• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ספר האשליות

ספר האשליות

מאת פול אוסטר

הביקורת של On The Road

תמונה של On The Road
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
ספר האשליות

ספר האשליות

מאת פול אוסטר

הביקורת של On The Road

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של On The Road
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2003
סדרה:ספריה לעם #514
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
ליהי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 17 שנים

“אני אעז ואומר שזה הספר של אוסטר שהכי אהבתי, וקראתי כמה ספרים שלו. עוד אוסיף, שזה ספר חובה לאוהבי”

10/26
ביקורות על ספר האשליות
הבאה
omriqo
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•2 דקות קריאה

מי היה מאמין שלהסתובב עם ספר של פול אוסטר ביד יכול להרשים כל - כך הרבה אנשים... הספר הזה קרץ לי ממדפי הספרים שלי זמן רב, ולפני שבועיים הגיע סוף כל סוף זמנו של הספר הזה להגיע לידי.
לא ידעתי מי זה פול אוסטר, אבל זה לא נורא כי כל מי שהיה מסביבי נתן לי קריאת התפלאות על כך שאני קורא את "הסופר המהולל" וככה התחיל דרכי עם "הספר הראשון" של פול אוסטר, עם רושם ראשוני מסוים.
כולם ניסו להגיד לי שהספר הזה לא משהו, ושאני לא אשפוט את הסופר לפי הספר הזה, וואלה אני מקווה שהם צודקים.
הספר מתחיל כמו כל ספר מיסתורין בתעלומה שמגרה את מוחו של הקורא, וגם כאן כבר מהפרק הראשון הקורא נחשף לתעלומה ומת לדעת מה פיתרונה.
אנחנו נחשפים לחייו של פרופסור שאיבד את משפחתו, ואיך שחקן אחד משנות השלושים מצליח בעזרת סרטיו להציל את אותו פרופסור לשים קץ לחייו.
וככה לאורך כל הספר אנחנו נחשפים לאוטוביוגרפיה של השחקן "הנעלם", שמשולבת מדי פעם עם דרכי התמודדותו של הפרופסור עם אובדן משפחתו.
הבעיה היא שהספר לא מצליח להתרומם מעוד ספר מיסתורין אוטוביוגרפי למשהו שהוא מעבר.
לדיון עמוק על אומנות ומשמעותה,על חיי היצירה של האומן, והאם צריך קהל בשביל אומנות, ואם לא, האם עדין אפשר לקרוא לזה אומנות?
לזכותו של פול אוסטר אני אגיד שהכתיבה שלו מרתקת, היו כמה נקודות שרציתי לפרוש ולהניח את הספר בצד (בגלל חוסר ההתפתחות) אבל הכתיבה הצליחה להחזיק אותי חזק בתוך הספר. הבעיה היא שסיימתי את הספר, עם תחושה קלה של ריקנות, הספר לא השאיר בי שום חותם, וזה כ"כ חבל כי היה לו פוטנציאל ענק!
זה ספר נחמד להעביר איתו את הזמן, אבל לא יותר מזה.
יכול להיות שמעריצים שרופים של קולנוע יוכלו להפיק הנאה מרובה מהספר הנ"ל

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אהוד בן פורת
אהוד בן פורת
תמונה של cujo
cujo
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
תמונה של גלית
גלית
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
תמונה של הקוסמת
הקוסמת
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של בן אסתר
בן אסתר
8קוראים|גיל ממוצע56|50%נשים

על המבקר

תמונה של On The Road

On The Road

ותיק
חבר מזה 14 שנים
63 ביקורות•7 נבחרות•838 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של On The Road
On The Road
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות63
ביקורות נבחרות7
לייקים שקיבל838
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת25ספרות מקורית19מתח ריגול והרפתקאות7

דיון על הביקורת

1 תגובה
שין שין
שין שין•לפני 13 שנים

זה באמת ספר נפלא לחובבי קולנוע.

לא מושלם, אבל לדעתי שווה קריאה.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של On The Road

חיים לנצח

חיים לנצח

קלואי בנג'מין

האמת שאני לא יודע איך התגלגלתי לספר הזה, אין עליו הרבה המלצות וביקורות והוא די נשכח בתוך מבול הספרים שנופלים עלינו כל חודש. לצד זאת העטיפה של הספר מרפררת לעוד עשרות ספרים שכבר קיימים בשוק (הייתי בטוח שאני מתחיל לקרוא ספר של ג'פרי ארצ'ר). וגם התקציר לא עושה עם הספר חסד גדול מדי. ועם זאת הספר מספק חוויה מורכבת, מעניינת, מרגשת ואותנטית שקשה למצוא בספרים מהז'אנר של ספרות אמריקאית העוקבת אחר משפחה אחת לאורך עשרות שנים כשאירועים מההיסטוריה מלווים אותם.

ארבעת האחים למשפחת גולד מגיעים בקיץ 1969 לביתה של אישה זקנה ומסתורית שהשמועות מספרות עליה שהיא יודעת להגיד לכל אדם שנמצא מולה מה יהיה תאריך המוות שלו. מאותו רגע הספר מלווה את ארבעת האחים שהידיעה על תאריך המוות שלהם מלווה אותם בחייהם לצד כל בחירה ובחירה אשר מקרבת אותם צעד אחד לקראת הגשמת הנבואה (או שלא?).
זאת לא פעם ראשונה שהספרות מתעסקת עם גילוי התעלומה הכי מסתורית שמלווה אותנו מהרגע שאנו נולדים:" מתי ואיך נמות?" אי הוודאות שמרחפת מעל חיינו היוותה השראה לעשרות יצירות אומנות. וגם הספר הזה לא שונה במיוחד משאר היצירות בתחום לצד הצורך של הסופרת לתאר אירועים היסטוריים משנת 1969 ועד שנת 2010. יש כאן סכנה מאוד גדולה לקיטש ולעוד מאותו הדבר ועדיין הספר מצליח לייצר חוויה מספיק מורכבת ומעניינת שמשאירה את הקורא במתח לאורך כל הספר.

הספר מלווה את ארבעת הילדים מאותו קיץ בו הם קיבלו את הבשורה וכיצד כל אחד מהם מתחיל לעצב את חייו: סיימון הקטן שיוצא מהארון ובורח מהבית שבניו-יורק לסאן- פרנסיסקו; קלרה שהולכת בעקבות סבתה הקוסמת ומחליטה לחדש את אחד התרגילים המפורסמים והמסוכנים שלה; דניאל הרופא הצבאי שנמצא בצומת דרכים בנוגע לעתידו המקצועי; וריה הבכורה שנמצאת בשיא המחקר שלה כיצד ניתן להאריך חיים, כשכתב שבא לראיין אותה על מחקרה מערער את עולמה. הדמויות מושפעות אחת מהשנייה ומהנבואה שהם נושאים על הגב כשהם לא בטוחים האם היא נכונה.

הספר מעלה המון שאלות בנוגע לאי ודאות וגורל והאם באמת "הכל כתוב והרשות נתונה", הסופרת מצליחה לברוח מרוב מלכודות הקיטש שהיא הייתה יכולה ליפול בהן בקלות ומתארת דמויות עגולות ומורכבות שהחיסרון היחידי הוא שכל אחת מקבלת רבע ספר (90 עמודים בממוצע) ועד שאנחנו מצליחים להתחבר לדמות אחת אנחנו עוברים אל השנייה, וכל חלק צריך להתחבר מחדש מה שגורע מרצף הקריאה.

זה אחד מאותם ספרים שנפל בין הכסאות וחבל, ספר מומלץ שנשאר בלב לזמן לא מועט.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
ארץ המנזרים

ארץ המנזרים

שחר מגן

המדבר... מרגיש לי שהאוכלוסייה בארץ מתחלקת לשניים: אלו שמעדיפים את נופי הצפון ואלו שמעדיפים את המדבר שבדרום. אני תמיד נמשכתי אל המדבר, אל האינסוף והשקט שבולע אותך ונותן קצת שלווה בתוך הלחץ היומיומי. בשנים שבהם שירתתי בשבטה הייתי נשכב בלילות על גב התומ"ת ונהנה ממה שלמדבר יש להציע לי.

