לפני שש מאות ושלושים שנה בערך קראתי את הדבר הזה, וכבר אז היה הוא חזק. חזק מאד היה הוא. חזק היה הוא. מאד חזק היה. וכן הלאה וכן הלאה, והעברתיו לאחותי שתקרא, היא היתה אז אמא צעירה, (היום היא סבתא צעירה, צהלולים־צהלולות) הילדות היו קטנות, היתה שעת ערב, וצריך להאכיל ולרחוץ ולהלביש ולהשכיב, והיא, כך לפי עדותה, לא יכולה היתה להניח לספר, יושבת לה בסלון הבית, פולטת מפיה הברות לא ברורות (וואי וואי וכאלה), ולא מסוגלת להפסיק לקרוא. מזל שבעלה היה בבית, ועשה את כל המתבקש. אחר כך היא העבירה לו, והיא מספרת שכאשר הגיע לסוף, הוא פשוט צרח.
אז כן, זה מה שהוא עושה, הספרון התמים לכאורה הזה, הוא מטלטל אותך קשות. אלא שקראתיו בשנייה ובשלישית (את כל הספרים הממש טובים אני קורא שוב ושוב), ואז ראיתי אותו כמות שהוא: עוצמתי ביותר, אבל לא מאד עמוק. כזאת, אגב, חוויתי גם עם "על העיוורון" של סראמאגו, ובאמת ניתן לזהות קווי דמיון בין שני הספרים.
ראיתי שהביקורות שנכתבו על הספר הזה מסכימות כולן עם היותו עצום ומטלטל והורס ומורט, או אגרוף בבטן ושאר דימויים מעין אלה. חלק מן המבקרים גרסו כי הוא עוסק במלחמת העולם השנייה, חלק הזכירו אתה השואה, אבל לא היא, לא בהכרח. הספר הוא דו"ח נטול רגשות על התנהגויות אנושיות במצבי קיצון. במקרה זה המצב הקיצוני הוא מלחמה והמתנהגים הם אנשים החיים באיזור כפרי כלשהו, שאת שמו אין יודעים. בכלל, בספר אין שמות. יש את סבתא, היא מסריחה גסה ומלוכלכת, קשוחה, דעתנית, מטורפת, ישנם התאומים, היא קוראת להם 'בני כלבה מטונפים', יש את שפת ארנבת, הילדה המסכנה עם השפה השסועה, יש את האמא שלה העיוורת והחירשת, יש אחות לזמן קצר, ועוד אחות לזמן קצר, יש את הקצין, את החייל, את הנערה מבית הכומר, יש את הכומר. וכן, יש גם אמא ואבא. אבל אין שמות. משום ששמות אינם חשובים לאירועים המתחוללים. חשובים רק האירועים עצמם.
שנים ארוכות לא זכה הספר לביקורת חדשה כאן, נשכח ונזנח, ואולי כך נכון. אבל אולי לא.
כך או כך, הספר מדהים (כפשוטו, ולא כמילת טרנדית להבעת התפעלות), הוא מסמר־שיער ועוקד־נפש, אבל אם לא חשקה נפשכם, או שאין להשיגו כי אזל או נדיר או שאר מניעות, הקטע המצורף כאן עשוי להעביר קצת מחוויית הקריאה בספר. זהו קטע שנכתב כמעט מעצמו, בנשימה אחת, ורק בסיומו, כששבתי לחיים ושאפתי מן האוויר שאפפני, מצאתי שהוא מזכיר במעט את המחברת הגדולה.
שנאה
עד מאד אני מופתע מן הרצחנות העולה בי נוכח אירועים של מה בכך. אני יכול לכעוס כל כך על איחור להחליפני במשמרת, ולבוא עד טירוף של ממש, שבו אני יוצא לחלוטין ממרכז הכובד המוכר לי כאני, ובתוך החלל הפנוי מתייצב אני חדש, רצחן, שכל מחשבותיו הבל ושנאה, וכל רצונו הוא לנקום עד מוות, להכות ולהרביץ, ולענות ולשרוף. אני מדמיין את עצמי מכה באגרופי ברזל באותו אדם המאחר להחליפני, אני שופך מלח על פצעיו, חובט בפניו עד שלא נשאר עוד אף, ושפתיו תלויות על פניו ברפיון. שיניו חשופות. הוא נראה כמפלץ. הוא עדיין נושם. אני עוצר את הדמיון הרע הזה. אני רוצח אדם, חבר לעבודה וחבר בכלל, אני רוצח-אדם.
הוא איחר, מטיח האני הרצחני שבתוכי נוכח האני המוכר שחזר והופיע ברגע האחרון. להפתעתי ולתדהמתי הופך האני המוכר את עורו, והופך לבן דמותו של האני הרצחן. אנו שנינו עסוקים עכשיו בהמצאת מיתות משונות לחבר המאחר. אנו רוצחים את בני משפחתו נוכח עיניו הקרועות. אנו פוגעים בהם קשה. אנו צווחים באוזניו כי הוא האחראי על מיתתם המשונה, וכי עוד מעט ימות גם הוא. אנו מכאיבים לו בגופו עת אנו שוחטים את בני משפחתו המסכנים לנגד עיניו.
