מהמם, מסחרר, מפתיע, מקורי, מעורר השראה. הרפתקאותיהם המופרעות וההזויות של קבוצת משוררים אוונגרדיים, או מעין רומן אוטוביוגרפי של בולוניו, שמופיע בספר כארטורו בלאנו. על ספרות, על שירה, על ממסד ספרותי, על חופש מוחלט והמחיר הגבוה שהוא גובה

ספר מרהיב! אחת מחוויות הקריאה המעניינות ביותר שהיו לי, ובוודאי, אחד מן הספרים המוצלחים שקראתי.

"איש אחד מתחיל ללכת ביער...והאיש הזה הולך ופוגש חמש מאות אלף גליסאנים (צ'ילנים) שהולכים ובוכים. ואז הוא נעצר ושואל אותם מדוע הם בוכים. ואחד הגליסיאנים נעצר ואומר: 'כי אנחנו לבד ואיבדנו את הדרך' "

סיפורו של זרם אבוד ושולי בפיתוליה האינסופיים של היצירה המקסיקנית המודרנית. עדויות משוררים לעולם שהוא חלום, או עולם שהיה או עולם שגווע או שמא עולם שמעולם לא התקיים.
השירה, האמנות ועולם התרבות כולו רק נותנים במה לכתיבתו הקולחת של בוליניו לתאר את מציאות הנפש העגומה של דור אבוד ונאבד ושל כל נפש באשר היא.

זוהי ספרות מודרנית משובחת במלוא המובן. מבנה הספר, המתחלק לשלושה חלקים דרמטיים למדי, עיצוב עלילתי לא מסונכרן וסיפורים אישיים שמותירים רושם עמוק.
תיאור רחובותיה האינסופיים של מקסיקו הבירה, סמטאותיה של ברצלונה, ביבי פריז, חשכת רומא, אורות מדריד, מחנק אפריקה ואפילו לחותה הנצחית של תל אביב רבתי מעניקים לספר את קסמו המיוחד.

אע"פ שהספר זכה לשבחים רבים, ממבט קצר בדף, ניכר שלא הרבה קראו או התעניינו בו. זה נכון שהוא לא פשוט וספרות לטינו- אמריקאית ידועה בסגנונה המיוחד (והמתיש לפעמים) אך לא שווה לוותר על ספר כזה מעולה ועדיף לדבוק בו בזמן שבו יש יותר פנאי לקרוא וכך לשמור על הרצף העלילתי.

מומלץ ביותר!*****

מה לעזאזל קראתי, שמישהו יעיף לי סטירה ויחזיר אותי מיד למציאות. ספר מטורף. ברור שאני לא יודע מאיפה להתחיל לכתוב את הסקירה הזו, שכן זה לא ספר סטנדרטי, האם אפשר שהסקירה עליו תהיה סטנדרטית?
ספרות דרום אמריקאית... נו היא לא לינארית, ואלה שאני קראתי לפחות נטו לריבוי דמויות, חלקם עם אותם שמות, ופתלתלות בעלילה מקסימה ולפרקים מעייפת.
שימו לב מה בולניו עצמו, כותב על הספרות הדרום אמריקאית והספרדית: "לפנים היו סופרי ספרד (וסופרי אמריקה ההיספנית) נכנסים לזירה הציבורית כדי לעבור על כלליה, כדי להביא לה תיקון, כדי להעלות אותה באש כדי לחולל בה מהפכה..."
אני לא מתיימר להיות מבין גדול בספרות הזו, מה כבר קראתי? אבל תמיד הרגשתי שיש בה משהו אחר, קסום וחמקמק, אגדתי מוגזם.
הספר עוסק בקבוצה של משוררים במקסיקו של שנות השבעים, ריאל וסלירסטים- השם נבחר כמחווה לקבוצה שפעלה בשנות העשרים של המאה העשרים, ונעלמה בלי להותיר הרבה.
הספר מחולק לשלוש-
חלק ראשון מסופר מפיו של משורר צעיר-מצטרף חדש לקבוצה, החלק מטיב לתאר את האווירה, התשוקה האינסופית למילה הכתובה, ההיטלטלות האין סופית ברחובות מקסיקו הבירה, התפלמסות, כתיבת שירה סמים אלכוהול סקס. בחלק הזה אנחנו מתוודעים לקבוצה על חבריה, לתשוקתם לשירה- שניים מנהיגים את הקבוצה: ארטורו בלאנו (צ'ילאני) ואוליסס לימה.
החלק השני מסופר מפי לא פחות מ 77 דוברים. בלולניו עוזר לנו קצת בכך ששם כל קטע נקרא, על שם הדובר- המיקום שלו והשנה. בעקרון החלק הזה מתחקה אחר עקבותיהם של מנהיג הריאל וסליסטים (אטורו בולנו, ואוליסוס לימה) החל מעזיבתם את מקסיקו- ומספר את קורותיהם, כל דובר כמו בראיון מספר על המפגש בינו (הדובר) לאחד מהשניים. מצאתי קסם רב בחלק הזה של הספר וצורה מאוד מיוחדת לספר סיפור כפזל של המון חלקים עם הרבה דוברים- שמדברים בקולות שונים ונותנים זווית שונה וקווים שונים לדמותם של השניים. לסיכום קסם.
החלק השלישי- הדובר, שוב אותו משורר צעיר שאך הצטרף לקבוצה. בחלק זה מתוארת בריחתם של השנים (ארטורו בלאנו ואוליסס לימה) ממקסיקו סיטי יחד עם זונה שנמלטת מהסרסור שלה, ואותו משורר צעיר שרק התחבר לקבוצה, הארבעה גם בורחים וגם מחפשים את מסיידת הריאל וסיליסטים של שנות העשרים של המאה העשרים- ססארה טינחרו- שפעם אחרונה שנראתה היה לפני יותר מ 40 שנים עת עזבה את מקסיקו הבירה בדרכה למדבריות סנורה. הם מחפשים אותה, הסרסור ועוזרו מחפשים אותם. החלק האחרון מאוד קיצבי וכתוב כקטעים לפי התאריך של התרחשות. לא יומן אלה מעין פרוטוקול שכזה.

