ביקורת ספרותית על שואה שלנו מאת אמיר גוטפרוינד
ספר בסדר

---

בגוטפרוינד נתקלתי לראשונה בספרו "בשבילה גיבורים עפים", שהיה אמין, הראה פיסות חיים שלמות, עם כתיבה משעשעת לפרקים. אבל בשורה התחתונה הוא לא סחב - הוא היה ארוך, נמרח מדי ולא מושך בעיני.

על "שואה שלנו" שמעתי ביקורות הרבה יותר נלהבות ורציתי להביא לו צ'אנס. קראתי, קראתי.. אך הספר לא סחף אותי כמו שסחף אחרים והייתי מצפה שיסחוף אותי.

הוא מתחיל טוב בעיני. הכתיבה של גוטפרוינד היא בדיוק הסגנון שאני אוהב - מצחיקה, מלוטשת, מתארת יפה את העולם. ביחד עם כתיבה זו הוא מספר על הילדים שחיו בדור השני לשואה - על החוקים הלא ברורים שהומצאו: "אימוץ סבים וסבתות" שאין להם קשר למשפחה, אי זריקת האוכל ומיצוי כל גרגיר שבו וכו'. הספר מביא בצורה מאוד יפה את התחושות של ילד שלא מבין את הדברים האלו, וכשהוא שואל למה, הוא מקבל התעלמות מוחלטת, או את המשפט המרגיז "עוד לא הגעת לגיל המתאים".

לאט לאט הספר קצת מאבד עניין. הוא כתוב מבולגן, גוטפרוחנד קופץ מנושא לנושא במעברים חדים וקצת קשה להתרכז ולעקוב.

הספר חוזר לעניין ביחד עם סיפורם של האב והסב, אבל כשמגיעים לחלק השלישי של הספר (שקרוי על שם הנכד, בעוד שמאוזכר כמה פעמים בודדות ואין לו באמת קשר עמוק למתרחש), מבחינתי הספר מאבד עניין. הוא הופך להיות ספר מלא בעובדות קטנות, שיכולות להיות מעניינות לכשעצמן למחפשים ספרי עיון היסטוריים, אבל לא לרצף הסיפור. האמת היא שאפילו קצת נשברתי והתחלתי לדלג ולרפרף...


כך שספר שמתחיל בינוני פלוס וממשיך לדעוך לכל אורכו לא יכול להיות מעל 3 כוכבים.

» ביקורות נוספות של ronen
» ביקורות נוספות על שואה שלנו