“ספר לירי, כמעט שירה לחייו של הנודד בדרכים, עד שכמעט שוכחים לגמרי את הסיבות והנסיבות לנדודים אלה. סרגיי הוא עיוור זקן, חסר כל, שהתחיל לנדוד בין כפרים אחרי עבר צבאי מפואר ועבודה במחסן עצים של אבא של יאנק, שפשט את הרגל. עם התחלת המצוד אחר היהודים באירופה, משאיר האב את הבן עם סרגיי הנודד, כדי להצילו מציפורני הנאצים. והשניים מסתדרים מצויין. יאנק הוא תלמיד קשוב שלומד לחיות את צרכי השעה, וסרגיי אוהב את החברות שנותנת לו אמתלה לספר את סיפוריו על לקחי החיים. זה הספר הראשון של אפלפלד שאני קוראת, ואולי גם האחרון. אפלפלד כותב נפלא. אני יודעת. אבל סיפורי שואה שמעתי יותר מדי כבר משכניי בילדותי. אז עוד מזה - זה כבר מזוכיזם. כשקראתי את הכתוב על הכריכה האחורית של הספר הזה הבנתי שהסגנון כאן שונה - וקניתי. ובכל זאת, אם מישהו יודע על עוד ספר של אפלפלד בסגנון דומה - אשמח לקרוא.”

“את הסקירה הזאת אני חייבת לפתוח בקטע קצר של המנוח ואני: הוא עמד בכיתה, איש קטן, עם בגד אפור וקסקט, וחיוך שקט שמסגיר קופצנות גדולה. השנה הייתה 2007 וקורס עריכה ספרותית שלקחתי והיה מארח סופרים שונים התכבד בביקורו של אהרון אפלפלד שסיפר קצת על השואה, קצת על חוויות אישיות בתור ילד-שואה שגדל אצל אנשים טובים בעולם התחתון שהיו פושעים אך הצילו את חייו, והרבה על איך להפוך זוועות עולם לפרוזה שתהיה גם שקטה וחודרת אבל גם תביא איתה מעט אופטימיות. הספר הזה נכתב כמה שנים מאוחר יותר, ב- 2015, שלוש שנים לפני פטירתו של המחבר. מצאתי אותו בספריית הרחוב, זו שמתמלאת ונגדשת בהמוני ספרים לקראת חג הפסח המתרגש עלינו לטובה. עשר שנים עברו מאז ההוצאה ודומה שאיש לא נגע בספר ולא פתח אותו ולו לרגע והוא חדש כביום צאתו לאור, ונותר רק להצטער עד כמה זה חבל. מיכאל הוא בן למשפחה יהודית אוקראינית, והוא ילד בן 11. סרגיי הוא זקן נוצרי אוקראיני, איש צבא בעבר ונווד עיוור המהלך ברגל בין כפרים ועיירות וניזון מקיבוץ נדבות. הוריו של מיכאל מרגישים שהרעה מתרגשת אליהם, שהם נזרקים למחנות עבודה או ריכוז או עתיד עמום ומסוכן אחר, והם מבקשים מסרגיי שיפרוס את חסותו על הנער עד שהמלחמה תעבור, הרעים יובסו והם יחזרו בשלום אל ביתם. סרגיי מסכים גם בהיותו חייב להוריו של מיכאל טובה, על כך שבהיותם סוחרי עצים עשירים נתנו לו עבודה אצלם, הם בהיותו אדם טוב מיסודו, וגם כי הוא יודע שעיניים רואות יכולות לסייע לו בנדודיו. הוא משנה את שמו של מיכאל ליאנק ומכאן ואילך רוב העלילה נסובה סביב הנדודים שלהם. אמרו שאין כאן עלילה, אבל זה אפלפלד במיטבו. הדרמה האמיתית קיימת מאחורה בעוד הסיפור עצמו מתאר נופים אידיליים ויותר טוב מרע. גם כשכל מה שנותר לאכול זה קמח תירס, גם כשצריך להילחם בנערים אלימים ובשאר פורעים, גם כשהשמועות מתחילות להסתנן, אפלפלד שם מסך על גבי מסך, ומציב את סרגיי הזקן כמגן על הנער ממאורעות התקופה וגם את עצמו כמגן על הקורא מאותו הדבר בדיוק. זה רומן חניכה והוא פיוטי מאוד ואופטימי במידה ומציג יותר אהבת אדם מכל דבר אחר. ברוח הוא הזכיר לי את "בינתת השכווי" אבל יש בו אמיתות ולא קלישאות דה לה-שמאטע. בקיצור, מאוד מאוד עדין, מאוד אמיתי, צריך לקרוא בין השורות כדי לראות את התקופה, וצריך לקרוא את העמוד האחרון פעמיים כדי להבין את עומק הזוועה.”

