחד לבקר בתל אביב, ובזמן שהייתי בכיכר המדינה נשמעה לפתע אזעקה. העיר ללא הפסקה חדלה מפעילותה בן רגע - וכל האנשים, לא משנה כמה צבעוניים הם או כמה שונים הם מהשאר, כולם כגוף אחד התחברו אל המכנה המשותף הבסיסי ביותר - הרצון לשרוד, ורצו כדבוקה אחת אל מקומות המסתור.
עבור יהלי סובול, מחבר הספר "אצבעות של פסנתרן" וסולן להקת "מוניקה סקס", "המצב" הנו הסכנה שבאיבוד הלגיטימיות של השמאל הישראלי, ובהשתקה וסתימת הפיות - תהליך שכבר החל במובנים מסוימים לפעול.
הסיפור מתרחש ב"תל אביב, אחרי המלחמה הבאה" - מלחמה קשה ביותר, במהלכה תל אביב הופגזה קשות וישראל יצאה ממנה בשן ועין. השלטון מוחלף, באופן זמני, על ידי גוף צבאי המכונה מעו"ז, אשר מהר מאוד הופך למעין חונטה צבאית. הסכנה הקיומית הגדולה ביותר שמעו"ז רואה מול העיניים היא ה"פוזלים" - אותם אנשים שמשתעשעים ברעיון הירידה מהארץ, או כאלה שלא מסכימים עם הסדר החברתי הקיים, ומאמינים שאפשר ואף צריך לנסות ולאמץ שיטה אחרת - בקיצור, שמאלנים. המשטרה מקבלת סמכויות כוח בלתי מוגבלות, כשעל המוקד ניצבים אנשי הרוח והאמנים, לב לבו של השמאל הישראלי.
העלילה, המתרחשת רובה ככולה בעיר תל אביב, מתוארת מנקודת המבט של מספר דמויות תל אביביות, כאשר הזוג קירש - זוג יאפי - פסנתרן מוסיקה קלאסית ועורכת במהדורת החדשות, הנם הגיבורים המרכזיים.
את הסיפור ניתן לקרוא כרומן נבואי הבא להזהיר אותנו מפני הבאות, או כאלגוריה מוקצנת למצב הקיים כבר כיום.
הרעיון שעל בסיסו כתב סובול את הסיפור הוא יפה, די חדשני וגם דורש הרבה אומץ. עוד לא נתקלתי (בספרות מיינסטרים לפחות) ביצירה שמטרתה הנה מחאה שכזו.
ובכל זאת, לא נהניתי מהקריאה. כאשר אני משווה את חווית הקריאה ב"אצבעות של פסנתרן" לעומת הקריאה ברומן נבואי ומחאתי אחר, "1984" האלמותי של ג'ורג' אורוול, שגם בו מתוארים אנשים פשוטים מהיישוב שנרמסים תחת המגף הכבד של השלטון, ניכר הבדל אחד ברור בין השניים. "1984" הוא ספר כואב. הסופר מעביר בו את הקורא בחוויה של סבל, באמצעות הזדהות עמוקה על הייסורים הנפשיים והפיסיים שחווה הגיבור. זהו ספר קשה, סערת רגשות ששוטפת אותך, מטלטלת אותך, ולא מאפשרת לך לשכוח את הספר גם שנים לאחר שסיימת אותו.
ב"אצבעות של פסנתרן" שורה אווירה כבדה של דיכאון. אבל הרגש - כאילו נעלם מהדמויות בו, שמתנהלות בחייהן תוך כדי הבעה רגשית מועטה בלבד. נראה כאילו שבתהליך הכתיבה של סובול, הותקן פילטר רגשי בינו לבין המחשב, כך שכל הרגשות שזרמו מהמחבר סוננו ולא זכו להיכלל ביצירה הזו. וחבל. כי בעת זעקת מחאה, לרגש יש תפקיד חשוב.
יהלי סובול, כידוע, הנו גם מוסיקאי מחונן. אני באופן אישי לא חסיד של "מוניקה סקס", שהשירים שלהם אמנם חביבים, מהוקצעים ומלוטשים, אבל גם שם, חסר לי הרגש - הטון של השירה הוא קבוע, ואין את צווחת הייאוש של הסולן, או קטעים מלודיים של גיטרה מיוסרת - הדברים שהופכים יצירת רוק מ"משהו מגניב" ל"אלבום פולחן".
וכנ"ל גם בכתיבה - השמועות אומרות שכשאורוול כתב את "1984", הוא עשה זאת בבולמוס כתיבה של לילה אחד בלבד. לא היה כאן כל תכנון, ליטוש או טיוטה. פשוט נפשו המיוסרת והמדממת של אדם שתפיסת עולמו קרסה, מוגשת לקורא על מגש. זאת מחאה אמיתית.