אני לא יודע לגביכם, אני תמיד מחשיב שירה כאצולת הספרות. צורת הביטוי הנעלה ביותר המזוקקת והמדויקת ביותר... (ועדין הכי פחות מוצלחת מבחינה מסחרית). פעם הלכתי להקשיב למשוררים צעירים מקריאים את שירתם, והחוויה הייתה מטלטלת- זה הכה בי שיש קבוצה בנינו שמתמסרים לכתיבת שירה באופן כזה טוטאלי גם בישראל במאה ה 21- אנשים שכשישאלו אותם במה הם עוסקים יענו "אני משורר\משוררת". קיבלתי לידי באותו אירוע עלון "הבא להבא"- עיינתי ומצאתי שירה מכול מיני סוגים כתב עת מחתרתי הפונט הדפים הצבעים, העימוד- היה שם משהו שונה, בדיקה בוויקיפדיה (לכבוד כתיבת הביקורת הזו) העלתה שהבא להבא זה "כתב עת חצי-שנתי לשירה עכשווית, סיפורת ניסיונית, מסות ומניפסטים בשפה העברית".
כמה שבועות לאחר אותו מפגש עם משוררים, פגשתי את אחת המשוררות ששיר שלה הותיר עלי רושם עמוק- באיזה יום שיא של חוג של הבן, היא הייתה מדריכה באחד החוגים. ניגשתי ואמרתי לה השיר שהקראת באותו יום נגע בי ומאוד ריגש אותי... היא נאלמה דום התרגשה וחיבקה אותי (כן חיבוק לאדם זר)- המילים והשירים הם כול עולמה...

בספר הזה אנו מתוודעים לקבוצת משוררים צעירה וטוטאלית שהמילים והשירים הם כול עולמם- והמפגש מטלטל.

חברי אוהבי המילה הכתובה, לדעתי תאהבו את הספר-

יצאה סקירה מבולבלת, אבל כך גם הספר...