“אפלפלד כותב שנים פחות או יותר אותם נושאים. אם הנושא אחר, לפחות המוטיבים חוזרים על עצמם: אוכל, שינה וחלימה, צורת הדיבור, קשרי משפחה. בתחילת הספר היתה תחושה שהכתיבה לא הולכת לשום מקום. יאנק, נכדו של סרגיי, נמסר לו ע"י אביו היהודי. סרגיי אינו יהודי. אביו ואמו של יאנק נלקחו ע"י הגרמנים. מבטיחים להגיע אחרי המלחמה לקחת את הילד. סרגיי, איש צבא ביחידה המיוחדת, עיוור בהווה ונווד. יאנק מצטרף אליו לסייע בידו, אבל נמצא מסתייע. הסבא, למרות עיוורונו, מלמד את יאנק כמה וכמה פרקים בחיים: מכשיר אותו גופנית, רוחנית ומלמדו לא לפחד משום דבר. יאנק אכן לומד, מתחזק גופנית ונפשית. כולו בן 11. שוב ושוב חוזרים השניים אל פרק הכנת האוכל, קניית האוכל נעשתה מנדבות שהתקבלו ליד הכנסיה. שוב מדליק יאנק את מקטרתו של סרגיי ומגיש לו כוס תה חם. בתמורה, הסב מלמדו ליהנות מיפי הטבע, מטעם האוכל ומהכשרת הגוף לעמוד בפני קשיים. לעיתים יש עימותים עם נערים ושיכורים, בהם גם ידו של הסב על העליונה וגם ידו של יאנק. כשהמלחמה מסתיימת והצבא האדום כבר ממש קרוב, כשהתקווה לחיים טובים יותר גדולה, דווקא אז קורא הנורא מכל והגורל מכה פעמיים, הפעם השניה בשורה המסיימת את הספר, שורה המכה בבטן כאגרוף מחץ. לכאורה, לא ספר גדול. במחשבה שניה, ספר מצמרר. הרי מה האדם מחפש לעצמו בעתות מצוקה? מזון טרי וטוב, אפילו פשוט, שתיה צלולה, גג לראש ולהבה שתחמם אותו ותסייע בהכנת מאכליו. אלא שלרוע של החיה הדו-רגלית כנראה באמת אין גבול. למרות הרוע, קטעי החסד הקטנים בהם יאנק הולך לקנות אוכל אצל איכרות טובות לב, בשטרות הקטנים שיש לו, מכמירי לב. שוב מוסיפה האיכרה עוד כמה תפוחי אדמה, עוד כיכר לחם, עוד כמה ביצים. אחד היפים בספריו של אפלפלד, שלכתיבתו הצנועה אין אח ורע.”