בספר הזה המדבר מתואר ביופיו העוצר נשימה ולצידו האימה שהוא טומן בתוכו מזדחלת בין דפי הספר. העלילה מתמקדת בתחילה בצאלה, רווקה בת 46 שאחראית על גיוס התושבים החדשים בישוב הקהילתי "נווה תמרים" שנמצא לצד ים המלח. לאט לאט אנשים מתחילים להתפוצץ בקרבת הישוב, ההנחה הראשונה היא שהם עלו על מוקשים ושיש מישהו שמפזר אותם ברחבי הישוב. צאלה בטוחה שלא זה הסיפור. הבדידות המדברית והאינסוף, משהו בהתנזרות מחיי הצילוויזציה הם אלו שגורמים לצאלה לחשוב שאולי ההתפוצצות היא בגלל משהו פנימי ועמוק שמתגלה ברגע שאדם נמצא במקום הכי בודד שלו. החלק הראשון של הספר פשוט מענג, זה לא ספר מתח רגיל, אלא סוג של אימה, מסתורין ופילוסופיה שנקראים לאט לאט, הסופר לא גורם לנו לרצות לקרוא את הפרק הבא אלא לשהות בין פרק לפרק ולהרהר, לחוות מבט פנימי. זה ספר שכ"כ שונה בנוף הספרותי, בטח מספרי מתח של חקירות רצח שאנחנו מכירים ככה שהקורא נתפס מהעמוד הראשון.
כשצאלה בטוחה שהיא פתרה את התעלומה היא נעלמת (זה כתוב על גב הספר- לא ספויילר), ואחותה הקטנה מגיעה לישוב כדי להבין לאן צאלה נעלמה והאם יש קשר בין היעלמותה לפרשת המוקשים. לאורך החלק הראשון מתוארים ההבדלים בין צאלה לבין אחותה נטע ופתאום בחלק השני של הספר שנכתב מנקודת מבטה של נטע האחות הרציונאלית כך גם כל סגנון הכתיבה משתנה. מספר מתח מהורהר אנחנו מקבלים ספר מתח תבניתי של בלשית שמנסה לחקור תעלומה דרך חקירה של אנשים שונים. השיחות הופכות להיות פרקטיות וכל הייחוד והקסם של הספר והמדבר מתמסמסים בן רגע.

יש משהו בסוף הספר שקצת מנסה לחזור אל המסתורין והחשיבה המיסטית של תחילת הספר אבל אחרי שקיבלנו בחלקו השני של הספר כתיבת מתח בנאלית ותבניתית משהו בסוף הספר מרגיש תלוש ואף מרגיז. הספר מרגיש מרגיש כאילו הוא נכתב לעיבוד טלווזיוני (מזכיר בהוויה שלו את תמרות עשן המעולה) ומסתבר שהסופר הוא תסריטאי של כמה סדרות מוכרות (כמו בתולות) ואף קראתי שהספר כבר בתהליכי עיבוד לסדרה לכן אני מבין את אי היכולת להמשיך בקו המהורהר של צאלה בגלל שזה לא עובר מסך ופתאום עולות לי שאלות לתהליך היצירה והאם החשיבה על עיבוד טלוויזיוני היה כל הזמן שם...
למרות שנתתי לספר שלושה כוכבים בגלל חלקו השני והמאכזב אני עדיין ממליץ לקרוא את הספר, אני חושב שטוב שיש ספרים כאלו בנוף הספרות המקורית.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
חנינה

חנינה

מאיה וקסלר

ראיתי המלצות רבות על הספר הזה בכל מני קבוצות פייסבוק של ספרים, אבל מה שהכי תפס אותי היה פוסט של מישהי שטענה שרוב הביקורות החיוביות שהיא קוראת הן של חברים של הסופרת ושלא יכול להיות שספר ביכורים של סופרת ישראלית יהיו כל-כך משתפכים. אחרי כל הדיבורים על הספר הזה הייתי חייב לקרוא ולהבין על מה המהומה לצד זאת שהספר הוא ספר ארוך מה שמבחינתי הוא בונוס.

הספר מספר את סיפורם של שירה ואייל ביטון, זוג בורגני ממודיעין היא קונדיטורית ביתית והוא פורץ מנעולים, נקודת פתיחת הספר היא כניסתה של שירה אל בית הכלא לתקופה ארוכה של 15 שנים. אנחנו לא יודעים למה שירה קיבלה מאסר כל-כך ארוך, לאורך 200 העמודים הראשונים נגלה לאט, כל פעם עם פיסות רמזים קטנות את השתלשלות האירועים שהובילו את הזוג לאותו אירוע מטלטל. כל פרק מסופר מעינייהם של אחד מבני הזוג: שירה וההסתגלות שלה אל המצב החדש בזמן שהיא מנסה ללמוד כיצד לשרוד את היחסים המסוכנים עם חלק מהאסיורות וגם הסוהרות; אייל והניסיון להתמודד עם הפיכתו לאב חד הורי כרעם ביום בהיר לשתי בנות.

תחילת הספר היא מאוד קשה, הסבל והאירועים שעוברים על הדמויות קשות מנשוא וחווית הקריאה פתאום החזירה אותי לספר "חיים קטנים" של האניה ינגיהארה שזה הספר היחידי שהייתי חייב לקרחת ממנו הפסקות יזומות כל כמה עמודים כדי לנשום ולהכיל את כמות הסבל שהדמויות בו עוברות. לקראת השליש הראשון נראה שהספר הולך למקום די בנאלי במיוחד בסיפור של אייל אבל הוא מקבל טוויסט די מרענן ומפתיע שלוקח את הספר למחוזות המתח.

כל רגע בחווית הקריאה שלי הופתעתי מכך שזהו ספר הביכורים של מאיה וקסלר. הדמויות שהיא מציירת לנו בן אם הן הראשיות ובין אם אלו הדמויות המשניות (בעיקר דמויות האסירות בבית הכלא) כל-כך מדויקות, מאוד קל להיקשר לכל אחת מהן ובכך להרגיש יחד איתן את הכאב, הסבל וגם רגעי האושר הקטנים והמרגשים. לצד זאת העלילה עצמה מוקדפת, מותחת, אמינה ומרגשת. ספר של 550 עמודים נקרא ביומיים ובהפסקות בין לבין כל מה שעשיתי היה לספר לכל מי שסביבי על ההתפתחויות השונות שמשפחת ביטון ממודיעין עוברת. לצד כל אלו יש כאן ביקורת קשה על מצב הכליאה של נשים בארץ, על חוסר התקצוב לעומת בתי כלא לגברים, על שחיקת המערכת והשכחה שמטרתן של בתי סוהר היא שיקום האסיר.

אין ספק שמאיה הציבה פה רף גבוהה לקראת ספריה הבאים ואני יכול רק לקוות שהספר הבא שיצא יהיה ממש בקרוב.

**ובקשר לאותה ביקורת שנכתבה באחד הפורומים - מסתבר שספר ביכורים יכול להיות מציון וזה לא קשור לפרסומת סמוייה של חברים...

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
רילוקיישן

רילוקיישן

איילת גונדר-גושן

רילוקיישן, ירידה מהארץ, חזרה אל הגלות. הנושא הזה הוא בעל נפח פוליטי מאוד משמעותי בשיח הישראלי לאורך השנים: מנפולת של נמושות ועד הנהירה אל הדרכונים הזרים בשנים האחרונות וכל האיומים על ירידה מהארץ בעקבות הבחירות האחרונות. גם אני השתעשעתי עם הרעיון לאורך שנים, מטאבו אסור שמא סבא שלי ישמע ויגלה שאני רוצה לחזור לאדמת אירופה המגואלת בדם עמנו ועם פטירתו הנושא הפך ליותר שגור בשיחות שלי עם אימי ועם בן זוגי ועם המשחק במחשבה שאולי יום אחד גם אנחנו נמצא אותנו שם, מנסים להקים בית חדש.