ספר דמיוני מוזר ואחר, מדינת ישראל בעתיד לא רחוק, לאחר מלחמה קשה. העיר ת"א מוכת הרס, השלטון והמשטר עברו טלטלה קשה במהלך המלחמה ובעקבותיה וכעת זו מדינת משטרה תחת משטר חרום וגוף שהחליף את הממשלה והכנסת הנבחרים. תקנות חירום, פחד מלהביע דעה, ובכלל - יש קצת הרגשה שאתה קורא על רוסיה של סטאלין ולא על מדינה מערבית דמוקרטית מתוקנת.
בתנאי רקע אלו מתחיל לו סיפור על פסנתרן צעיר, בן 30 ומשהו, על אשתו ועל חייהם בת"א ובישראל לאחר המלחמה.על שגרת החיים ועל החיים תחת מגבלות שמטילה המדינה בשל בטחון המדינה, על הבעת דעות פוליטיות ועל המשטרה ואנשיה בתקופה שכזו.
מוזר לטעון שזהו ספר המכיל את היסודות של המציאות הישראלית.

בספרו הקודם, דמי מפתח, חשבתי שיהלי סובול הוא הבטחה. את הספר הנוכחי מיהרתי לרכוש, מיהרתי לקרוא והוא לא שכנע אותי. כמו בקודם, גם כאן הכתיבה קולחת, העברית שופעת, התאורים במקום, אבל התפרים גסים והחיבה של סובול להכניס מיני תעלומות בלשיות לספריו לא צלחה הפעם.

הספר עוסק בישראל שלאחר התקפה ערבית רבת-עצמה. בניינים רבים נפגעו בת אביב, מצב חרום הוכרז, תקנות חרום נוסחו והחיים העליזים והחופשיים נעלמו ואינם. יואב, אחד מגיבורי הספר, פסנתרן צעיר מחונן ובעל שם, כבר אינו מופיע כמעט ולצאת מהארץ למסעי הופעה הוא אינו יכול בשל תקנות החרום. רעייתו, חגית, עורכת וידאו באחת מרשתות הטלוויזיה, נותרה המפרנסת היחידה.

לספר שני קווי עלילה. יואב פוגש זוג מבוגרים באחד מהופעותיו. עוזי סגל, אחד המבוגרים, עוקץ אותו על אי ניגון חלק שני מיצירה. יואב נבוך מכך שאחד המאזינים שם לב לחסר זה, אבל סגל מרגיעו ומזמינו להופעה פרטית בביתו, מה שמתגלה כביתו של טייקון. לאחר הופעה בביתו זורמות הצעות להופיע גם בבתיהם של שאר האורחים של עוזי סגל, כולם עשירים ומפורסמים.

חגית, לעומת זאת, מתבקשת להחביא דיסק או קי שנפל לידיו של דניאל בן דור, כתב הביטחון ברשת בה היא עובדת. בדיסק און קי מידע על בנו ההולל של גיבור ישראל, הרמטכ"ל שמאי, המנהיג הנוכחי של ישראל ומי שהציל את המדינה מתבוסה.

כאן מתחיל מרדף של המשטרה אחר חומר אפשרי שחמק החוצה על בנו של המנהיג. התעלומה כבר אינה תעלומה והתפרים הגסים של סיום העלילה מראים שיהלי סובול דווקא היה יכול לתפור עלילה תל אביבית משובחת מחומרים יומיומיים רגילים ולא להסתבך בעלילה בלשית, בה הוא לא שולט.

למרות שהספר נקרא בקלילות, אני לא יכול להמליץ עליו, אלא למי שאהב את דמי מפתח וסקרן גם לגבי הנוכחי.

אני מאוד אוהב לקרוא דברים שיהלי סובול כותב, גם לשירים שהוא כותב במסגרת הלהקה שלו "מוניקה סקס" אני מתייחס דבר ראשון כטקסטים, אין ספק שהוא ירש את כישרון הכתיבה שלו מאביו, המחזאי אבל יחד עם זאת הוא גדול בזכות עצמו.

כשקראתי את מה שנכתב על הספר ובנוסף גם מה שנכתב בגב שלו הייתי בספק אם אצליח להתחבר, כי בדרך כלל קשה לי להתחבר לעלילות עתידיות אבל זה לא אומר שאני לא חוזר אחת לכמה זמן ומנסה את עצמי.

כשהחלטתי לנסות את הספר הזה "הלכתי עליו" (במרכאות) בזהירות, ואומר בכך שדבר ראשון הקשבתי להקלטה של הדקות הראשונות של הקריאה בו במסגרת הפרוייקט ICAST. זה הזכיר לי במידה מסויימת את אותן תסכיות רדיו שאהבתי להאזין להן בתקופת הילדות שלי ברשת א', ונקראו "חתול בשק".

הניסיון הצליח כמו בהטסת מטוס שמשום מה הייתי סקפטי לגבי היכולת שלו להמריא ולטוס אבל בסופו של דבר העניין צלח. הספר הזה אולי יצא תחת ידו של סופר מדור צעיר של סופרים אבל נראה לי שגם סופרים מדורות אחרות שנזכרתי בהם במהלך הקריאה בספר לא היו מתביישים בתוצאה שלו.

חשוב לי לומר שאם אני כבר נהנה מספר כזה אז הקרדיט שאני מוכן לתת לסופר, במקרה הזה יהלי סובול שהוא במילא גדול גדל עוד יותר, כאילו הלכנו באש וגם במים ודבר כבר לא יוכל לנו.

התאכזבתי. בספריו הקודמים למדתי משהו חדש, בספר הזה לא לקחתי איתי כלום.