ספרות דרום-אמריקאית, כהכללה, היא לא פשוטה, ואי אפשר להפריד אותה מההיסטוריה הבעייתית של המדינה שבה נכתבה. הספר הוא פזל, מבוך, תשבץ, ולמרות ש"קל לקריאה" הוא תואר מרוחק מאוד ממנו, לא יכולתי להניח אותו מהיד.
הספר מספר את סיפורה של תנועת האינפרה-ריאליסטים, שבספר מכונים ריאל-ויסרלים, במקסיקו של שנות השבעים עד שנות התשעים. אולי מי שבקי בהיסטוריה והספרות של מקסיקו יוכל לזהות את המציאות שמאחורי הבדיון ואת לא פחות מ-40 הגיבורים שמפיהם מובא הסיפור. אולי מי שבקי גם יוכל להסביר מה זה אינפרה-ריאליזם, כי אני לא. מעבר לכך שמדובר בתנועה של משוררים בוהמיים, פרועים, מרדנים שנהנו להסתנן לאירועים ספרותיים ולחבל בהם, לא הצלחתי למצוא ב-641 דפי הספר שום הסבר מניח את הדעת מהי בעצם משנתם הספרותית או אפילו שורה אחת של שירה שניתן לייחס אותה לזרם הספרותי הזה. בעצם מדובר פה בחיפוש. חיפוש אחרי האמת, אחרי האמנות, חיפושו של האמן אחרי עצמו, ואולי יותר מכל - חיפוש אחרי החיפוש.
שני משוררים, ארתורו באלנו (אלטר-אגו לא ממש מוסווה של המחבר, ארתורו בולניו) ויוליסס לימה, אחרי שמתפרחחים במקסיקו סיטי במשך תקופה ארוכה ומובילים כנופייה של משוררים צעירים בחיי בוהמה משולחי רסן, מחליטים לצאת למסע למדבריות סונורה בחיפוש אחרי משוררת אגדית ומסתורית שנעלמה ארבעים שנה לפני כן, ושממנה מתחיל הכול. אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה להם שם ומה מצאו, וכדי להתחקות אחר התעלומה, מובא הסיפור בצורת שורה של ראיונות עם אנשים שהכירו אותם, הסתובבו איתם, השתכרו, ישבו איתם בכלא, נבגדו על ידיהם או רק שמעו עליהם, וליוו אודיסיאה אינסופית שאפשר לראות בה את המסע הפנימי של האמן הנאבק.
הקריאה לא היתה פשוטה, ומזל שבסוף הספר יש מפתח שמסביר איזה שם לטיני ארוך ומסובך הוא המרואיין עכשיו ואיפה הוא הופיע לאחרונה. הכתיבה עצמה היא במשפטים קצרים, מהוקצעים, מבלי להיות מאומצת ומבלי להתבייש להיות בוטה.
מומלץ, אבל בל יצפה הקורא שיאכילו אותו בכפית פה. זה מסוג הרומנים שגורמים לקורא לשאול שאלות ולא מספקים לו את התשובות. ובמיוחד, זה סיפור שכל יוצר יוכל להזדהות עם הכתוב בו.

זה ספר שטלטל אותי, לא בכיוון מסוים אלא טלטלה אקראית, כזו שזורקת אותך בו זמנית למספר כיוונים ואתה מבין שאין טעם לנסות לפתח אוריינטציה, כי תכף ממילא לא תהיה שם.
ומאד נעים היה להתמסר לטלטלה הזו. נעים היא אולי לא המילה המתאימה ביותר. זה היה בעיקר מהנה. מאד מאד מהנה.

הספר עוקב אחרי חבורה של צעירים, משוררים ניהיליסטים מזרם שולי בשירה המקסיקנית. אני מניחה שמי שמתעניין בשירה דרום אמריקאית ימצא בכך עניין רב. אני, שמעולם לא התעניינתי במשוררים מן היבשת ההיא, הקפדתי להתעלם ממאות מראי המקום המפרטים את פועלם של אותם המשוררים. בעיני, זה ממש לא משנה. כי הספר הזה מתעסק בנעורים, בהתבגרות, בשאלות של זהות, במרד, בחיים בשולי החברה, במתן משמעות למעשים, למחשבות, לאנשים. והכל נעשה באופן ייצרי ומעורר. הוא רווי בסקרנות, ביצירה ובמין, וצובע את העולם כך שהכל מסביב נראה חי ומסעיר.

אני לא רוצה לומר פה דבר על העלילה, בעיקר משום שזה דבר שתמיד נעים יותר לגלות לבד. כן אפשר לומר שהיא לא נמסרת או מסופרת באופן ישיר. היא נבנית טיפין טיפין מתוך אין סוף סיפורים שמובאים מפיהן של עשרות דמויות, חלקן מופיעות לכל אורך הספר וחלקן מבליחות לצורך סיפור אחד ואז נעלמות. וכולם כולם מעניינים ומסופרים באופן שגורם לך לשכוח לרגע את הסיפור המרכזי ולרצות שימשכו עוד ועוד ועוד. האיש הזה, רוברטו בולניו, פשוט יודע לספר סיפור.

והסיפורים האלה, חלקם כל כך פנטסטיים, כל כך לא מתקבלים על הדעת, אבל איכשהו, כשהוא מספר אותם, אתה מוצא את עצמך מאמין לו. ולא ברור למה, כי כשמסתכלים עליהם מקרוב לא רואים כלום, אבל כשאתה לוקח צעד אחורה פתאום נגלית לפניך תמונה שלא שיערת שמישהו יכול ליצור אחת כמוה. וככה גם הספר. ככה הסיפור.

