"אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחוכמה שאלת על זה..." (קהלת, פרק ז, פסוק י)
מחבר ספר קהלת, המיוחס לשלמה בזקנתו, שהיה מלך וגם החכם באדם - מנסה ללמד אותנו העם הפשוט מה היא חוכמה בעקבות ניסיון חייו.
פסוק שמאוד התחברתי אליו ומובא לעיל עוסק במתרפקים על נוסטלגיה מתוך רצון לדחות את מה שעכשיו באופן מוחלט.
אותם מתרפקים מרגישים מאוד חכמים בכך שהם מתנשאים על הטועים שהולכים עם העדר ועושים מה שמקובל היום, אך למעשה לפי ספר קהלת המתנשאים הם בעצם הטיפשים.

נזכרתי בכך כשראיתי היום פוסט באינסטגרם שנעשה על ידי בחור כבן 30 שמגחך על בנות 13 שמתלבשות ומדברות כמו בנות 20-30.
ובכלל זה מצטרף למגמה של הפוסטים הללו של בני דורי שמספרים לנוער "מי הצודקים מביניכם הנערים ומי הטועים". ומן הסתם מושכים הרבה נערים שרוצים להרגיש ייחודיים בכך שמתנהגים בהתאם לגילם ולא מנסים להתבגר מהר לעשן ולשתות או שומעים עם ההורים מוזיקה של פעם ולא הולכים עם העדר של מוזיקה לכאורה חסרת משמעות.
אחד הדברים שמחזק את טענת קהלת שאין שם הרבה חוכמה שמסתובבת בפוסטים ה"נוסטלגיים" שמשווים בין אז להיום וה"אז" תמיד מנצח את ה"היום" - הוא התגובות שהם מושכים: נערים רבים כתבו לאותו אושיית רשת: "אני נער בגיל הזה אבל זה לא מייצג אותי, אני כן איכותי..." ואחד הנערים אפילו הגדיל לעשות, וכנראה כדי למצוא חן בעיני אושיית הרשת, כתב: "אני שונא את הדור שאני גדל בו!"

לי כמורה חבל שאנשים מבוגרים שוכחים שגם כשאנחנו היינו נוער התלהבנו מאנשים בני עשרים ושלושים בלי פרופורציה, כאילו שהם יודעים הכול על איך אנחנו נהיה בגיל 30...
אתה נמצא בגיל שבו הכול דרמטי, ופתאום בא מישהו לא מהמשפחה אלא כמו אח בוגר ומגניב ומציע לך פתרון אחר, פתרון לטווח ארוך בלי סיכון.
נוער רק מחפש לדעת מה יהיה כשיהיה גדול, ולכן משקיע שעות בבחירת מגמת לימודים מתאימה בחטיבה ובתיכון, בלהגיע למקום שחולם עליו בשירות הצבאי ועוד.

ואם בא מישהו קצת יותר מבוגר, ומציע איזה שהיא פילוסופיה על הנעורים ועל העולם, תופס מעצמו חכם כמו קהלת - שיש לו "משקפת" לעתיד של הנוער ויש לו ידע שיכול לאפשר להם לראות את הדרך לכל החלומות כמו לזכות בלוטו, להתאהב באדם הנכון, לעבוד בעבודה המתאימה וכו' - אז מה שיש לי לומר לכם האושיות: תסתכלו על פער הגילאים ותחשבו שמילה כזו יכולה לשנות חיים, השאלה אם לטובה או לרעה...

הספר של חיים שפירא משווה ומחבר בין חוכמת הפילוסופים והאומנים בעמים השונים לבין הרעיונות המובאים בספר קהלת, כאשר כולם, כלל האנושות בעצם רוצים לאהוב את החיים ולשמוח בהם, העניין הוא שיותר קל להיות עשיר צעיר ובריא מאשר עני זקן וחולה, ומה שהפילוסופים חוקרים כל חייהם זה את הנפש, את הרוח, את האמונה והשקפת החיים.

ספרים כדוגמת קהלת שואלים בעצם: איך האמונה ועשיית הטוב מתיישבת עם חוסר השוויון המובנה בעולמנו?
המטרה של ספר קהלת, כשקוראים אותו כספר פילוסופי, היא לספק תשובה לכל שאלת חיים לא משנה מה מעמדך והשכלתך:

מה עושים בכל שלב של החיים כדי להיות מאושרים?
איך להתמודד בכל מצב כלכלי?
מה עושים עם נעורים?
מה מביאה הזקנה לחיים?
מה התועלת בלצאת לעבוד?

