“אז גם הספר הזה זוכה לביקורת לקונית, הווה אומר "לא משהו" בלי נימוק ובלי פירוט מה הוא אותו "משהו" מבוקש, מה שאומר שהכותב היה יכול להסתפק בסימון כוכבים ולא לטרוח לכתוב סקירה, אבל אני לא מבינה למה אני מתעצבנת על זה כל כך. מה שכן, אם טרם קראתם ספר של פול אוסטר - זה לא הספר להתחיל ממנו. זה ספר שמיועד לגומעי אוסטר, לקוראי המרחקים הארוכים. אלה שגם אוהבים את הכתיבה הממוארית שלו, ויש לו די הרבה כתיבה ממוארית.

אוסטר כותב "מן הפנים" כלומר מנסה לדווח מתוך עצמו. ולא סתם מתוך עצמו, אלא מתוך עצמו הצעיר, פול הילד, פול הנער המתבגר, פול הצעיר. זה משהו שקשה בדיעבד כי התנסויות החיים נוטות להשכיח את התחושות והרגשות של מה שהיה לפניהן. להחזיק את תודעת העצמי המוקדם גם אחרי החוויות המעצבות אישיות וניסיון החיים המאוחר יותר, ולזכור את הרעננות של השנים המוקדמות, זה אתגר גדול ונראה שאוסטר עומד בו בכבוד.

הספר מורכב מארבעה חלקים. הראשון הוא ילדות מוקדמת, כתוב בגוף שני ("אתה" כשהסופר מתכוון בעצם ל"אני"), והוא תערובת של חוויות אישיות, ילדות אוניברסלית ונוסטלגיה אמריקאית. אני לא חלק מהנוסטלגיה האמריקאית, אבל זה מעניין בכל זאת. היקום המקביל לזה של אמא שלי, כלומר אילו ההורים שלה היו מהגרים לארצות הברית במקום להקים משפחה בישראל. יש שם את חווית הילד הכלל-אמריקאי שמגלה פתאום שהוא לא כולם אלא קצת "האחר", ועד כמה היהדות שאינה מתבטאת באופן מעשי מתבטאת בזהות הילדית ההולכת ומתפתחת. החלק השני מאוד מוזר, הוא לכאורה ממשיך את החלק הראשון, זה של הילדות, אבל למעשה רובו הוא פירוט העלילה והויזואליה של סרטים שאוסטר ראה בילדותו והוא מרגיש שהם מעצבים את העשייה שלו באופן זה או אחר.

החלק השלישי הוא בגיל מבוגר יותר, גיל שקצת חמק מאוסטר מסיבות שונות, והוא ניגש לתיבה הנעולה הזאת בסיוע מכתבים שכתב למי שהיתה חברתו בהיותו בן 19, הפכה מאוחר יותר לאשתו ולאחר מכן לגרושתו, והיא שמרה כל השנים את המכתבים שכתב לה ושלחה אותם אליו בגיל מבוגר הרבה יותר. אז כאן זה לא תודעת אישיות שאדם מחזיק על עצמו אלא פתיחה של תיבת פנדורה שהיא אומנם אישית אבל הגישה אליה היתה חסומה במשך רוב הזמן. היתה לי הרגשה דומה לאחרונה כשפתחתי מחברות ישנות שלי או כשקראתי סקירה שכתבתי לפני יותר מעשור וממש לא זכרתי אותה. בשנים האלה אוסטר למד בצרפת, שקל לעזוב את הלימודים והיה במצב מבולבל עד דכאוני. בחלק הזה המכתבים מובאים כלשונם עם הסברים קצרים. החלק הרביעי הוא תמונות, אבל כאלה שמתכתבות עם חלקי ציטוטים מהחלק הראשון והשני כך שאולי גם זה נחשב ספרות.

מה זה "מן הפנים"? האם זה האדם המזדקן הזוכר את ימי ילדותו וכותב אותם מחדש? או הילד שמופעל על ידי דימיון של במאי ותסריטאי מוצלח שהפעים אותו? או שזה הבוגר שלא זוכר את היותו צעיר והקריאה במכתבים היא זו שמחזירה אליו את הרגשות והתחושות מזמן אמת שהיה בעבר? ואולי זו המצלמה שמצלמת מבחוץ אבל הוא זה שבוחר אילו תמונות לצרף? אוסטר כמדומה עונה שזה הכל ביחד. יש כאן מפתח מסויים ליצירה שלו, לתחושות הבלבול, אובדן הדרך, הבדידות ומוטיבים נוספים שחוזרים ועולים תמיד.”