דבר אחד אחרון. אני לא אקרא לכם לקרוא אותו, בעיקר מפני שהוא כל כך נהדר, שרק אתם תצאו נפסדים אם לא תעשו כן, אבל חשוב לפנות לו זמן. יש בו הרבה מאד דמויות והרבה מאד קשרים והכל מובא באופן קטוע, ומתקשר במפתיע, כך שאני מציעה לקרוא אותו כאשר ניתן לשמור על רצף, לפחות במרחב הזיכרון.

הביקורת המקורית נפתחה באיזה ציטוט מ 2666 והמשיכה בכמה פסקאות גרועות על מלאכת הקורא, על משמעות הספרות ועל המסקנה שמדובר בספר חיים. והנה אני אחרי קריאה רביעית בספר הזה וקורא שוב את הביקורת הישנה ומרגיש נבוך מהשטויות שכתבתי.

בלשי הפרא הוא מסוג הספרים... בעצם אין סוג ספרים שניתן לשייך את בלשי הפרא אליו. הוא נמצא במרכזה של נקודה סינגולרית שמעקמת לאינסוף כל תיאור או ניסיון להסבר. רק אכתוב כאן (וכנראה שאתחרט בעוד כמה שנים) שהספר הזה הוא אחד הדברים המופלאים, המוזרים, הנהדרים והמוטרפים שיש לספרות להציע. ומי שלא יקרא אותו לא באמת קרא משהו.

בעוד שפה מפטפטים על חוק הסופרים -בעד ונגד- ועל דירוגים ועל קיטלוגים -סתם ספר טיסה, לכל היותר שלושה כוכבים- וחיים את הספרות כמו עניין של מה בכך, כמו עניין של אחרי הצהריים ושל שבתות, ועניין של שיחות סלון וכוסות קפה, כמו תחביב: בעוד אנו, הבורגנים, אוהבים את הספרות שלנו על השידה שליד המיטה, יש קהילה רחוקה -גם בזמן, גם במרחב- ברברית ואלימה ומחתרתית, קהילה שבשבילה הספרות היא החיים והיא המוות, היא סקס היא דם היא פשע היא כופר. קהילה כזו שגונבת ספרים, שמדברת על משוררים ומשתכרת ומתעלפת ומתעוררת וממשיכה לדבר על משוררים -גם חיים, גם מתים, אף פעם לא חסר על מי- וגוססת באיזו מחלה מפוקפקת וממשיכה לדבר עליהם. הספרות היא הכל בשבילם. היא העולם. אין מעבר. אין משפחה, אין עבודה, אין משכורת ואין רווחה. רק המילה הכתובה, איתה הכל מתחיל ונגמר. כבר כתבו על הספר מספיק, וגם אין זה מהספרים שממליצים עליו. הוא מגיע אליך בעצמו. דופק על הדלת, מבקש רק רצפה לישון עליה קצת, לשים את הראש, בנאדם, לעשן איזו סיגריה ואולי, אם תרצה, לדבר על מילים אל תוך הלילה. ואתה, בעל הבית המעונב, או שתתן לו להיכנס או שלא. בזה מסתכם הכל.