“מיכאל הוא נער יהודי. סרגיי הוא זקן נוצרי, עיוור, שעבד בבית המלאכה של אביו של מיכאל, וכעת כשהמלחמה הגיעה הופקד על שמירתו. סרגיי, בוגר חיי צבא אינטנסיביים ביחידת עלית, בוחר באורח חיי הנווד, כדי לטהר את נפשו, וכך שנה וחצי הם נודדים בדרכים. יאנק (שמו הנוצרי של מיכאל) הוא העיניים הגשמיות של סרגיי, וסרגיי במילים המעטות ובשתיקתו הארוכה חונך את יאנק, מאמן אותו פיזית, ומלמד אותו תבונה, ביטחון ויראת אלוהים. מלמד אותו לחיות חיים שיש בהם משמעות. הדתיות של סרגיי היא מאוד כללית אוניברסלית ונעדרים ממנה מוטיבים נוצריים. הוא רליגיוזי מאוד וקשה שלא להזדהות עם משפטי ההדרכה-הנחיה-הכוונה הקצרים שלו. "בנדודים אדם לומד מה עיקר ומה תפל, מה זמני ומה קיים ועומד, מה אמת ומה שקר. כשאדם יושב בנוחיות בביתו הוא שוכח את העיקר...אך כשאדם בחוץ בלא בית, השמים מעליו והאדמה מתחתיו, רק אז הוא יודע שהנדודים, ככל שהם קשים, מטהרים אותו". גם כאן חוזר אפלפלד לימים ההם, יש שיאמרו לביוגרפיה האישית שלו כנער שנאלץ שנתיים לנדוד כדי לשרוד. הפרקים קצרים, המשפטים קצובים, האווירה דחוסה, הזמן לא מורגש, וגם המקום והנופים נעשים ראי לנפש. הנדודים מחשלים את יאנק ומרגילים אותו לחיים של פשטות ורגישות, זאת כשברקע, באופן מרומז וכמעט בלתי מורגש, מתרחשת האימה הגדולה מכל. הספר הזכיר לי כמה ספרי חניכה דומים שגם בהם מרחפת אווירה מיתית ודמויות ארכיטיפיות, כמו 'הדרך', 'תחת כיפת השמים', וכמובן 'הר א-דוני' שאותו הזכירה קרפד בסקירה המרהיבה שלה לפני. ובכל זאת מאמצע הספר התחושה היא שהדברים קצת חוזרים על עצמם, הנדודים ממשיכים מכפר לכפר וממקום למקום והרעיונות של סבא סרגיי קצת חוזרים על עצמם, עד לשיא של הסיום. ייתכן שבקריאה מדוקדת הדברים ייעשו יותר מובחנים, ואולי יש פה כדי להבהיר שגם הנדודים כמו החיים בסופו של דבר הם חזרה אל אותם המקומות, אותם המחשבות ואפילו אותם המעשים. מעין דברי קהלת: "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ... כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר... מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר: 'רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא', כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ".”

“ספר לירי, כמעט שירה לחייו של הנודד בדרכים, עד שכמעט שוכחים לגמרי את הסיבות והנסיבות לנדודים אלה. סרגיי הוא עיוור זקן, חסר כל, שהתחיל לנדוד בין כפרים אחרי עבר צבאי מפואר ועבודה במחסן עצים של אבא של יאנק, שפשט את הרגל. עם התחלת המצוד אחר היהודים באירופה, משאיר האב את הבן עם סרגיי הנודד, כדי להצילו מציפורני הנאצים. והשניים מסתדרים מצויין. יאנק הוא תלמיד קשוב שלומד לחיות את צרכי השעה, וסרגיי אוהב את החברות שנותנת לו אמתלה לספר את סיפוריו על לקחי החיים. זה הספר הראשון של אפלפלד שאני קוראת, ואולי גם האחרון. אפלפלד כותב נפלא. אני יודעת. אבל סיפורי שואה שמעתי יותר מדי כבר משכניי בילדותי. אז עוד מזה - זה כבר מזוכיזם. כשקראתי את הכתוב על הכריכה האחורית של הספר הזה הבנתי שהסגנון כאן שונה - וקניתי. ובכל זאת, אם מישהו יודע על עוד ספר של אפלפלד בסגנון דומה - אשמח לקרוא.”