“פול אוסטר שקראתי ספרים רבים שלו בעברית ובאנגלית, הוא אחד מהסופרים האהובים עליי. אהבתי גם את ספרות "הדמיון" שכתב. אבל בייחוד אני אוהב את ה"ממוארים", שלו. זיכרונות תמיד מרתקים אותי.
אבל לגבי הספר הזה אינני יכול לומר זאת בצורה גורפת. פשוט בגלל שיש פה בעצם שני חלקים: בחלק הראשון הוא מעלה את זיכרונותיו כילד אמריקני טיפוסי; זיכרונות מבית הספר, שחקני הפוטבול והבייסבול שהעריץ, ספרים שקרא סרטים שראה (כולל כמה עלילות מרתקות שלהן) היחסים האומללים בין הוריו... "התגלית" שגילה לפתע שהוא אמנם אמריקני אבל "לא-לגמרי" כי הוא גם יהודי... וזה בהחלט מעניין. אותי כישראלי ריתק וחידש לי סיפורו האמיתי אודות תומס אדיסון, הממציא הנערץ והמפורסם; אביו של פול אוסטר עבד אצל אדיסון תקופה קצרה ואוסטר הצעיר סיפר זאת בגאווה לכל ילדי כיתתו עד שמאוחר יותר כשקצת התבגר סיפר לו אביו, שלאחר זמן קצר בעבודתו, כשנודע לאדיסון שהנ"ל הוא יהודי הוא פיטר אותו באופן מיידי!... (מסתבר שגם גאונים יכולים להיות אנטישמיים...)
החלק השני של הספר מבוסס על מכתבים רבים ששלח אוסטר הסטודנט בסוף שנות השישים מפריז ומניו יורק לאישתו (הראשונה) ששהתה אז בלונדון, בזמן היותו סטודנט. המכתבים הם בדרך-כלל "סתם" מכתבים פרטיים והם הרבה פחות מעניינים
אולי חוץ מהמכתב המסיים את הספר שבו הוא ניסה גם במקור "לבדר" את בת-זוגו... ושוב כישראלי אני חייב לצטט פה משהו שלו לגבי ישראל בזמן מלחמת ששת הימים: "השתעשעת במחשבה להתגייס לצבא הישראלי, מפני שישראל לא הייתה לך אז ארץ בעייתית, עדיין ראית בה מדינה חילונית סוציאליסטית שאין דם על ידיה"... (עמ' 171)
ללמדכם למה היגענו... ומה נורא מצבה הבינלאומי של ישראל – עד כדי כך, שסופר יהודי אמריקני מתנצל על כך שאי פעם חשב לעזור לישראל (ובמובלע מה הוא חושב עליה היום...) בכל אופן מדובר בספר ש"שווה" קריאה גם אם סיומו "פחות מלהיב"...”

“כשיוצא ספר חדש של פול אוסטר, מיד בא לי לקרוא אותו, ועד שאני מניחה את ידיי עליו יש זמזום בלתי פוסק (אוסססססטר...). אכן, כמה מספריו של אוסטר יושבים ב'מדף הספרים היותר אהובים' שלי.
אבל כמה מהספרים שלו פשוט..... עצבנו אותי. כן.
הוא סופר מוכשר, ללא ספק. פעוללן של מילים, פרקים, בניית עלילה ורעיונות.
אבל לפעמים, נראה לי שכל הכישרון הזה יוצר משהו לא מהנה בעליל (בשבילי).

את הממואר הקודם של אוסטר, 'יומן חורף', קראתי לפני כמעט 3 שנים ונהניתי מאוד. העברתי אותו בין חברים טובים (והוא חזר אליי בסוף). עכשיו כש'דוח מן הפנים' יצא, קניתי אותו בהקדם והתחלתי לקרוא. בסוף הקריאה של 'יוצן חורף' אני זוכרת שהרגשתי מעין תובנה כזו, איך נהגו הספרים שכלכך אהבתי. הפעם, הבנתי מאיפה צצו אלה שבכלל לא אהבתי.
בממואר החדש, אוסטר מספר לעצמו את הלכי מחשבותיו מגיל ינקות ועד שנות ה30 שלו. אלא שמבחינתי המחשבות נעו במנעד בין מעצבנות למשעממות וטרחניות. היו קטעים שהתאכזבתי לקרוא, כנו התיאור השטחי והמתנשא של אוסטר על היהודים בעיירתו ועל המתרחש במדינת ישראל (כמו מלחמת ששת הימים), והיו קטעים שסתם נשמעו (נקראו?) לי מתייפיפים או מתייבבים "בכל מקום סביבי אני רואה... קטנוניות, טיפשות וצביעות... ובשל כך אני רואה את עצמי נעשה לא סובלני - וכדי שלא לפגוע באף אחד, פורש מהחברה. אני כועס על עצמי בגלל מה שנראה לי כקוצר רוח כלפי הזולת, ובכל זאת אינני יכול לעשות שום דבר בעניין זה." (עמ' 214). תיאורים שונים של שיחות עם חברים, בני משפחה, אנשי אקדמיה וספרות, וברבים מהם הוא שולל ובז לדעות, מחשבות, רעיונות של האנשים סביבו, בלי שביב של ספק, או חשיבה שלדבר יש כמה פנים או פירושים. מדי פעם, הרגשתי שהתיאורים כמעט ילדותיים ביכולת להתייחס לחשיבה שלו כאמת מוחלטת ושלטת, ולאחרים כחסרי הבנה ותבונה.

הפעם, כשסיימתי את הספר, הרגשתי בעיקר בזבוז זמן. לא הרגשתי שהספר חידש לי או ריגש אותי באיזשהו אופן. אם כבר התחדש לי משהו, זו התובנה מאיזה חלקים באישיותו של אוסטר צצו הספרים שאיך לומר? עצבנו אותי.”

“אני מחסידיו של פול אוסטר ויש לי את רוב ספריו.הסגנון של הספר הנוכחי - בדומה לחלק מקודמיו ביומניו האישיים - לא קל לקריאה - בעיקר בגלל הפנייה לעצמו בגוף שני - "אתה". זה מנוכר ולי בכל אופן זה מפריע. התיאור של שנות ילדותו מעניין, קריא וכמו שכבר ציינתי בפעמים קודמות כאשר כתבתי על ספריו - הוא יודע לכתוב (ובטח לא זקוק לאישור שלי לכך - למרות שאני לקוח ו"הלקוח תמיד צודק").
מה שכן מאוד מצא חן בעיני בספר הזה ואלו הם נקודות החוזק הם תיאורי 2 סרטים שראה בילדותו - תיאורי הסרטים מפורטים ביותר ולעתים מתחשק לקרוא תיאור של סרט כפי שהוא עושה את זה לא פחות מאשר לראות את הסרט עצמו.
בסך הכל ספר בסדר - ממתין לקרוא משהו חדש שלו.”