ביקורת ספרותית על אצבעות של פסנתרן מאת יהלי סובול
ספר בסדר

---

****


עם קריאת חמש המילים הראשונות על כריכת הספר ("תל אביב, אחרי המלחמה הבאה"), ידעתי שאת הספר הזה אני רוצה לקרוא. לא רק שאני סאקר מוחלט (כידוע לכל מי שעוקב אחרי הביקורות שלי) של אפוקליפסות, קטסטרופות, הימים-שאחרי והימים-שלפני מה שישנה את העולם, אלא שהקטסטרופה הזאת מתרחשת בתל אביב. בישראל. על פניו, סוג של "מעשה השפחה" של מרגרט אטווד, רק ישראלי. אי אפשר לנצח את זה. אתה פשוט מפיל בדמיונך כמה טילים על תל אביב, מצרף לזה את חיסולה של צמרת הממשלה והצבא והנהלת משטר צבאי חצי טוטאליטרי, והרי לך מעדן מקורי שאין לי מושג איך לא לקח מישהו עד עכשיו את התערובת המהבילה-מצחינה הזאת ורקח איתה יצירת מופת שהיא גם ישראלית אמיתית וגם אוניברסלית, כזו שאני יכול למצוא את עצמי בתוכה לא רק כבן אנוש שחושש בחרדת מוות מהיום ההוא אשר הוא לא יום ולא לילה, אלא גם כמקומי, כיליד המקום, שמבין את השפה ויכול להתחבר בכל נימי נפשו לסיפור כזה, שקורה דווקא כאן, ולא בבוסטון מסצ'וסטס או בניו יורק או קנדה.

אלא שבמהלך הקריאה, משהו החמיץ לי. במקום לזרום עם הסנאריו הבאמת מרתק שהועמד כמצב הפתיחה שתיארתי, קיבלתי עוד מנה מתבשיל העוועים, מעשה פחדיו של שולי-השמאל הישראלי, זה אשר רואה בכל הנפת דגל ביום העצמאות סממן פשיסטי שרצוי להוקיע בנחרה אנינה, ובכל הצעת-חוק חצי בעייתית (שלא עוברת קריאה ראשונה) של דני דנון את קיצה של הדמוקרטיה. מילים כמו אפרטהייד או מדינה נאצית נשלפות כלאחר יד על כל סטטוס בפייסבוק שבו מסופר על מישהו שלא קם למישהו אחר באוטובוס, ובכלל, דיננו נחרץ ואנחנו מרחק צעד אחד בלבד מלהפוך למדינה מצורעת, שורצת ימנים נבערים, קפיטליסטים חזיריים וגזעניים שכל מטרתם היא להעביר כסף למערכת הביטחון, למתנחלים ולבעלי ההון. מי שעומד, אליבא דסובול, ואצבעו בסכר כאותו ילד הולנדי מפורסם, הם רק אותם אנשי רוח, אמנים, פילוסופים ולוחמי שלום מצד מאוד ברור של המפה הפוליטית, שנשכבים על הגדר ומגינים בחייהם ממש על שאריות קרעי הדמוקרטיה שנלעסים במלתעות ה"ימין" ונרמסים תחת מגפיהם המסומרים של כל מי שנמצא, בעצם, מקו מפלגת העבודה וימינה.

יהלי סובול כותב יפה. העברית שלו עשירה, טבעית וזורמת, המטאפורות ותיאורי המצבים מעניינים והשפה הגבוהה-אך-לא-מתפלצנת-ולא-מתאמצת שלו בהחלט מוצאת חן בעיניי. גם ב"דמי מפתח", ספרו הקודם, הרגשתי אותו דבר, למרות שהעלילה גם שם היתה פגומה איכשהו. בספר הזה, נתוני הפתיחה היו מעולים. לא סתם מישהו ויחסיו עם אמא שלו וחברה שלו, ההתלבטויות שלו והחיים שלו. כאן יש לנו פוטניציאל אמיתי להביא משהו יותר גדול, מבריק. יצירה. מה יקרה כשהאיראנים (או הסורים, או אל-קעידה, או לא יודע מי) יגמרו חצי מהמדינה הזאת בטילים? אוקיי, יקום פה שלטון צבאי זמני. מעניין. ואז מה? וואלה? השלטון הצבאי הזה יהיה ממש מזעזע וירדוף, כן? את כל המוזיקאים ואנשי הרוח השמאלנים כדי להוקיע אותם על חתרנות? ברצינות?! זה מה שיהיה? עד לשם הדמיון שלך הגיע? פחחחח.

לא קונה. פשוט לא חזק. וכסיפור, למרות שהוא כתוב בהחלט לא רע, אם חושבים על זה שניה מבחוץ, הוא ממש ממש אידיוטי. נתתי לספר הזה שלושה כוכבים. כי קודם כל הוא כתוב היטב, וזה באמת לא דבר שהולך ברגל. דבר שני, הוא מתחיל מעניין, והרעיון הבסיסי, כאמור, פנטסטי. אבל הוא לא הולך לשום מקום מעניין חוץ מלהמחיז את החשש הרומנטי-איזוטרי הקיים אצל חלק מתרחב-והולך בשולי השמאל הפחות-ציוני, שמתמקד במילים, "בוא'נה, עוד יוציאו אותנו מחוץ לחוק. שיואו, איזה פחד".

***

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על אצבעות של פסנתרן