ביקורת ספרותית על המחברת הגדולה - התאומים #1 מאת אגוטה קריסטוף
ספר טוב

---

****



ביום השואה, אני תמיד חושב מחשבות על העולם הנוכחי שבו אני חי. ביום השואה האחרון כתבתי ככה:

כשהייתי קטן, הייתי מסתובב בשכונה ומחפש מקומות שהייתי יכול להתחבא בהם אם היתה שואה. בתים נטושים, עליות גג, ארונות קיר, דלת שבורה בשדה עם שיבולים. הייתי מוצא מקום כזה, ומביא לשם בקבוק מים וכמה ביסקוויטים, ומתחבא שם וחושב מחשבות. אחרי רבע שעה, אולי, הייתי נרעד והיה נמאס לי והייתי אומר שזה לא באמת ורץ הביתה ומחבק את אמא ומתנהג כרגיל.

אבל גם היום, אני עושה את אותו דבר. לא רק ביום השואה. אני עובר ליד המבנה של הרכבת הישנה בירושלים וחושב מבלי להתכוון, הגבעה הזאת, אין לה ממש כתובת. הרי הגרמנים היו אנשים מסודרים מאוד, הם עבדו לפי כתובות ברורות. אין מצב שמישהו פתאום יבוא לחפש כאן, במבנה האזבסט הזה, ככה סתם כי בא לו. כאן הייתי מתחבא.

ומי היה מלשין עליי היום? מי היה מצביע על מאימאי או יהלי או יואבי ואומר, אלה, תקחו את אלה. אני מכיר את האנשים האלה, הם קיימים גם היום. אבל איך הייתי מבריח אותם, את יהלי ומאי? אולי דרך המרפסת של השכנים, מסביב. רוצו! מהר! הייתי תופס את מאי ואומר לה, תשמעי, את כבר ילדה גדולה. את בת חמש וחצי, עוד מעט שש. את חייבת להיות חזקה. אבא ואמא צריכים להישאר פה. תשמרי טוב טוב על יהלי, ואל תסמכי על אף אחד. תברחי, את שומעת? והיא היתה מחזיקה ביד של יהלי, מסתכלת עליי פעם אחרונה, ומהססת, ובוכה. הם בדלת! לכי! והם היו בורחים, והיא היתה מסבירה ליהלי, ויהלי היה מקשיב לה, פותח עיניים גדולות ומקשיב לה בשתיקה, כשהיא מסבירה לו שהוא חייב להיות בשקט כי מחפשים אותם. והוא היה שותק, כי היא כזאת אחראית וסמכותית כשהיא מחליטה, מאי. ויהלי, למרות שהוא ממש שובב הוא היה שומע בקולה ושותק. הם היו מתחבאים בגבעה ליד מודיעין, והם היו מתחלקים באוכל שהיא היתה גונבת, עם רגשות אשמה, מאנשים אחרים, ואוכלים בשקט, בחטף, מלוכלכים. ומי היה שומר על יואבי? הוא קטן מדי, הוא בן שנה וחודשיים, עוד לא הולך לבד. לעזאזל, אני חייב למצוא לו פיתרון. אולי השכנים? אבל גם אותם ייקחו. על עצמי באמת כבר לא איכפת.

אני רואה אותם רצים בשדות, מלוכלכים, קר להם. אני לא חושב עליהם צונחים, נופלים, ומישהו רודף אחריהם באמת, ונביחות כלבים. לא יכול לחשוב שהם לא יצליחו. הם חייבים להצליח. הם תמימים מדי. הם הילדים שלי. הם בצבע, הם אמיתיים, הם לא בשחור לבן. אולי הם לא נראים לגמרי יהודים, אני מקפיד שהתסרוקות שלהם ייראו כמו תסרוקות של ילדים אחרים. אני חייב לקנות להם נעליים טובות. להכין אותם. לאהוב אותם הכי בעולם עכשיו, שיהיה להם מספיק כשאנחנו לא נהיה בסביבה.

זה אולי לא נראה קשור ל"המחברת הגדולה" באופן ישיר. אבל בכל זאת, בעיניי, יש לזה קשר הדוק. כי הספר הזה הוא על המלחמה, ומה היא עושה לאנשים, ומה היא עושה לילדים, ואני לא יכול לקרוא את הספר הזה, על שני אחים, ילדים, תאומים, שאמם מוסרת אותם לאמא שלה שאותה לא פגשו מעולם, כי יש מלחמה והיא אינה יכולה להמשיך ולכלכל אותם יותר, בלי לחשוב על הילדים הפרטיים שלי בהקשרים דומים.
אני חושב על הילדים המפונקים והרגשניים האלה, בדור המפונק והרגשני ומלא הפאתוס שבו אנחנו חיים היום, ותוהה מה היה קורה אילו היו נאלצים לשרוד אחרי, או תוך כדי, מלחמה. אם הם היו חזקים מספיק, נחושים מספיק, אמיצים מספיק. יש איזה קטע ב"שואה שלנו" שבו המחבר מסתכל על בנו בן החמש שמיילל שיסדקו עבורו את הביצה הקשה בארוחת הערב, ותוהה איך ילדים בגילו כבר היו זוחלים תוך סיכון חייהם מתחת לגדרות התיל של הגטו עם תפוחי אדמה מתחת לסוודר. אני מרגיש אותו הדבר בדיוק.
הספר הוא בעצם המחברת שכותבים התאומים על חייהם, בעיקר עם סבתם, בארץ כלשהיא בזמן מלחמה כלשהיא. הכול כללי מאוד, ללא שמות, ללא איזכור של שפה, מקומות ספיציפיים ולחלוטין לאקוני, חותך וללא שום נימה של רגש, כל זאת מתוך החלטה הישרדותית של שני הילדים. גם את עצמם הם לא מתארים, מנקים את עצמם לחלוטין מכל סוג של הבעת רגש או אפילו עמדה, זאת בכתיבה כפולה לגמרי - הלכנו, לקחנו, גנבנו, אכלנו, רצחנו, ראינו. ההתייחסות למעשה רצח או אונס היא שוות נפש לחלוטין, ומקבלת פוקוס שווה כמו אכילה של שעועית. דווקא הקונטרסט הזה בין התיאורים היבשים לבין הרגשות העזים שאפשר רק לשוות בנפשנו, הופך את הספר הזה לחזק במיוחד.
הספר נקטע באופן פתאומי ושרירותי, ממש כמו התוכן שלו. הבנתי שקיימים ספרי המשך, אבל עוד לא הגעתי אליהם.

את הספר הזה צולחים בערך בשעה של קריאה, אבל למרות זאת מדובר בקריאה חזקה ומהפנטת, שללא ספק מעבירה את הקורא סוג של דרך רצופה במחשבות אקזיסטנציאליסטיות ואינה מותירה אותו אדיש.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על המחברת הגדולה - התאומים #1