הכל מוסבר באופן נגיש ופשט, בסגנונו הייחודי ומלא ההומור של חיים שפירא.
אני זוכרת שהיה לי מאוד מפחיד להיתקל וללמוד את הספר לבגרות בתנ"ך, כשעלו שאלות למשל לגבי מי שעומד להתגייס לשירות קרבי:
היית רוצה לדעת מה יקרה לך בצבא והאם זה היה משנה?

אבל יותר קל לקרוא את הספר בגיל שהאישיות יותר מגובשת וכיום אני חושבת שהפרשנות של חיים שפירא לגבי השאלות הגורליות בחיים הרבה יותר אופטימית וכוללת לכל היבט של החיים ולשמחתי לא מתמקדת רק בדרמות של חיים ומוות.

מי שמכיר את ד"ר חיים שפירא יודע למה לצפות מהספר, מי שלא, מקבל חווית קריאה ייחודית ומרתקת. הספר מתמקד אמנם בפירוש ודיון בפילוסופיה של קהלת אך מערב המון נושאים מהפילוסופיה הכללית ומחיי היומיום, באופן כזה שהספר מרגיש כמו שיחה של אדם, עם ציטוטים, סיפורים, הפניות והשוואות לפילוסופים אחרים. כך למשל הוא מזכיר את שפינוזה, את ליבוביץ' וכמובן פילוסופים אקזיסטנציאליסטים כמו ניטשה וטולסטוי. שפירא מציג את עמדותיהם וגישותיהם לאותם רעיונות שקהלת מעלה. הקריאה בספר היא קלילה וזורמת והדיון ברעיונות הפילוסופיים הוא נהיר וטבעי. הספר לא מרגיש כמו ספר עיון אך מביא המון ידע ורעיונות למחשבה לצד מקורות וספרים לקרוא מהם, לכן זהו ספר מעולה למתחילים בפילוסופיה וגם למי שמעוניין בספר מצוין שניתן לחזור אליו ולשמור ממנו ציטוטים מבריקים על אושר, חיים, מוות ומשמעות.

"ספר קהלת מתחיל באות ד' ומסתיים באות ע'. נחבר את שתי האותיות ונקבל דע. מה חפץ קהלת שנדע?"
ציטוט שלקוח מתוך הספר ולדעתי מתאר את העניין יפה מאוד.
הספר של חיים שפירא עוסק במגילת קהלת, ההגות שלה והאמת העמוקה שיש בה.
הספר ריתק אותי מאוד. לאורך השבועות האחרונים חיכיתי לחזור מהבסיס ולקרוא אותו בסופש, ככה שבמהלך השבוע הייתי מהרהר במה שקראתי, חוזר הביתה וממשיך לקרוא עוד.
יש את המשפט הידוע האומר שאפשר להכיר הכי טוב את הכיכר על ידי כך שמכירים את כל הדרכים המובילות אליה. באחת ההרצאות שלו חיים שפירא משווה את הכיכר הגדולה של העיר למשמעות החיים. הדרך הטובה ביותר לגשת לשאלת משמעות החיים היא בכך שנטייל בכל הרחובות, הצמתים, הסמטאות והדרכים המובילים אל הכיכר הזאת.

זה בדיוק המסע שחיים שפירא מעביר אותנו בספר, ולכן אהבתי אותו מאוד. מלבד קהלת, בספר יש הוגים, משוררים, סופרים ומה לא. כולם משמשים לביאור דבריו של קהלת וכנקודת מבט נוספת על הכתוב במגילה.
חיפשתי ספר שייתן לי תשובה לשאלה מהי מגילת קהלת ומה המשמעות של הכתוב. הספר לא ענה לי כלל וכלל על השאלה, אלא רק השאיר אותי עם יותר תהיות ושאלות. וזה למה כל כך אהבתי אותו!

אזהרה: הביקורת הזו מכילה כמויות אדירות של רגש ופילוסופיה (אפילו מוגזמות, הייתי אומר). ככה שאם אתם בעלי לב חלש, או שסתם הביקורת הזו נפלה עליכם בזמן לא מתאים (אולי היה לכם יום טוב מדי ואין לכם כוח לקרוא ביקורת עם הרבה עוצמות ריגשיות ופילוסופיות שאולי יכולה לעשות לכם קצת רע בבטן ולהרוס את היום הטוב שהיה לכם, או שאולי היה לכם יום רע מדי ואתם פשוט לא רוצים לקרוא ביקורת עם כל כך הרבה עוצמות ריגשיות ופילוסופיות כי גם ככה רע לכם ויש לכם הרבה צרות משלכם אז למה לכם לקרוא גם על צרות של אנשים אחרים?) - בקיצור, אם הביקורת הזו נפלה עליכם ביום לא טוב ולא מתאים, אז עשו טובה, תדלגו עליה, ואחר כך, כשתרגישו יותר מוכנים לקרוא, תקראו. ואם הביקורת הזו נפלה עליכם על יום טוב וכן מתאים, אז אני מזמין אתכם בשימחה רבה לקרוא אותה. בכל מקרה, אני מאחל לכולכם, גם לאלה שקוראים עכשיו את הביקורת וגם לאלה שיקראו אותה אחר כך, קריאה נעימה (נעימה, לפחות עד כמה שקריאה של ביקורת כמו זו יכולה להיות...).