אל הספר הזה הגעתי מתוך רצון לקרוא משהו קליל, סיימתי ספר כבד והייתי צריך משהו קצר וקריא ולמרות שזהו ספרה השלישי של גונדר-גושן משום מה "נפלתי" לחזות שסיפקה לי כריכתו האחרוית של הספר והייתי בטוח שאני הולך לקרוא ספר מתח קליל. גונדר-גושן ידועה ביכולתה לקחת נושאים מורכבים שגם ככה נמצאים במחלוקת בשיח היומ-יומי ולהצליח לפרק אותם לגורמים עוד יותר קטנים. בספרה השני "להעיר אריות" היא פירגה לגורמים את נושא הפליטים/מבקשי המקלט ממדינות אפריקה בתקופה שנושא הגירוש ומתקן חולות היו שגורים בפיו של כל אזרח. כשתנועת המי-טו תפסה תאוצה היא הוציאה את הספר "השקרנית והעיר" ושיחקה על יחסי הכוח בין המינים. והפעם היא לקחה את "החלום הישראלי" שיהיו כאלו שיקראו לו חלום בלהות, המעבר וההצלחה בחו"ל, הירידה מהארץ אל עבר מציאות חלומית כביכול. בספר אנו נחשפים למשפחת שוסטר שבנם אדם יליד אמריקה נחשד בגיל 16 בהריגתו של חברו לכיתה ג'מאל. אמנם הסיפור הזה מהווה סיפור רקע מתמיד לאורך כל 300 העמודים של הספר אבל הסיפור האמיתי כאן הוא נושא ההגירה: החלום ושברו. יש כאן ניסיון של לילך שוסטר כל הזמן להתרחק מהישראליות והכישלון שלה במפגש מחודש אם אותם פחדים שהיא חשבה שהיא השאירה בארץ, המילטנטיות והגבריות הצבאית שמתחילה מבעלה ולאט לאט היא רואה ניצוצות של אותה התנהגות גם אצל בנה, תחושת הביטחון שהולכת ומתפוררת, התמודדות מול אנטישמיות ובדידות בתוך קהילה זרה ומנוכרת. כשאדם בשם אורי מדריך קרב מגע מגיע לשכונה בה היא גרה כדי להתחיל בקורס בעקבות פיגוע שהתרחש בבית הכנסת הקרוב מערכות היחסים בין כל בני המשפחה משתנים ועולה השאלה האם האדם אינו תבנית נוף מולדתו?

זהו ספר מותח שלא מרפה אך לאו דווקא בגלל קו העלילה הבלשי אלא מהשאלות המוטחות בקורא שוב ושוב וגם כשהיה נדמה לי שדעתי די יציבה בנושא ההגירה דעותי התהפכו, התפרקו ונבנו במעגל שלא נגמר עד הסוף שהוציא אותי מהורהר. בביקורות שלי אני נוטה לא לצטט מתוך הספרים אך הפעם הייתי חייב:

"אחרי שעברנו לאמריקה חלמתי לפעמים שאנחנו עדין גרים בדירה הישנה שלנו בתל אביב. אהבתי את הארץ, אהבתי אותה כמו שאישה מוכה אוהבת את הבעל המכה שלה, אבל מבינה שהיא חייבת להתרחק ממנו כדי להציל את הילדים." (עמ' 234)

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
הכל אודות חביבה

הכל אודות חביבה

ירון פריד

כשניגשתי אל הספר בהתחלה הייתי בטוח שאני הולך לקרוא ספר טיסה קליל ומצחיק ושאולי אני לא אתחבר בגלל שהוא יהיה "זול מדי". הייתי צריך משהו קליל ומצחיק כי עבר עלי סופ"ש מתסכל שהתחיל בחופשה והסתיים ברכב שנגרר אל המוסך ואני עם מספר תיקים ומזדוות שהייתי צריך לחזור בתחבורה ציבורית בשבת חזרה הביתה.

הספר מתחיל בהצגתה של חביבה רוזן "האמא" של התאטרון הישראלי הציבורי שגם בגיל 78 עדין לא יודעת שובע ורק רוצה לכבוש עוד במות ותפקידים שלאו דווקא מתאימים לגילה. חביבה קצת מנותקת מהמציאות, היא בטוחה שהיא שחקנית התאטרון היחידה בארץ שיכולה לעשות תפקידים מורכבים ושאין עוד שחקנית ברמתה. במקביל אנחנו נחשפים לדמותה של קרין שמתגלה ככשרון נדיר בעיני מבקר תאטרון נחשב ונדחפת לשחק בהפקה שגם חביבה מלוהקת אליה, מהר מאוד הן יגלו ששתיהן מתמודדות על תפקיד ראשי בהפקה ששתיהן חולמות לשחק בה את התפקיד הראשי ומשם הקרב ביניהן הולך ונהיה מכוער.

בתור סטודנט לתואר שני בתאטרון בהתחלה בזתי לדמותה של חביבה, היא ייצגה בעייניי את כל מה שרע בעולם התאטרון היום: את המיאוס של הצעירים בתאטרון ישן, את ההתתקעות בתאטרון האירופאי הקלאסי ובשיטות המשחק לא מעודכנות, ההיאחזות בכסא ואי היכולת לפנות את הדרך אל הצעירים. אבל ככל שהספר הלך והתקדם התחילה להתגלות מורכבות בין הצורך לחדש ולתת לתרבות להתקדם ולהתפתח לבין הכבוד למסורת והכבוד לחלוצי התאטרון כמו דמותה של חביבה שעבדו בתאטרון כל החיים ואין להם שום דבר אחר, האם הדבר הנכון הוא פשוט להיפטר מהם? הקונפליקט שנוצר היה כל-כך מעניין והכתיבה התפתחה למקומות מעוררי מחשבה. ועם זאת הספר הוא רק 208 עמודים, היו חסרים לפחות עוד חמישים עמודים כדי להתעמק בנושאים שצפו ולא לפתור הכל כלאחר יד. בפרק האחרון מתקיימות כל-כך הרבה התרחשויות משמעותיות שנדחסו ל20 עמודים בלי שום סיבה. הייתי רוצה לקבל עוד קצת זרמי תודעה של הדמויות, הרחבה של כל אחת מההחלטות שלהן והתוצאות ובכללי קצת יותר שהייה.

ועם זאת זה ספר מאוד מפתיע בין הכריכה והתקציר לבין העומק שנגלה בין השורות.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
המושבעים

המושבעים

סטיב קוואנו

כבר הרבה זמן שלא קראתי ספר כל-כך מהנה. תנו לי להתחיל רגע עם המילים האלו את הביקורת, אחרי רצף של ספרי מתח חמודים עד מזלזלים ומביכים נפלתי במקרה על הספר הזה וכמות האדרנלין שזרמה לי בדם מחווית הקריאה עוררה נשכחות.

אדי פלין הוא עו"ד שבעברו היה נוכל והוא לא נחשב לשם גדול בעולם במשפט. יום אחד הוא מקבל הצעה שהוא לא יכול לסרב לה - להצטרף לצוות ההגנה של שחקן קולנוע מפורסם שחשוד ברצח אישתו והמאבטח שלהם לכאורה אחרי שהוא גילה שהם ביחד. במקביל לעלילה שמלווה את פלין אנחנו נחשפים לרוצח בשם קיין אשר עושה כל שביכולתו כדי להצטרף לאחד משנים עשר המושבעים במשפט של אותו שחקן קולנוע והוא לא יפסיק עד שהוא יוודא שאותו שחקן קולנוע ימצא אשם. לאורך הספר אנו מבינים מה הקשר בין שתי הדמויות והמתח שנבנה לאט לאט מגיע לשיאו ולא מפסיק ממש עד העמוד האחרון.

אמנם ממבט ראשון זה מרגיש כמו ספר טיסה זול אבל הכתיבה של קוואנו מצליחה להיות מוחזקת ולא תזזיתית, המתח נבנה באיטיות וקטעי המשפט כתובים כמו דרמת בית משפט איכותית שבה טיעונים עולים ומופרכים בקצב מהיר. לפעמים מרגיש שהסופר זרק יותר מדי כדורים לאוויר וקצת קשה לו עכשיו לתפוס את כולם אבל עדיין איכשהו סיפור המסגרת וההכנה שהוא עושה לאורך חצי ספר גורמות לגם לפספוסים הקטנים להיות מוכלים. והרעיון של רוצח שנמצא בתוך חבר מושבעים בזמן שהמשפט על הרצח שלו מתקיים מול עיניו הוא גאוני והרעיון המותח הזה מצליח גם להיכתב בצורה כיפית וחכמה.