“את הסקירה הזאת אני חייבת לפתוח בקטע קצר של המנוח ואני: הוא עמד בכיתה, איש קטן, עם בגד אפור וקסקט, וחיוך שקט שמסגיר קופצנות גדולה. השנה הייתה 2007 וקורס עריכה ספרותית שלקחתי והיה מארח סופרים שונים התכבד בביקורו של אהרון אפלפלד שסיפר קצת על השואה, קצת על חוויות אישיות בתור ילד-שואה שגדל אצל אנשים טובים בעולם התחתון שהיו פושעים אך הצילו את חייו, והרבה על איך להפוך זוועות עולם לפרוזה שתהיה גם שקטה וחודרת אבל גם תביא איתה מעט אופטימיות. הספר הזה נכתב כמה שנים מאוחר יותר, ב- 2015, שלוש שנים לפני פטירתו של המחבר. מצאתי אותו בספריית הרחוב, זו שמתמלאת ונגדשת בהמוני ספרים לקראת חג הפסח המתרגש עלינו לטובה. עשר שנים עברו מאז ההוצאה ודומה שאיש לא נגע בספר ולא פתח אותו ולו לרגע והוא חדש כביום צאתו לאור, ונותר רק להצטער עד כמה זה חבל. מיכאל הוא בן למשפחה יהודית אוקראינית, והוא ילד בן 11. סרגיי הוא זקן נוצרי אוקראיני, איש צבא בעבר ונווד עיוור המהלך ברגל בין כפרים ועיירות וניזון מקיבוץ נדבות. הוריו של מיכאל מרגישים שהרעה מתרגשת אליהם, שהם נזרקים למחנות עבודה או ריכוז או עתיד עמום ומסוכן אחר, והם מבקשים מסרגיי שיפרוס את חסותו על הנער עד שהמלחמה תעבור, הרעים יובסו והם יחזרו בשלום אל ביתם. סרגיי מסכים גם בהיותו חייב להוריו של מיכאל טובה, על כך שבהיותם סוחרי עצים עשירים נתנו לו עבודה אצלם, הם בהיותו אדם טוב מיסודו, וגם כי הוא יודע שעיניים רואות יכולות לסייע לו בנדודיו. הוא משנה את שמו של מיכאל ליאנק ומכאן ואילך רוב העלילה נסובה סביב הנדודים שלהם. אמרו שאין כאן עלילה, אבל זה אפלפלד במיטבו. הדרמה האמיתית קיימת מאחורה בעוד הסיפור עצמו מתאר נופים אידיליים ויותר טוב מרע. גם כשכל מה שנותר לאכול זה קמח תירס, גם כשצריך להילחם בנערים אלימים ובשאר פורעים, גם כשהשמועות מתחילות להסתנן, אפלפלד שם מסך על גבי מסך, ומציב את סרגיי הזקן כמגן על הנער ממאורעות התקופה וגם את עצמו כמגן על הקורא מאותו הדבר בדיוק. זה רומן חניכה והוא פיוטי מאוד ואופטימי במידה ומציג יותר אהבת אדם מכל דבר אחר. ברוח הוא הזכיר לי את "בינתת השכווי" אבל יש בו אמיתות ולא קלישאות דה לה-שמאטע. בקיצור, מאוד מאוד עדין, מאוד אמיתי, צריך לקרוא בין השורות כדי לראות את התקופה, וצריך לקרוא את העמוד האחרון פעמיים כדי להבין את עומק הזוועה.”

“אפלפלד כותב שנים פחות או יותר אותם נושאים. אם הנושא אחר, לפחות המוטיבים חוזרים על עצמם: אוכל, שינה וחלימה, צורת הדיבור, קשרי משפחה. בתחילת הספר היתה תחושה שהכתיבה לא הולכת לשום מקום. יאנק, נכדו של סרגיי, נמסר לו ע"י אביו היהודי. סרגיי אינו יהודי. אביו ואמו של יאנק נלקחו ע"י הגרמנים. מבטיחים להגיע אחרי המלחמה לקחת את הילד. סרגיי, איש צבא ביחידה המיוחדת, עיוור בהווה ונווד. יאנק מצטרף אליו לסייע בידו, אבל נמצא מסתייע. הסבא, למרות עיוורונו, מלמד את יאנק כמה וכמה פרקים בחיים: מכשיר אותו גופנית, רוחנית ומלמדו לא לפחד משום דבר. יאנק אכן לומד, מתחזק גופנית ונפשית. כולו בן 11. שוב ושוב חוזרים השניים אל פרק הכנת האוכל, קניית האוכל נעשתה מנדבות שהתקבלו ליד הכנסיה. שוב מדליק יאנק את מקטרתו של סרגיי ומגיש לו כוס תה חם. בתמורה, הסב מלמדו ליהנות מיפי הטבע, מטעם האוכל ומהכשרת הגוף לעמוד בפני קשיים. לעיתים יש עימותים עם נערים ושיכורים, בהם גם ידו של הסב על העליונה וגם ידו של יאנק. כשהמלחמה מסתיימת והצבא האדום כבר ממש קרוב, כשהתקווה לחיים טובים יותר גדולה, דווקא אז קורא הנורא מכל והגורל מכה פעמיים, הפעם השניה בשורה המסיימת את הספר, שורה המכה בבטן כאגרוף מחץ. לכאורה, לא ספר גדול. במחשבה שניה, ספר מצמרר. הרי מה האדם מחפש לעצמו בעתות מצוקה? מזון טרי וטוב, אפילו פשוט, שתיה צלולה, גג לראש ולהבה שתחמם אותו ותסייע בהכנת מאכליו. אלא שלרוע של החיה הדו-רגלית כנראה באמת אין גבול. למרות הרוע, קטעי החסד הקטנים בהם יאנק הולך לקנות אוכל אצל איכרות טובות לב, בשטרות הקטנים שיש לו, מכמירי לב. שוב מוסיפה האיכרה עוד כמה תפוחי אדמה, עוד כיכר לחם, עוד כמה ביצים. אחד היפים בספריו של אפלפלד, שלכתיבתו הצנועה אין אח ורע.”