אני שוב עוצר את הדמיון. אני שואל את עצמי מה זה קורה לי, ואיך זה שאני הולך עד למקומות כה רחוקים וכה אפלים על עניין של מה בכך. אני נזעק להגן על עצמי ואומר שאין אדם יודע מה נחשב עניין של מה בכך ומה נחשב עניין נשגב ורציני. איננו יודעים שכרן של מצוות, איננו יודעים עונשן של עבירות. כל שאנו יודעים הוא שעלינו לעשות את אשר אנו מצווים לעשות. אנו מצווים לא לאחר. ואיחור גורר עונש.
אני המוכר ואני הרצחן לובשים כעת את מדי הצבא הנאצי. אנחנו מבצעים פקודות בשמחה ומתוך תחושת חובה. אנו מכניסים יהודים לתוך קרונות, ודוחסים אותם ככל שהקרון מאפשר. אנו ממלאים קרונות רבים. אל הקרון האחרון העלינו את אבינו ואת אימנו ואת אחותנו ואת אחינו. אנו מתבוננים בהם עת הם עולים על הקרון. אנו לא מחייכים ולא מנופפים להם לשלום. עליהם למות, כמו כל השאר.
אנו עולים על הקטר ומסיעים את הרכבת אל יעדה. אנו מגיעים אל היעד אחרי כמה ימים שבהם אנו אוכלים מכל טוב הארץ הרעה הזאת, הקפואה, ונהנים מן החום השורר בתא הנהג. בהגיענו אל היעד אנו פורקים את המטען שהבאנו. את המתים פורקים חבריהם. אנו מורים להם לזרוק אותם בצד המסילה ולערום את הגופות חמרים חמרים. אנו מורים להם לשפוך נפט על ערימת הגופות, ולהצית את חבריהם. כעבור כמה שעות, כשמן הערימה הענקית נותר רק עיגול של אפר שחור, אנו מכניסים את המטען למחנה. אנו מכריחים את המטען להודות לנו על החום שסיפקנו לו בצד המסילה. אנו מפרידים בין הנשים והגברים. את הילדים אנו רוצחים לנגד עיניהם. איש אינו מוחה עוד ואינו פוצה פה. איננו מבינים מדוע. הרי ברור להם, לנשים ולגברים שמיד נשרוף גם אותם, ואין להם עוד מה להפסיד או לאבד. אבל הם מתבוננים בנו רוצחים את הילדים, ואינם מגיבים עוד. הם אינם אנשים עוד. לא בעיניהם שלהם ולא בעינינו שלנו, האני המוכר והאני הרצחן, למקרה שנשכחה זהותנו.
אנו אחד כעת. קוראים לנו עמלק. אין עוד אני מוכר ואני רצחן. יש רק עמלק. והוא הורג. משמיד. מאבד.
אנו רוצחים את הורינו, את אחינו, את אחיותינו.
אנו רוצחים את מי שמאחר לעבודה, נוסע לאט בצד שמאל, צופר ברמזור, מרעיש יתר על המידה, מכוער, מסריח, אוכל בקול, מדבר בטלפון ברחוב, עובד יותר מדי, עובד פחות מדי, מקבץ נדבות, מי שהגיע לגיל מופלג, מי שחולה בלי קשר לגיל, מי שגבוה מאיתנו, נמוך מאיתנו, מעצבן אותנו, לא מעצבן אותנו, יפה מדי, לא יפה מדי, מי שמעשן, מי שנגד עישון, מי שאיננו מספיק חכם לטעמנו, מי שחכם – אבל לא כמו שטעמנו מצווה. אנו הורגים את כל מי שאיננו אנחנו. אנו הורגים את כל מי שהוא בן אדם, אנו הורגים את כל מי שיש בו ניצוץ של נשמה וגיל ושמחה ומיניות וחיים, אנו הורגים את הכל.
אין עוד אנשים בעולם. נותרנו רק אנחנו. אנו עוברים ברחובות הערים ובעיירות ובכפרים ובאזורי הפרא. אנו בוחנים את העולם שיצרנו. אנו עוברים על יד מראה ומתבוננים בדמויותינו הנשקפות מתוכה. אנו מנתצים אותה. אנו עוברים בעולם כולו ומנתצים את כל המראות כולן. אנו משברים ומנפצים את כל כלי הזכוכית הקיימים בעולם. אנו שורפים ומשמידים כל חומר היכול לשקף אותנו כמו שאנו נראים כעת. אנו מעכירים את מאגרי המים החיים על מנת שלא ישקפו את דמותנו. אנו מזרימים שפכים של תעשייה כבדה אל תוכם. אנו משתכללים ומבינים שעלינו לאדות כל נוזל שהוא.
אנו מאדים. כדור הארץ רותח, צבעו אדום בוהק. אין חיים עליו עוד. לבדנו אנו עומדים על אחד ההרים הגבוהים ורואים את תוצאות מעשינו. אנו מתבוננים זה בזה. אנו מבינים שאנו רואים את עצמנו זה בעיניו של זה. אנו מתנפלים זה על זה בחמת זעם. אנו משחיתים האחד את פני האחר עד לבלי הכר, בו בזמן ובאותו אופן.
שניים מאיתנו מנסים להשמיד אחד מאיתנו.
אחד מאיתנו מצליח. לבדו הוא עומד בגן, שיצרנו לו שנינו.