באיזשהו שלב של הספר גיליתי שזה הספר היחידי שתורגם מתוך סדרת ספרים שעוסקת באותו עו"ד והספר הזה הוא הרביעי בסדרה, בגלל זה כל מני מערכות יחסים בינו לבין אישתו או הבת שלו, בינו לבין חוקרת פרטית בשם הרפר היו קצת "שטוחות" ונראה שקרו כל מני דברים בספרים הקודמים שהשפיעו על אותן מערכות יחסים ושאנחנו צריכים "לזרום עם זה". זה קצת פוגם בהנאה של הספר אבל הספר לגמרי יכול להקרא כספר שתלוי בעצמו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
ילד יחיד

ילד יחיד

ריאנון נאווין

אני חושב שהדבר שהכי מפחיד אותי באמריקה הגדולה הוא האפשרות של כל אחד שם לשים את ידו על נשק חם. כל שנה מגיעים לאוזנינו סיפורי זוועה וכל מה שיש זה להתכווץ מבפנים ולא להאמין...

בספר "ילד יחיד" כותבת הסופרת מתוך עינייו של זאק ילד בן 6 שאל בית ספרו מגיע מתנקש ורוצח 15 ילדים ו4 אנשי צוות, מבין 15 הילדים נרצח אחיו הגדול של זאק בן ה-10 אנדי. מאותו רגע חייהם של משפחת טיילור נכנסים למערבולת של רגשות שאין לה סוף. הסופרת בוחרת להציג את כל ההתרחשויות דרך עינייו של זאק וזאת בחירה סופר מאתגרת. לכתוב דרך עיניים של ילד יכול בקלות להיתפס כלא אמין, מזויף ולהרוס את כל החוויה הספרותית, וכך נדמה בפרקים הראשונים של הספר אשר מתארים את 24 השעות הראשונות מרגע הטבח בבית הספר היסודי של זאק ועד רגע הגילוי של ההורים כי בנם השני אנדי נרצח. בהתחלה נראה שהבחירה של הסופרת לכתוב דרך עינייו של ילד בן 6 היא רק גימיק. אך ככל שהספר מתקדם ואנחנו נחשפים לדרך ההתמודדות של זאק והוריו עם האובדן של בן משפחתם מתגלה יכולת הכתיבה המרגשת והמופלאה של הסופרת לעסוק בנושא השכול והאובדן בצורה מורכבת ומרגשת. הבחירה לכתוב דרך עינייו של זאק מתגלה כנכונה ביותר לספר זה, והסיפור השגור שכולנו מכירים על שכול במשפחה מקבל נפח אחר.

לדעתי הפרקים האחרונים קצת חוזרים אל "השטנץ" המוכר והידוע של סיפורים על משפחה מתפרקת וכל המורכבות שהסופרת מצליחה ליצור לאורך כל הספר הולכת לאיבוד. ועם זאת זה ספר טוב ומרגש שמזכיר לנו שגם ברגעים הכי קשים של החיים צריך להיות מקום לחמלה עצמית וכלפי האנשים שסביבי.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
שעות מתות

שעות מתות

אורי אדלמן

לפני חודש כשהתחלתי לקרוא לראשונה את אורי אדלמן בספרו "משוואה עם נעלם אחד" היה משהו מרענן בחווית הקריאה, הוויתור על התחכמויות ועשרות תיאורי אווירה לטובת אקשן טהור ומותח הייתה חדשה בחווית הקריאה שלי, התמסרתי לספר ולמרות ההתפתחויות המוגזמות ההנאה שלי לא נפגמה ויצאתי עם תאבון אדיר לקראת ספריו הבאים. את "בסימן ונוס" גם סיימתי יחסית במהרה אבל הפעם לא יצאתי נלהב, הסוף היה צפוי כבר מההתחלה והיה לי מאוד קשה להתחבר לדמויות.

הספר "שעות מתות" ספרו האחרון של אדלמן מתחיל בצורה מאוד מבטיחה: נערה צעירה כבת 17 מתה על שולחן הניתוחים של נעם דנצינג בגלל החלטה רפואית שעליו היה לקבל, ומשם העלילה מסתעפת לעלילה קונספרטיבית שבה מעורבים אנשים בעלי כוח רב שיעשו ככל שביכולתם כדי להשתיק את חקירתו של נעם דנצינג לגילוי האמת על מות הנערה. ככל שהספר מתקדם עוד דמויות מצטרפות אך כולן לא אמינות עד כדי גיכוך, אדלמן לוקח אנשים פשוטים מנחית עליהם סיטואציות לא פשוטות ואיכשהו כל הדמויות תופסות אומץ ומסכנות את חייהן "למען האמת" בצורה טיפשית ומביכה. ככל שהספר מתקדם כבר לא היה לי משנה כל-כך איך הוא יסתיים בגלל שהכל יכול לקרות וכל הדמויות מתנהגות בצורה הוליוודית בנאלית כך שזה לא באמת משנה המתח נשבר ברגע שהמציאות הופכת לשבלונית ומגוחכת. לצד כל אלו מרגיש שהדמויות הנשיות בספריו של אדלמן מטרתן העיקרית היא לספק את צרכיהם המיניים של הדמויות הראשיות ותו לא, הן פלקטיות וכל עולמן סובב סביב הגברים שבחייהן.

אמנם זהו ספר טיסה קליל ומותח שאפשר לסיים בקלות, אך מצד שני הצורך של אדלמן להפוך את כל הדמויות שלו לסוג של ג'יימס בונד מוציאה את העוקץ מהספר, את ההזדהות של הקורא מהדמויות וכך ההנאה הולכת ומתפוגגת עם כל עמוד שעובר עד הסוף האנמי והמוכר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

ברור לי שלא משנה כמה ניסיתי למתן את הציפיות שלי הציון הנמוך שהספר הזה מקבל הוא מהאכזבה שג'יי קיי רולינג הצליחה להוציא ספר כ"כ מאכזב תחת ידה. מה שכל-כך מיוחד בספרי הארי פוטר הוא ביכולת של רולינג ליצור עולם שלם ולשאוב אותנו הקוראים פנימה, והייתה לי משאלה כמוסה לחוות את אותו עולם ודמויות דרך דמות חדשה.

בספרה אנו נחשפים לבלש קורמורן סטרייק אותו סטריאוטיפ של בלש שחייו התפרקו ובעברו יש טראומה (הפעם היא קשורה לשירותו הצבאי) ואותו בלש יוצא לחקור את מותה של הדוגמנית המפורסמת לולה לנדרי שלטענת אחיה לא באמת התאבדה אלא נרצחה. היופי בספרי בלשות היא שכל שלב וכל חשוד מתגלים לאט לאט, כל פעם ישנו גילוי קטן שמוביל את הבלש אל עבר החשוד הבא. בספר הזה יש רשימה של בערך 10 חשודים שידועים לכל כבר מתחילת הספר ולאורך 400 עמודים מתוך ה500 סטרייק יוצא לחקור כל פעם אחד אחר או יותר נכון יוצא לראיין כל אחד. מרגיש שבספר שפעולת החקירה לא מבוצעת ופשוט הדמות הראשית נודדת בין דמויות ושואלת אותן שאלות על המקרה. דמויות משמעותיות שכביכול נחקרות לקראת סוף הספר נחקרות בשלב זה רק כי החוקר לא הצליח לתפוס אותן בטלפון או שלל תירוצים כאלו או אחרים שאם הם היו נחקרים מוקדם יותר כל התעלומה הייתה נפתרת כבר ב200 העמודים הראשונים.
ובכל זאת הכתיבה גרמה לי להמשיך ולקרוא את הספר עד הסוף כדי לקבל את הסיפוק שמגיע לי כמו בכל ספר בלשי והוא לגלות מי הוא הרוצח האמיתי, להבין מה היה המניע שלו ובכללי לחוות סוג של תמורה על כל העמודים שקראתי על מנת להגיע לתשובה. ובצורה מעצבנת ומרתיחה רולינג פשוט מנחיתה את התשובה בשלושים העמודים האחרונים משום מקום, "אורזת" לנו ברשלנות ובחפיזות את כל הרמזים שהובילו אל אותה דמות ואף בחוצפתה קוטעת את רגע הגילוי וזורקת אותנו לאחרית דבר מיותרת. הייתה לי תחושה קשה של זלזול כאילו המו"ל שלה אמר לה עכשיו תשלחי את מה שיש לך לא אכפת לי עם סיימת או לא, וככה הפורקן שהייתי אמור לקבל בתור קורא שקרא 500 עמודים לא הגיע למימושו.

כל-כך רציתי להמשיך ולקרוא את הספרים הבאים בסדרה אבל אחרי רושם ראשוני שכזה אני מרגיש שאין טעם...

