אורסולה ק׳ לה גווין, סופרת הפנטזיה הידועה, מחברת הטרילוגיה ״הקוסם מארץ ים״, מעניקה פה מתנה גדולה לחובבי העולם העתיק והמיתולוגיה היוונית והרומית. זה לא ספר פנטזיה.
אחת היצירות הידועות ביותר של העולם העתיק, היא הפואמה אינאיס של המשורר ורגיליוס. הפואמה מתארת את מסע התלאות שעובר אינאיס הטרויאני, אבי הרומאים, החל מבריחתו מטרויה השרופה, ועד הגעתו לאיטליה וניצחונו בקרב מול העמים הלטיניים.
לאוויניה היא דמות שולית למדי בפואמה. היא מופיעה בקצרה בספר השביעי, כבתו של מלך הלטינים, וכגורם העיקרי למלחמה שפורצת בין הלטינים לטרויאנים. לה גווין הופכת את לאוויניה לדמות הראשית, ולמעשה מספרת מחדש את המלחמה דרך עיניה של הנערה הצעירה.
מעבר לשימוש בדמויות, אין בספר את המימד האפי של הפואמה. לה גווין מנסה לשרטט, על פי דמיונה בלבד, כיצד נראו חיי היומיום של השבטים הלטיניים באותה תקופה. האמונה הדתית המתוארת בספר, קדמה למיתולוגיה הרומית, והתמקדה בהאלהה של עצים, נהרות, רוחות האבות וכן הלאה. כבת המלך, לאוויניה היא האחראית על מרבית הטקסים הדתיים, והאמונה הדתית החזקה שלה, היא אחד המניעים המרכזיים של העלילה.
דמותה של לאוויניה מעוררת השראה. הצניעות והפשטות שבה מתנהלים חייה כבת מלך, האהבה שלה לטבע, חיבתה למעשי לצון בלתי מזיקים, ומעל הכל הבנתה שתפקידה הוא קודם כל לדאוג לעם כמיטב יכולתה. במהלך המלחמה היא גם מקימה בית חולים מאולתר בין חומות הארמון, ומטפלת בפצועים הרבים לצד אנשי החצר והשפחות. במידה מסויימת הרגשתי שהדמות שלה קצת מושלמת מדי, אבל ייתכן שזה מכוון, מתוך כבוד לאופן שבו ורגיליוס כותב את הדמויות בפואמה.
ספר יפה ומרגש, התיאור של הדמויות מלא חמלה והבנה לחולשות האנושיות, ולאופן שבו הגברים קורסים לעיתים תחת עומס הציפיות הלא סביר שהם מעמיסים על עצמם. גם בין הדמויות הנשיות יש את אלה שמאבדות את תכלית קיומן לאחר אובדן של אדם אהוב, בין עם במחלה או בקרב. בולטת במיוחד דמותה של אמאטה, אמה של לאוויניה, שאי אפשר שלא לרחם עליה, אך קשה מאד שלא לתעב אותה.
באחרית דבר, מתוודה לה גווין על חיבתה הרבה לרפובליקה הרומית, לפני הפיכתה לאימפריה, והרצון שלה לצלול ולהכיר יותר לעומק את אורח חייהם. ״הם היו מחוספסים, הם היו אכזריים, והם היו שונים מאד מאיתנו, אבל קשה לחוש שהם זרים לנו מהותית, משום שכל-כך הרבה ממורשתנו התרבותית מגיעה ישירות מהם…״