הרומאן הגדול הזה של בולאניו מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון מסופר מנקודת מבט של משורר בן 17 שמגיע למקסיקו סיטי. הסגנון הריאליסטי והגס של החלק הזה הזכיר לי מייד את הרומאנים של צ'רלס בוקובסקי. ובכל מקרה, החלק הזה זורם מצויין, קריא מאוד, מצחיק מאוד ומחרמן מאוד לפרקים. החלק השני של הספר, שהוא משהו כמו 2/3 ממנו, הוא תיאור חיים של קבוצת משוררים בשם "הויסרל- ריאליסטים", שמסופר דרך כמה נקודות מבט. שני הגיבורים של הספר ושל הקבוצה הם אוליסס לימה וארתורו בלאנו. הראשון מקביל למשורר אמיתי בשם מריו סנטיאגו פפסקווירו, השני כמובן מקביל לדמות של בולאניו עצמו. הסיפור של המשוררים ושל החיים שלהם מתואר לאורך משהו כמו 20 שנה, מ-1976 ועד 1996, דרך הרבה מספרים שונים. חלקם אויבים, חלקם אוהבים. כאן אפשר למצוא את כל הדמויות וגם את השמות האמיתיים שלהם, אם יש. http://en.wikipedia.org/wiki/The_Savage_Detectives.
החלק הזה נמשך על פני משהו כמו 450 עמודים, מחולקים לפרקים די קצרים. נדיר למשל למצוא פרק של יותר מ-20 עמודים. אפשר לראות בו מצויין את הסגנון המדויק אבל השוטף של בולאניו ואת הדימויים האפלים היפהפיים שהוא יוצר. אלא שבולאניו הוא לא רק סופר של סגנון. כמו ברומאן הקודם שלו שקראתי "נוקטורנו בצ'ילה", גם כאן הוא מבקש להגיד משהו בעל משמעות מוסרית על העולם. בולאניו מנסה ליצור הנגדה בין העולם של המשוררים הויסרל- ריאליסטים לבין העולם של משוררים אחרים. בזמן שהויסרל ריאליסטים מתנהגים בצורה משוחררת, חופשית, המשוררים האחרים מתוארים כאידיוטים, כטיפוסים מנופחים ופחדנים. הרומאן כמעט ולא מביא שירים של הויסרל ריאליסטים או של האחרים, ולכן הקורא חייב להתרכז בחיים עצמם של המשוררים. הכתיבה המעולה של בולאניו מייצגת מצויין גם את קבוצת הויסרל ריאליסטים וגם את הקבוצות האחרות. קשה לי להגיד מה יפה יותר מבחינה ספרותית, הייצוג של ה"רעים" או ה"טובים". אחד מהפרקים המדהימים ברומאן, למשל, הוא הפרק שנכתב מנקודת המבט של נאצי לשעבר, אוסטרי בשם חיימיטו, שמתאר את חייו בצורה חסרת דעה אישית ומפגרת כמעט, באופן שמזכיר מאוד את הגיבור של אלבר קאמי ברומאן "הזר".
החלק השלישי והאחרון של הספר מתאר מסע שעושים בלאנו ולימה במדבריות של מקסיקו, תוך כדי שהם מחפשים אחרי משוררת אבודה. החלק הזה מזכיר מעט ספרות בלשית, ויש לו לדעתי גם תפקיד עלילתי חשוב.

לסיכום, כמו שבטח מובן ממה שכתבתי עד עכשיו זה ספר נהדר לדעתי. אחד הטובים שקראתי. אבל אני חושב שלפני שקוראים אותו כדאי לקרוא קצת חומר רקע על בולאניו. על השנאה שלו למשוררים אחרים, על השנאה שלו למשטרים פשיסטיים ובכלל על ההשקפה המוסרית שלו. בלשי הפרא מדבר על עולם של משוררים, אבל הוא למעשה מדבר על החיים עצמם. כאן יש ביקורת מצויינת של רות אלמוג ב"הארץ" שאולי תבהיר את המשפט האחרון שלי. זו ביקורת על שני הרומאנים האחרים של בולאניו בעברית, אמנם לא על בלשי הפרא, אבל במידה מסוימת היא תקפה גם לבלשי הפרא. למרות שבלשי הפרא מתרכז יותר בחיים עצמם ופחות בפוליטיקה.
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1241465

אני קוראת את הביקורות המהללות פה ומרגישה כאילו לא קראנו את אותו הספר. לאורך כל הקריאה התחושה המרכזית שפעפעה בי הייתה "למה שמישהו יכתוב את הספר הזה? ולמה לעזאזל שמישהו יקרא אותו?". ניסיתי לומר לעצמי שזה עוד מקרה של "על טעם ועל ריח", אבל זה כמו לנסות לשכנע את עצמך בנכונות הפתגם לאחר שהוגש לך נייר קונפטי כארוחה.
הסיבה לכך שאני אומרת "נייר קונפטי" ולא, נגיד, אוכל מקולקל, היא שיותר משהספר גרוע - הוא פשוט הרגיש לי סתמי ומיותר להפליא. רוב ההתרחשויות בו הן לחלוטין חסרות משמעות, וכתובות בצורה חסרת כל צבע. הדמויות לא מעוררות אמפאטיה, לא מעניינות, לא מובנות בשום דרך ולמעשה לא מאופיינות ממש, חוץ מהשארת רושם מעומעם של נאלחות. עשרות עמודים עוברים בתיאור בילויים ריקניים, דיאלוגים שטחיים ותובנות לא ברורות לגבי השירה המקסיקנית של שנות ה-20 - שאם יש בה משהו ראוי לציון, הוא בהחלט לא עבר בספר. פרקים בודדים היו מעניינים וזורמים לקריאה, אבל בשלב הזה כבר התקשיתי לקבוע האם מדובר בהתרשמות אמיתית, או שהם פשוט בלטו לחיוב על רקע השיממון הכללי של הספר בכללותו. אם יש בספר הזה עומק שמעבר, אני מודה שלגמרי פספסתי אותו.