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road

ביקורות נוספות על "ספר האשליות"

ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

"רגעי משבר מפיקים מבני האדם חיות כפולה" – קובע בצדק שאטובריאן בספרו "זכרונות מן הקבר ((Memoirs d'outre-tombe. התחברתי מאוד לטענה הזו, הגם שהיא לא נכונה תמיד.
פרופ' דויד זימר הרגיש שחייו הסתיימו. הוא איבד את אשתו ושני בניו בהתרסקות מטוס. הוא לא הצטרף אליהם לטיסה, הסיע אותם לשדה ועוד מיהר כי הם היו כבר באיחור. אז האבל רווי גם ברגשות אשמה נוראיים. זימר ,שחש שאין לו עבור מה לחיות יותר פורש מהוראה בחסות מיליונים שקיבל מהביטוח ומשכר את עצמו לדעת.
סביר להניח שהיה הופך עד מהרה לבר מינן מהרעלת אלכוהול, צער וחוסר תכלית, אך בעת צפייה בסרט תיעודי על הקולנוע האילם, הוא נחשף לאמן מוכשר, מיוחד ומצחיק, שלכאורה נעלם באופן פתאומי בסוף שנות ה-20 ועקבותיו נעלמו. מרגע זה והלאה זימר חי ונושם הקטור מאן. הוא מצליח לשים את ידו על כל קומדיות הסלפסטיק האילמות שהקטור מאן יצר וכותב עליו ספר ראשון ויחיד עד כה, שהוא גם משובח.

עד כאן הנוסחה המוכרת של אוסטר – אדם שמאבד משהו גדול בחיים, זוכה איכשהו בסכום כסף גדול, הפוטר אותו מהצורך לעבוד למחייתו ומאפשר לו להתמסר לחיי בדידות וגילוי עצמי. אדם שיורד למדרגה הנמוכה ביותר וצומח מהמשבר.

יכולת התיאור של אוסטר את הסרטים של מאן פנומנלית. אחרי הכל לא קל להעביר סרט על אווירתו וטעמו במילים. לא קל גם לחשוב על תסריט של סרט סלפסטיק מקורי ואוסטר מצליח בכך בגדול. הכשרון שלו לטוות סיפור תוך שהוא מנתב בין האבחנות הקטנות, הנוגעות לדמיון אנושי, לתחושות שמתעוררות בנו, לפחדים קטנים, למחשבות מהירות – כל אותם הדברים שאנחנו לא נותנים עליהם את הדעת הוא מדהים. מעבר לכך אהבתי מאוד את הקשר שיוצר אוסטר ביין חייו של שאטובריאן לאלה של מאן ולחייו של זימר – המספר. הספר רווי משברים של הסופר עצמו, של הקטור מאן וגיבורות משמעותיות נוספות . כל אחד מהמשברים מהווה נקודת מפנה קיצונית בחייהן של הדמויות.

על מרכיבים רבים מהספר מגיעים לאוסטר חמישה כוכבים זוהרים. עם זאת, יש אבל גדול שמתקרב...המופרכות של יסודות רבים כל כך בעלילה.
החל מהעובדה שאין מצב שסלב(גם אם לא A ליסט) מצליח להיעלם, אך במקביל להישאר במדינתו, להקים משפחה, להמשיך לעשות סרטים על כל המשתמע מכך והמשטרה לא מוצאת אותו ואילו סטודנטית לקולנוע מצליחה לעלות עליו בקלות. והוא רק הוריד את שפמו "הידוע" . אדם שיוצר סרטים "רק לשם עשייתם", משקיע בהם הון תועפות, מגייס שחקנים. לא רק עצם העובדה שלא התגלה עם כל הפרוייקציה הזו לא אמינה, אלא גם התנהגותם של אנשים סביבו. למשל שחקנים שעבדו עבורו בהיותו "נעלם" וברור להם שלעולם לא יתפרסמו... פשע מחריד שמאן מעורב בו לא מתגלה ואף אחד לא מקשר בין רומן שהיה לו עם בריג'יד או'פאלון הנרצחת להיעלמותה והיעלמותו הוא. זה בערך כמו לא לזהות קשר בים סקס להריון. ועוד הרבה מופרכויות כאלה. אפרופו סקס – יש בספר הזה הכי הרבה ארוטיקה שפגשתי עד כה אצל אוסטר וזה היה מאוד נחמד.
נדמה לאורך הקריאה שאוסטר נסחף עם עצמו בסיפורים ולא מצליח לשים סוף לשטף המילים.
לסיכום: ספר שנהניתי ממנו על אף היותו די מופרך לרבות סופו. לא מושלם, אך מומלץ.

לפני שנתיים•
★★★★★
•Pulp_Fiction
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

טוב, ישר בהתחלה אני אומר שאני לא יודעת מה אני חושבת על הספר הזה. לכן גם לקח כל כך הרבה זמן עד שהצלחתי לבוא ולכתוב עליו. לא ברור האם בכלל יש טעם לכתוב על ספר שיש עליו כבר עשרים ומשהו סקירות באתר, וכאלה שנכתבו על ידי טובי הגולשים בו, אז מה אני אוסיף טיפה בים על אחרים, אם אפילו לעצמי אני לא יודעת לחדש מי יודע מה בנושא, ובכל זאת אתחיל.

לא אכתוב במפורש את תקציר העלילה, כי הוא נמצא לפחות בעשר סקירות אחרות וגם כי אפשר להסיק את זה מתוך הדברים שאביא בהמשך. בנוסף, אבוי לי, העלילה היא לא מה שחשוב כאן. כלומר היא כן, אבל בעצם לא, והיא גם עמוסה בכשלים למכביר. אז אני אמנה את הכשלים לטובת הכלל.

כשל #1: הכותב שכותב על כותב. כלומר ספר שהגיבור הראשי שלו הוא סופר. ייסורי הכתיבה, ואז ייסורי מחסומי הכתיבה, נפשו המיוסרת של האמן, והעצלנות הטבעית להפעיל דימיון ולהבין שיש אנשים בעולם שעוסקים בדברים אחרים, לא בכתיבה של ספרים. כאן זה פחות סופר "טבעי" ויותר פרופסור לספרות שבאופן מקרי בשל טרגדיה משפחתית התגלגל לכדי כתיבת ספר עיון, אבל זה עדיין כשל.

כשל #2: הגיבור החווה טרגדיה. עוד לפני שהתחיל הסיפור הגיבור חווה טרגדיה נוראית, התרסקות מטוס, אובדן של אישה וילדים ובשל כך אובדן כל רצון לחיות, מה שמהווה גם סיבה לכתוב את הספר שלו על קולנוען העבר הקטור מאן שנעלם ולא נודעו עקבותיו, כי זה מה שהוציא אותו מהדיכאון, וגם בונוס בדמות פחד טיסות משתק, שיקבל תפקיד יחסית מרכזי בהמשך ההתפתחויות.

כשל #3: המצאת עולם שלם של יצירה קולנועית. שכן הקטור מאן לא היה ולא נברא, וכל ענייניו כפי שנזכרים בספר, כולל שמות הסרטים שיצר והתפקידים השונים, הכל הכל בדוי. הו! כמה FOMO שהדבר הזה גורם לי. איך אפשר להזכיר סצנות שלמות, שמות סרטים, יצירות, דמויות, ציטוטים בלי שאני אוכל לראות אותם? לא עושים לי דבר כזה!! (כלומר, כן. עובדה)

כשל #4: סיפור בתוך סיפור. אני לא צריכה להסביר. זה מתחיל כסיפור בתוך סיפור, ואז הם נכנסים זה לתוך זה ומתערבבים, וקשה לצאת מפלונטר שנוצר בצורה כזאת.

"השעיית האימון" קוראים לזה. לאותו מצב נפשי שאנחנו נכנסים אליו בקריאת ספר או בצפייה בסרט. מה שמאפשר לנו לקבל בברכה שכל פעם שאדם צועק "טקסי" ברחוב - הוא אכן מגיע, וכל חיוג טלפון נענה, חוץ מהמקרים שבהם זה שלא ענו לטלפון מקדם את העלילה. נו, כל מה שמאפשר לנו לקרוא או לצפות ולהנות מזה, בלי לומר כל שתי דקות "אבל זה לא עובד ככה". ובכלל - להאמין לגיבורים, לדמויות, למניעים שלהם. כמו שאמר אריך קסטנר: "זה לא משנה אם הסיפור קרה או לא קרה. העיקר שהוא אמיתי!". כי גם אם לא נאמין לאירועים או למעשים, נוכל להאמין שהם היו יכולים לקרות, ואולי זה אותו הדבר. בספר הזה הקורא נדרש להשעיית אמון באקסטרים, האירועים לא סבירים, גם האסונות וגם השאר. הדמויות לא ברורות, ההתנהלות שלהן והבחירות שלהן חידתיות.

