“מיכאל הוא נער יהודי. סרגיי הוא זקן נוצרי, עיוור, שעבד בבית המלאכה של אביו של מיכאל, וכעת כשהמלחמה הגיעה הופקד על שמירתו. סרגיי, בוגר חיי צבא אינטנסיביים ביחידת עלית, בוחר באורח חיי הנווד, כדי לטהר את נפשו, וכך שנה וחצי הם נודדים בדרכים. יאנק (שמו הנוצרי של מיכאל) הוא העיניים הגשמיות של סרגיי, וסרגיי במילים המעטות ובשתיקתו הארוכה חונך את יאנק, מאמן אותו פיזית, ומלמד אותו תבונה, ביטחון ויראת אלוהים. מלמד אותו לחיות חיים שיש בהם משמעות. הדתיות של סרגיי היא מאוד כללית אוניברסלית ונעדרים ממנה מוטיבים נוצריים. הוא רליגיוזי מאוד וקשה שלא להזדהות עם משפטי ההדרכה-הנחיה-הכוונה הקצרים שלו.
"בנדודים אדם לומד מה עיקר ומה תפל, מה זמני ומה קיים ועומד, מה אמת ומה שקר. כשאדם יושב בנוחיות בביתו הוא שוכח את העיקר...אך כשאדם בחוץ בלא בית, השמים מעליו והאדמה מתחתיו, רק אז הוא יודע שהנדודים, ככל שהם קשים, מטהרים אותו".
גם כאן חוזר אפלפלד לימים ההם, יש שיאמרו לביוגרפיה האישית שלו כנער שנאלץ שנתיים לנדוד כדי לשרוד. הפרקים קצרים, המשפטים קצובים, האווירה דחוסה, הזמן לא מורגש, וגם המקום והנופים נעשים ראי לנפש. הנדודים מחשלים את יאנק ומרגילים אותו לחיים של פשטות ורגישות, זאת כשברקע, באופן מרומז וכמעט בלתי מורגש, מתרחשת האימה הגדולה מכל.
הספר הזכיר לי כמה ספרי חניכה דומים שגם בהם מרחפת אווירה מיתית ודמויות ארכיטיפיות, כמו 'הדרך', 'תחת כיפת השמים', וכמובן 'הר א-דוני' שאותו הזכירה קרפד בסקירה המרהיבה שלה לפני.
ובכל זאת מאמצע הספר התחושה היא שהדברים קצת חוזרים על עצמם, הנדודים ממשיכים מכפר לכפר וממקום למקום והרעיונות של סבא סרגיי קצת חוזרים על עצמם, עד לשיא של הסיום. ייתכן שבקריאה מדוקדת הדברים ייעשו יותר מובחנים, ואולי יש פה כדי להבהיר שגם הנדודים כמו החיים בסופו של דבר הם חזרה אל אותם המקומות, אותם המחשבות ואפילו אותם המעשים. מעין דברי קהלת: "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ... כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר... מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר: 'רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא', כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ".”