“מיכאל הוא נער יהודי. סרגיי הוא זקן נוצרי, עיוור, שעבד בבית המלאכה של אביו של מיכאל, וכעת כשהמלחמה הגיעה הופקד על שמירתו. סרגיי, בוגר חיי צבא אינטנסיביים ביחידת עלית, בוחר באורח חיי הנווד, כדי לטהר את נפשו, וכך שנה וחצי הם נודדים בדרכים. יאנק (שמו הנוצרי של מיכאל) הוא העיניים הגשמיות של סרגיי, וסרגיי במילים המעטות ובשתיקתו הארוכה חונך את יאנק, מאמן אותו פיזית, ומלמד אותו תבונה, ביטחון ויראת אלוהים. מלמד אותו לחיות חיים שיש בהם משמעות. הדתיות של סרגיי היא מאוד כללית אוניברסלית ונעדרים ממנה מוטיבים נוצריים. הוא רליגיוזי מאוד וקשה שלא להזדהות עם משפטי ההדרכה-הנחיה-הכוונה הקצרים שלו. "בנדודים אדם לומד מה עיקר ומה תפל, מה זמני ומה קיים ועומד, מה אמת ומה שקר. כשאדם יושב בנוחיות בביתו הוא שוכח את העיקר...אך כשאדם בחוץ בלא בית, השמים מעליו והאדמה מתחתיו, רק אז הוא יודע שהנדודים, ככל שהם קשים, מטהרים אותו". גם כאן חוזר אפלפלד לימים ההם, יש שיאמרו לביוגרפיה האישית שלו כנער שנאלץ שנתיים לנדוד כדי לשרוד. הפרקים קצרים, המשפטים קצובים, האווירה דחוסה, הזמן לא מורגש, וגם המקום והנופים נעשים ראי לנפש. הנדודים מחשלים את יאנק ומרגילים אותו לחיים של פשטות ורגישות, זאת כשברקע, באופן מרומז וכמעט בלתי מורגש, מתרחשת האימה הגדולה מכל. הספר הזכיר לי כמה ספרי חניכה דומים שגם בהם מרחפת אווירה מיתית ודמויות ארכיטיפיות, כמו 'הדרך', 'תחת כיפת השמים', וכמובן 'הר א-דוני' שאותו הזכירה קרפד בסקירה המרהיבה שלה לפני. ובכל זאת מאמצע הספר התחושה היא שהדברים קצת חוזרים על עצמם, הנדודים ממשיכים מכפר לכפר וממקום למקום והרעיונות של סבא סרגיי קצת חוזרים על עצמם, עד לשיא של הסיום. ייתכן שבקריאה מדוקדת הדברים ייעשו יותר מובחנים, ואולי יש פה כדי להבהיר שגם הנדודים כמו החיים בסופו של דבר הם חזרה אל אותם המקומות, אותם המחשבות ואפילו אותם המעשים. מעין דברי קהלת: "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ... כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר... מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר: 'רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא', כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ".”