וכל זה מפריע לקריאה, אלא אם מבינים שאין כאן ממש עלילה. כלומר יש, אבל היא סוג של פנטסיה, ספק חלום ספק סיוט. למעשה בחסות העלילה אוסטר לוקח את הקוראים לתרגיל מחשבתי בעיסוק באומנות. אם מישהו יצר משהו - ציור, עבודת אומנות, ספר, סרט קולנוע, מה שלא יהיה - ואף אחד לא ראה, לא קרא, לא צפה . במקרה כזה - האם אפשר לומר שהאומנות קיימת? היתה אי פעם? אם לא היתה לה השפעה - האם היא אומנות?

ובהתאם לניתוח הזה גם ההמלצה. שלא תהיה טעות - אוסטר כותב היטב, גם כשהתרגום לא טוב. השאלה אם מתאים לקרוא בכלל או ברגע מסוים, להיכנס למין מסע נרטיבי ופילוסופי שכזה. כי אם כן - לכו על זה. אם לא - חפשו משהו אחר, שבו העלילה יותר קוהרנטית וברורה.

לפני 3 שנים•נצחיה
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

כחובבת קולנוע - לא מומחית, לא מכירה את תולדות הקולנוע, לא מבינה באמצעים הטכניים שלו, או בעלת טעם קולנועי משובח. סתם נשאבת לחווייה שהקולנוע מעניק ונשבית בקיסמו, אני לא מתבלבלת בינו לבין המילה הכתובה, שעבורי היא בעלת קסם ייחודי. הקולנוע גורר אותי אליו באמצעות כל הדברים שאינם מילים - מחוות, מימיקה, אווירה וסיפור. בא אוסטר בסיפור הזה ומנסה להפוך את היוצרות: הוא מנסה לתאר סרטים במילים. ומנסה לגרור את הקורא לחווייה הפוכה - לדמיין את הסרט באמצעות תאור מילולי שלו.

דייויד זימר הוא פרופסור לספרות באחת המכללות הפזורות בערי השדה בארצות הברית. כשהוא מספר את סיפורו הוא כבן 40, מאחוריו טרגדייה - הוא איבד את אשתו ושני ילדיו הקטנים בתאונת מטוס. לאחר תקופה של נסיונות להעלם לגמרי, להימחק, זימר מגלה במקרה סיפור שגורם לו להתעניין: יוצר ושחקן של סרטים אלמים בשנות העשרים של המאה הקודמת, שנעלם יום אחד בשיא תהילתו וכשרונו, ולא נודע עליו דבר בחמישים ומשהו השנים שחלפו. כדי לחיות איכשהו זימר צריך פרוייקט שישאב אותו אליו והוא מתחיל לעסוק בתחקיר, מאתר את 12 הסרטים האילמים של הקטור מאן, צופה בהם וכותב ספר עליו ועל יצירתו.

הספר הזה מדגים במידה מסויימת את כשרונו של אוסטר: הכתיבה טובה, טוויית הסיפור טובה, המעברים בין הווה לעבר, בין סיפור המעשה לעלילת הסרטים, ההקבלות שזימר מרגיש שבאופן פלאי מגלות התאמה לחייו וחוויותיו מרתקות והקורא אומר "אהה!" בפעמים שהוא מגלה איזה קישור שאוסטר שמט לפניו. אבל בקריאת הספר הזה - שאהבתי דווקא - הצלחתי להבין את הסיבה לזה שאני לא מתלהבת מאוסטר: הוא לא מבין אנשים. הדמויות שלו אינן מסתדרות לי מבחינה פסיכולוגית. הכתיבה הטובה אינה עוזרת לי להתקרב לדמויות, שפעילותן אינה משתלבת עם מה שאני (חושבת שאני) יודעת על התנהגויות אנושיות. לא התמוטטות הגיבור, לא החרדה המשתקת מטיסה במטוס, לא הדמויות הנוספות אותן הוא פוגש - אף אחד מהם לא מתנהג כך שיכולתי להנהן בהבנה.

הספר מעניין - אהבתי אותו יותר מספרים אחרים של אוסטר. אבל הוא עמוס גימיקים, מתאמץ מדי להפתיע, לא מסתפק בתעלומה אחת אלא פותח לקראת הסוף (הלא מתקבל על הדעת) תעלומה נוספת. מצד שני יש בו אבחנות מעניינות ותובנות מרתקות. והנה ציטטה מרתקת של שאטובריאן (הרוזן ההוא מהמהפכה הצרפתית, וגם מפילה הבקר מאתגר השפים...) שזימר עוסק בתרגום ספרו "זכרונות אחרי המוות"
"Les moments de crise produisent un redoublement de vie chez les hommes" כלומר "רגעי משבר מפיקים מאנשים חיות כפולה". תובנה, שלמרות היותה חלק מהגימיקים של הספר והבנליות הגלומה בה, הרגשתי שהיא נכונה ומתארת היטב לא רק את קורותיו של זימר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•yaelhar
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