***
אם שמתם לב, אז בטח שמתם לב שבזמן האחרון אני בקושי נמצא ב'סימניה', בקושי כותב ביקורות ספרותיות, בקושי מגיב לביקורות ספרותיות של אחרים ועושה להם לייקים, ובקושי נכנס לקבוצות ולפורומים השונים. והפעם, כל ה'בקושי' הזה לא קורה בגלל שנמאס לי מ'סימניה' ואני רוצה לעשות אתנחתא, או משהו דומה למה שאני הרביתי לומר בזמן האחרון, אלא מסיבה קצת שונה. ועל הסיבה, בהמשך הביקורת.

***

בזמן האחרון אני מרגיש תחושת דיכאון. אני לא אספר לכם את הסיבה לדיכאון (ויש סיבה, ואני גם מודע אליה), כי זה משהו מאוד אישי ופרטי וזכותי לא לחשוף את זה אם אני לא רוצה בכך, אבל מה שאתם צריכים לדעת זה שאני הרגשתי דיכאון. אבל ממש ממש דיכאון, לא כמו הדיכאון שאולי הזכרתי שאני מרגיש לפני חודש או חודשיים או כל זמן אחר, שהוא לא השבוע-שבועיים האחרונים, אלא דיכאון הרבה אבל הרבה יותר מדכא. עד כדי כך הדיכאון שלי היה גדול, עד שבימים האחרונים היה לי מאוד קשה להיות בלי אמא שלי (או עם אחותי. או בכלל, עם כל אדם אהוב וקרוב). הרגשתי כל כך בודד מבפנים עד שהיה לי רצון עז ובלתי נשלט, שכנראה יש לו הסבר פסיכולוגי ונרחב שהוא מעל להבנתי, להיות עם אמא שלי, ולבלות כמה ערבים (ואם אפשר אז גם ימים, אבל לא תמיד אמי יכולה להיות איתי כי יש לה עניינים, ורק בערב היא פנויה) בשיחות נפש יחד איתה. שיחות הנפש האלו חיזקו אותי במעט, גם אם באופן ריגעי ולטווח קצר (כי אחרי כמה זמן לאחר ששיחות הנפש הסתיימו והחלו לאבד את ההשפעה החיובית שלהן עליי, שוב הרגשתי דיכאון ורצון עז ובלתי נשלט להיות עם אמא שלי ולעשות איתה שיחות נפש כמו שעשיתי איתה מקודם, וכך הלאה). אני אפילו לא מתבייש לומר, שהיה איזה ערב אחד, סוף של יום גרוע במיוחד, שבו אפילו ביקשתי (יותר נכון, התחננתי) מאמא שלי שתסכים, לפחות ללילה אחד, עד שאני ארגיש יותר טוב, שאני אצטרף אליה למיטה הכל כך נעימה ונוחה שלה, ואשן יחד איתה (ההורים שלי גרושים, ואמא שלי עדיין ישנה במיטה הזוגית שבה היא ואבי ישנו כשהיו נשואים, אז נשאר בה מקום אחד פנוי לאדם אחד) - כן, עד כדי כך הייתי זקוק לאמא שלי באותם רגעים קשים ונוראים. אבל היא, כמובן, סירבה, כי היא טענה שזו לא התנהגות נאותה בשביל נער בוגר בן 17 לישון עם אמא שלו, גם אם הוא מרגיש כל כך נורא, ושאפשר פשוט להסתפק בשיחות הנפש כמו שעשינו. באותו רגע התנגדתי ואמרתי שיש מיקרים שהם יוצאים מן הכלל, כמו המיקרה שלי, אבל עכשיו כשאני חושב על זה עוד קצת, אני מבין שתכל'ס היא צודקת, שהצדק עימה, ושלמרות מה שאני מרגיש, אפשר להבין אותה, אם יוצאים קצת מהקופסא האגואיסטית של עצמך ונכנסים עמוק עמוק אל תוך נקודת המבט של אמי. בסוף ישנתי במיטה שלי, ואיכשהו, אני לא יודע איך, הצלחתי להירדם בה ולישון כרגיל, למרות ההרגשה הנוראה שלא הניחה לי כל היום, וכל המחשבות האובדניות שהיו לי (כן, שמעתם נכון: אמרתי מחשבות אובדניות. אני לא מתבייש להגיד את זה, ולא מתכחש לכך).
