זה ספר שטלטל אותי, לא בכיוון מסוים אלא טלטלה אקראית, כזו שזורקת אותך בו זמנית למספר כיוונים ואתה מבין שאין טעם לנסות לפתח אוריינטציה, כי תכף ממילא לא תהיה שם.
ומאד נעים היה להתמסר לטלטלה הזו. נעים היא אולי לא המילה המתאימה ביותר. זה היה בעיקר מהנה. מאד מאד מהנה.
הספר עוקב אחרי חבורה של צעירים, משוררים ניהיליסטים מזרם שולי בשירה המקסיקנית. אני מניחה שמי שמתעניין בשירה דרום אמריקאית ימצא בכך עניין רב. אני, שמעולם לא התעניינתי במשוררים מן היבשת ההיא, הקפדתי להתעלם ממאות מראי המקום המפרטים את פועלם של אותם המשוררים. בעיני, זה ממש לא משנה. כי הספר הזה מתעסק בנעורים, בהתבגרות, בשאלות של זהות, במרד, בחיים בשולי החברה, במתן משמעות למעשים, למחשבות, לאנשים. והכל נעשה באופן ייצרי ומעורר. הוא רווי בסקרנות, ביצירה ובמין, וצובע את העולם כך שהכל מסביב נראה חי ומסעיר.
אני לא רוצה לומר פה דבר על העלילה, בעיקר משום שזה דבר שתמיד נעים יותר לגלות לבד. כן אפשר לומר שהיא לא נמסרת או מסופרת באופן ישיר. היא נבנית טיפין טיפין מתוך אין סוף סיפורים שמובאים מפיהן של עשרות דמויות, חלקן מופיעות לכל אורך הספר וחלקן מבליחות לצורך סיפור אחד ואז נעלמות. וכולם כולם מעניינים ומסופרים באופן שגורם לך לשכוח לרגע את הסיפור המרכזי ולרצות שימשכו עוד ועוד ועוד. האיש הזה, רוברטו בולניו, פשוט יודע לספר סיפור.
והסיפורים האלה, חלקם כל כך פנטסטיים, כל כך לא מתקבלים על הדעת, אבל איכשהו, כשהוא מספר אותם, אתה מוצא את עצמך מאמין לו. ולא ברור למה, כי כשמסתכלים עליהם מקרוב לא רואים כלום, אבל כשאתה לוקח צעד אחורה פתאום נגלית לפניך תמונה שלא שיערת שמישהו יכול ליצור אחת כמוה. וככה גם הספר. ככה הסיפור.
דבר אחד אחרון. אני לא אקרא לכם לקרוא אותו, בעיקר מפני שהוא כל כך נהדר, שרק אתם תצאו נפסדים אם לא תעשו כן, אבל חשוב לפנות לו זמן. יש בו הרבה מאד דמויות והרבה מאד קשרים והכל מובא באופן קטוע, ומתקשר במפתיע, כך שאני מציעה לקרוא אותו כאשר ניתן לשמור על רצף, לפחות במרחב הזיכרון.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