איכשהו, לא יוצא לי לקרוא ספרים של פול אוסטר.
זכור לי שפעם, לפני שנים דווקא קראתי איזה ספר שלו, שהיה לא רע, ואמרתי לעצמי שצריך לנסות עוד ספרים שלו.
אבל זה לא קרה. גם כשנתקלתי בהם בספריה, תמיד היו ספרים אחרים שמשכו אותי יותר, ואמרתי לעצמי שבפעם אחרת, בהזדמנות.
*
לא מזמן, כמו שכתבתי בביקורת אחרת, התקנתי את אפליקציית עברית כדי לקרוא ספר שקיבלתי בחינם. התברר שכאשר מורידים את האפליקציה - מקבלים ספר במתנה.
אז קיבלתי את ספר האשליות של פול אוסטר.
ואם בספריה אני יכולה להתעלם מהספר, לעבור הלאה לספר הבא, הרי כשהספר נמצא אצלי בפלאפון - כמעט בלתי אפשרי להתעלם ממנו.
אי אפשר להשוות את הזמינות של ספרים באפליקציה לזמינות של ספר מהדור הישן.
הקדמת לישיבה בעבודה? (לדייקנים זה קורה כל הזמן...)
הרי לא סביר שהסתובבת במסדרונות העבודה עם ספר ביד... לא נעים. וגם אם כן - נו, ואם כבר יושבים שם שני אנשים בחדר הישיבות וממתינים לשאר - תפתח ספר ותקרא? לא נעים.
אבל כן סביר להסתובב עם פלאפון במסדרונות העבודה, וכן מקובל חברתית להציץ בפלאפון בזמן ההמתנה... מי יודע מה אתה עושה שם? אולי ממתינה לך הודעה חשובה?
אין לך כוח לשלוף ספר ממעמקי התיק בזמן נסיעה באוטובוס? אבל הפלאפון הרי תמיד מוכן לשליפה...
כתוצאה, כמובן, קראתי את הספר.
תוצאת הלוואי היא שכעת יש לי סיבה טובה להמשיך להימנע מספריו של פול אוסטר בספריה, כי לא ממש נהנתי.
*
אי אפשר להתעלם מכשרונו וממיומנותו של אוסטר ככותב.
הספר מציג בפנינו את דייויד זימר פרופסור לספרות שאיבד את משפחתו, ויחד עמה - את העניין בעבודתו ובחייו. סרט אילם קומי קצר שצפה בו במקרה מוביל אותו לעקוב אחרי השחקן הראשי: הקטור מאן, קומיקאי מוכשר של תקופת הסרט האילם שנעלם באורח מסתורי, ולכתוב ספר על יצירתו.
לאחר פרסום הספר הוא מקבל מכתב ובו נטען שהקטור מאן עדיין חי ומעוניין להיפגש איתו.
בעודו מתלבט כיצד להתייחס למכתב, ולאחר ששם את הספר מאחוריו וקיבל על עצמו עבודת תרגום הלוכדת את כל תשומת לבו, אשה מסתורית מגיעה אל ביתו בכדי לשכנע אותו לטוס לפגוש את הקטור מאן, לפני מותו.
רשת של אנלוגיות ספרותיות נטווית והולכת, הופכת להיות צבעונית ועשירה יותר לאורך הספר.
ככל שסיפור חייו של הקטור מאן מתגלה כך מתבהר הקשר בין סיפורי החיים שלו ושל דייויד זימר:
שניהם חוו אובדן שערער אותם, שניהם איבדו את הרצון לחיות, שניהם שקלו התאבדות ובאופן ספציפי יותר - שניהם אף כיוונו אקדח לרקתם בשלב מסויים. שניהם חוו אובדן של ילד, שניהם פגשו באשה שהחזירה להם את הרצון לחיות.
האנלוגיה אף מתרחבת וכוללת את אחד מסרטיו האילמים של הקטור המתואר בספר: בסרט שותה הקטור שיקוי המעלים אותו מעין כל, מוחק אותו, ממש כפי שהקטור מאן האמיתי צפוי להיעלם ולהימחק לאחר יצירת הסרט. גם דייויד, כמובן, מרחיק את עצמו מחייו הקודמים, מסתגר בתוך עצמו, הולך ונמחק.
ומבחינה מהותית - הרי שזימר העוסק בספרות ומאן העוסק בקולנוע - עוסקים שניהם באומנות של סיפור סיפורים, של מימזיס - חיקוי המציאות ע"י מדיום אמנותי.
האנלוגיות בספר כוללות גם אנלוגיות לספרים ידועים: זימר מתרגם את ספרו של שאטובריאן: זיכרונות שלאחר המוות. ספר שמחברו דרש שיתפרסם רק לאחר מותו, באופן המזכיר את עבודתו של זימר עצמו החש כאילו חייו נגמרו, וכותב תרגום כביכול לאחר מותו - כלומר לאחר מותם של אהוביו, שבלעדיהם אין טעם לחייו. בהמשך, יתברר שיש בסיפור עוד יצירות שנועדו להתפרסם לאחר המוות או לחילופין, להיות מושמדות לאחר המוות. מוכר? כמובן - כאן נזכרים כתביו של קפקא שע"פ צוואתו היו אמורים להיות מושמדים לאחר מותו.
וגם כאן - מצטרף לחגיגה סרט של הקטור, היוצר אנלוגיה עם ההתרחשויות במציאות, בו הגיבור שורף את הספר שכתב.
לאחת הדמויות בספר יש כתם לידה המכער את פניה, ממש כמו פניה של גיבורת הסיפור "כתם הלידה" של הותורן.
דמויות שונות לאורך הספר ימותו בתאונה טראגית, דמויות אחרות האחראיות לתאונה הטראגית יחושו אחריות שתרדוף אותן עד מותן.
דמויות יחוו אובדן ממנו יתקשו להתאושש: של ילד, אהוב, הורה, יצירה.
וכל אלה מקיימים ביניהם קשרים, ישירים או מנוגדים, המלמדים זה על זה.
האנלוגיות הן רק פן אחד של הפגנת יכולותיו של אוסטר ככותב.
פן נוסף הוא הדיון שמקיים הספר בנושא של ייצוג המציאות ע"י האמנות. ליתר דיוק, הייצוג החלקי של המציאות.
הספרות או הקולנוע, לעולם יהיו מוגבלים, חלקיים, לעולם לא מורכבים ומלאים כמו המציאות עצמה.
זה מודגם היטב באחד הפרקים הראשונים, כאשר זימר מתאר אחד לאחד את סרטיו האילמים של הקטור: הוא מתאר את העלילה, את הסצנות, את המימיקה והמחוות של הקטור. אנחנו יכולים להאמין לו שהסרט מצחיק אבל... אף לא שמץ של חיוך יעלה על פנינו.
נסו לחשוב על סרט של צ'ארלי צ'פלין. האם תוכלו לתאר אותו באופן מילולי כך שיצחיק את השומע/הקורא?
מן הסתם לא.
ההומור הפיזי אינו יכול להיות מועבר דרך הטקסט.
המציאות שמתאר הסרט והמציאות שמתאר הספר היא אותה מציאות - אבל התוצאה שונה לחלוטין.
העיסוק בפער הזה, שבין המציאות לייצוג שלה, נמשך לאורך כל הספר.
הקטור, כך מתברר, יצר סרטים ניסיוניים בהם השתמש באמצעים בלתי מקובלים כמו סרט שכולו מלווה בקריינות (וויס אובר) - שילוב של תמונה וטקסט כמו-ספרותי, או כמו סצנות בלתי מקובלות, של מציאות שבדרך כלל מקובל להצניע אותה (או לפחות היה מקובל בתקופתו של הקטור) כמו עירום או הפרשות. על הסצנות האלו אומר זימר:
"בהתחלה הסצנות האלה קצת מהממות, אבל ההלם עובר די מהר. אחרי הכל, זה חלק טבעי מהחיים, אלא שאנחנו לא רגילים לראות אותם מוצגים בסרט." ושוב מצביע עבורנו על הפער שבין המציאות לייצוג שלה בסרט.
אוסטר ממלא דפים ארוכים בדיאלוגים שכמו נלקחו מתסריט: מביא את דבריו של צד א', ואז צד ב' ושוב צד א' וכן הלאה ללא "הוראות בימוי": ללא תיאור סביבה, גוון קול, הבעת פנים, מחוות פיזיות. דיאלוג נטו. אלמנט של סרט בתוך הספר. אנחנו מקבלים דיאלוג שקשה לנו לדמיין את הווליום שלו, את התחושות שהוא מעורר בדוברים. למעשה, אנחנו מקבלים דיאלוגים מלאכותיים, מעושים, שקשה לדמיין אותם מתרחשים במציאות.
"לא יכולתי לפענח את מה שעיני רואות" יאמר זימר בהזדמנות אחת, וירמוז לנו שוב על מוגבלותו של הטקסט לעומת המציאות, מהיותו של הטקסט כבול לנקודת מבטו של הכותב ולמגבלותיו שלו.
"אני יכול לכתוב רק על מה שראיתי ושמעתי" יסביר-יתנצל במקום אחר, מאחר ויש דברים אותם החמיץ ועליהם אינו יכול לכתוב.
המציאות תמיד מורכבת יותר, עשירה יותר, בעלת ממדים רבים יותר.
טוויסט קטן ממש בעמודים האחרונים של הספר יאיר סצנה קודמת באור שונה ויהיה המסמר האחרון: חשבתם שידעתם מה המציאות כשקראתם את הסצנה? לא, לא ידעתם. תראו איך פספסתם רובד שלם של אותה מציאות עליה קראתם.
*
נו, אז עד כאן נשמע נהדר, מעמיק, מתוחכם. מה רע, בעצם?
מה שרע הוא שהאנלוגיות נדחפות לפרצופו של הקורא, כשהן רוקדות ריקודים אינדיאניים וקוראות בקול: "אני אנלוגיה ספרותית!"
הנאת הגילוי של העומק, של הקשר התת קרקעי, נלקחת מהקורא, והאכלה בכפית איננה חוויה נעימה.
ומה שרע אף יותר הוא הדמויות. למרות שפע האנלוגיות והאזכורים הספרותיים, למרות עלילותיהן מלאות הפיתולים, הדמויות לא שכנעו אותי. ההתנהגויות שלהן היו לעיתים מוזרות, לא אמינות ובעיקר - הן לא התחברו. לא יצרו דמות שלמה, מלאה, מציאותית. הן חוו חוויות מוזרות או כואבות במיוחד, ולא הצליחו ליצור אצלי שום רגש, שום אמפתיה, מתח או אפילו כעס.
אולי כל זה מכוון. אולי גם זו התחכמות של הסופר: הטקסט הספרותי הזה אינו מצליח לייצר לנו דמות מלאה, מציאותית. הוא לוכד אספקטים מסויימים של האישיות, ומשאיר אותנו עם תמונה חסרה.
אם זו היתה כוונתו של אוסטר הרי שהדבר מוסיף להערכה שלי כלפי כתיבתו, אבל לא מוסיף אפילו גרם להנאה שלי מהספר.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

מה קורה כשרגע פתאומי, מבהיל ובלתי צפוי, מתרחש בחייו של אדם? לאן הוא לוקח את חייו? האם נותר באותו מקום בו הוא דורך או שמא משנה את חייו ומעתה והלאה אינם יהיו אותם חיים כבעבר?
הרבה זמן לא קראתי ספר של פול אוסטר. אם אינני טועה, הספר האחרון שקראתי היה גם הראשון שלו שקראתי 'המצאת הבדידות' - הראשון שלי ושלו בפרוזה מסתבר. מאז דברים התגלגלו, נעו, וספרים אחרים ורבים חלפו בין ידיי אך אף לא אחד מהם ספר של אוסטר. והנה במקרה או שלא במקרה (כפי שאני מרבה לכתוב) הגעתי לספר הזה ומבין ערימות של ספרים, צפופים ודחוקים, נטלתי אותו בין ידיי כמוצא שלל.
והנה הספר נגמע תוך מספר ימים והיה לי כרע וחבר. העלילה מתפרסת על קצת יותר משלוש מאוד עמודים ובה דיוויד זימר, פרופסור לספרות שאיבד את משפחתו, מגולל את קורותיו בהקשר של הקטור מאן קומיקאי, שחקן ובמאי סרטים אשר נעלם פתע ולא נודעו עקבותיו. זימר מגיע אל סרטיו של הקטור, וכותב ספר מחקרי על סרטיו ואז מגיעה הודעה פתאומית בדמות מכתב כי הקטור מאן חי ומשם העלילה מתגלגלת. לא אחשוף יותר מכך למען מי שלא קרא.
כמו בכתיבה בגוף ראשון - מעין עדות של אוסטר, וידוי - יש כאן מן המידה של אמת ושקר. מה התרחש ומה לא התרחש. במספר רמות: גם של הקורא החיצוני וגם של דיוויד זימר המגולל את הסיפור. ואמת ושקר הינם מוטיבים הקשורים גם למה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות (נזכרתי בדבריו של חיים באר שאמר פעם כי בבואו לחשוב על מעשה מסויים הוא שואל את עצמו 'מה אני צריך לעשות והאם זה הדבר הנכון?'). האירוניה והפרדוקס הם בהאם לעשות את הדבר הנכון כשאדם מת ועד כמה להיות טוטאלי ונאמן לאמת.
אוסטר כותב בצורה די מותחת ומושך את הקורא אל עבר פתרון תעלומה עם בעיות שונות ופתרונן, השלכת רמזים שונים לאורך הסיפור. מעבר למתח שנוצר והרצון לגלות, יש כאן סיפור על אדם, סופר, שאיבד את משפחתו ומוצא סוג של נחמה באהבה ובהתעסקות ביצירה של מישהו אחר. כמו בקוראים השונים של הספר, יש גם משלבים שונים של היוצרים (התמונה שעולה לי בראש היא כמו בבושקות רבות, המשתקפות אחת בשנייה). ואנחנו גם מזדהים עם הסיפור הטראגי ומגלים רצון שזימר יתאושש. מה גם שלאור זאת קשה לא להאמין לו.
למעשה אוסטר עוסק כאן ביצירה ובמשמעות היצירה ומה כוחה של היצירה. במיוחד גם לאור הדמיון והאנלוגיות הרבות בין זימר להקטור, ואני חושב שבעיקר מה מניע אדם ליצור - בין אם הוא סופר או במאי ומה המשמעות של היצירה כעומדת בפני עצמה, מבלי שיקראו אותה או יצפו בה. לא רוצה לגולל יותר מכך כיוון שאוכל לחשוף פרטים יתר על המידה - באמת קשה לא לעשות זאת בספר שכזה - ולכן הביקורת שלי קצת מוגבלת.
מה שכן, זהו סיפור עצוב המלווה באירועים טראגיים בזה אחר זה. והעצב - נסתר ונגלה לאורך העלילה - שמגלה איזושהי תקווה, זיק של התאוששות, מגלה כי המציאות הרבה יותר קשה ומפרקת את כל האשליות. אולי מכאן שם הספר, כמו גם האשליות הרבות בין אדם לאדם, ובין אמת לבדיה.

לפני 7 שנים•תומר
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

אני אהבתי את הספר יותר מהטרילוגיה הניו יורקית החמצמצה שהחמיצה בעבורי את המטרה...הספר מספר על מישהו בשם דיוויד זימר שאיבד את משפחתו בתאונה מצערת, הוא צופה בסרט של מישהו בשם הקטור מאן שעוזר לו לצחוק שוב אחרי הרבה הרבה זמן וכעת הוא הולך לחפש אותו, הקטור מאן כבר הגיע לגיל מופלג למדי. הדמויות מעניינות והעלילה מותחת וזורמת זה ספר מאוד מעניין ומומלץ לכל קוראיו של פול אוסטר וגם אני אוהב לקרוא אותו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נמרוד
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

הספר כמעט מתחיל בסופו, סיפור חייו של הדמות הראשית מניעיו הנפשיים לפעולותיו וחייו, לכאורה אדם שולט ומנתב את חייו כרצונו ובהתאם לכשרונו, אולם אירועים שקרו ללא שום שליטה משפיעים על חייו. באותו אופן גם הדמות הנוספת המרכזית בספר סיפור חייה מנותב על די התרחשויות שאין שליטה עליהם. שם הספר קולע לתוכנו.
הספר אינו ספר מתח אבל מוטיב המתח להתפתחות העלילה קיים לאורך כל הספר. לא ניתן להכביר במלים נוספות לטובת הקוראים שעוד יקראו ספר זה.
פשוט ספר הכתוב ביד אומן.
קראו ותהנו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•moshef
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

הגעתי לספר הזה בטעות. קראתי אותו בגלל הנסיבות. ואיך אני שמחה על שניהם

זהו בינתיים הספר היחיד שהכניע את הפרעת הקשב שלי במהירות,
וגרם לי לשקוע בסיפור שלא מפסיק להתערבל לתוך עצמו.

מתייחסים לספר הזה כמורבידי, אבל גם לתיאורי הדעיכה של אוסטר יש דרך מיוחדת להחיות אותך.
הספר מתאר בעיני בצורה יפה הרבה מהחוויה הפנימית האנושית, ונע כמו כדור חי בין קצוות- התחלות וסופים, אובדן ותשוקה, אמת לאשליה, חיים ומוות - הרבה מאוד גלום בו.

הסיפור מעניין, מאורגן נכון, מסופר היטב.
הספר הראשון שלו שקראתי, ובטח לא האחרון.

ממליצה בחום!

לפני 10 שנים•Moran Glik
ספר האשליות

ספר האשליות

פול אוסטר

אני אעז ואומר שזה הספר של אוסטר שהכי אהבתי, וקראתי כמה ספרים שלו.
עוד אוסיף, שזה ספר חובה לאוהבי קולנוע קלאסי.
לא ידעתי שאפשר לתאר סרטים שלמים במילים, ולגרום להנאה כל כך גדולה ולהבנה כל כך עמוקה של הסרט. לדמיין אותו בצורה מושלמת ממש כאילו צפית בו, עד שקראתי את הספר הזה זה היה נראה לי סותר...

דיוויד זימר מאבד את משפחתו - אשתו האהובה ושני ילדיו הקטנים בתאונת מטוס. דיוויד נכנס לדיכאון בלתי רגיל, הוא על סף אבדון מוחלט עד שנתקל במקרה בטלוויזיה בקטע קצר מסרט אילם שעשה במאי סרטים עלום בשם הקטור מאן. הקטע מעלה חיוך על שפתיו, ודיוויד יוצר למסע מחקרי על אותו במאי ומתחיל לכתוב ספר אודות עבודתו ויצירותיו.
אותו הקטור מאן נעלם באורח מסתורי בשנת 1929 אחרי שביים סרטים בודדים בלבד, ועובדה זו לא ממש עניינה את דיוויד במחקרו, עד שהוא מקבל מכתב מאשה מסתורית בשם פרידה ספלינג, הטוענת שהיא אשתו של הקטור מאן. בעקבות מכתב זה יוצא דיוויד למסע די הזוי לעבר גילוי עברו וסודותיו של אותו מאן, בעל כורחו בעצם, הוא מתגלגל לתוך פרשיות סבוכות מעברו של הבמאי.

ספר מעניין ביותר, ומעל הכל גורם להרהורים על הקשר שבין היצירה והחיים, על הקשר של אמן לקהלו. אלי הנושאים האלה קרובים באופן אישי ולכן הספר מאד ריתק אותי.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•ליהי
דירוג
3.0
לפני 14 שנים

“פרופסור שאיבד את משפחתו בתאונת מטוס נסחף לכתיבת ספר על שחקן קולנוע זניח ונשכח מתקופת הקולנוע האילם ש”