למחרת בבוקר, קמתי לבית הספר. אותו יום התחיל גרוע במיוחד, בערך כמו היום שהיה לפניו. לכן, איך שהגעתי לבית הספר, לקחתי את המורה שלי הצידה, לשיחת נפש (גם לה, כמו לכם או לכל אחד אחר שאיתו דיברתי על התחושות שלי, לא סיפרתי את הסיבה לכך). וכמו שיחת הנפש שהייתה לי עם אמא שלי, גם השיחה הזו עודדה אותי. אבל בניגוד אליה, השיחה הזו עודדה אותי והשפיעה עליי לא רק לטווח הקצר אלא גם לטווח הארוך - ואת התוצאות שלה יכולתי לראות במשך היום. באותה שיחת נפש, היא אמרה לי משהו כזה: "זשל"ב, אתה לא מיוחד. אתה לא שונה מאחרים. לכל אחד מאיתנו יש רגעים קשים, שהוא שוקע בבאסה וחושב כל הזמן מחשבות רעות. גם אני כזו. אבל אתה יודע מה החוכמה? החוכמה היא לדעת מתי אתה מחליט להשתחרר מהבאסה הזו, ולהתחיל לחשוב חיובי. אני יודעת שההתחלה של התהליך הזה היא קשה מאוד, וצריך בשביל זה המון משא נפשי וכוחות נפשיים, אבל מצד שני גם צריך בשביל זה הרבה מוטיבציה ורצון ותעסוקה שתעסיק אותך ותשכיח ממך את כל המחשבות הרעות, ובתור מורה שלך ואחת שמכירה אותך כבר שנה שלמה (ותאמין לי, זה מספיק) אני יכולה להגיד לך שאתה ילד מדהים וחכם ומוכשר ויפה וצעיר שכל החיים לפניו ואני שמחה שיצא לי להכיר אותך והלוואי שכולם היו כמוך (באמת! אני רצינית!), ואני גם יודעת שדברים כמו מוטיבציה ורצון יש לך בכמויות - ולא סתם בכמויות, אלא בכמויות אדירות - ואני בטוחה שאתה יכול לצאת מזה, אם רק תקשיב לי ותיישם את מה שאמרתי לך - האמן לי".
בהתחלה חשבתי, כמו אחרי כל שיחת נפש אחרת, שזה נחמד והכל, ושזה אמור לעודד אותי, אבל זה לא. זה מצליח לעודד אותי רק לטווח הקצר ולא הרחוק, ואחר כך אני שוב נופל וכך הלאה, והסבל שלי פשוט עצום ועד כדי כך בלתי נסבל, שאני לא מצליח להאמין שאני אוכל להתגבר עליו. אז אמרתי למורה שלי תודה רבה על שיחת הנפש, והלכתי כי התחיל השיעור. זמן עבר, ולאחר שהשיעור הסתיים יצאתי עם חברים להפסקה, ובמהלכה שמענו מוסיקה (בין היתר, גם שירים של רדיוהד - שהיא הלהקה האהובה עליי, שכמעט תמיד השירים שלה מצליחים לשפר לי את מצב הרוח), דיברנו, צחקנו, וראינו מופעי סטנדאפ בפלאפונים (בכל זאת, סוף שנה כבר, ואפשר לעזוב את הלימודים קצת בצד). ולרגע קסום וקטן אחד, כמו בעוד הרבה רגעים קטנים וקסומים אחרים של שמחה (כשאני שוחה בים ובבריכה, מטייל בטבע הפראי והכה יפה ותוך כדי שומע את הטבע מתעורר לחיים, שר ומנגן ושומע מוסיקה (בעיקר מוסיקה של רדיוהד, כמובן), מבלה עם חברים או כל דבר אחר שהוא לא התרכזות בבעיה שמטרידה אותי - התחלתי קצת פחות לחשוב על הדברים שמטרידים אותי. ואז הבנתי פתאום שאני בעצם מיישם את מה שהמורה אמרה לי, וסוף סוף הרגשתי בפעם הראשונה שאני לוקח יחד איתי איזה משהו מכל שיחות הנפש שהיו לי, ומיישם אותו גם בטווח הארוך. ולמרות שזה לא היה יום מושלם מהבחינה של חשיבת המחשבות המטרידות, כי מדי פעם במהלך היום היו לי כמה נפילות קטנות שבהם הרגשתי שהדיכאון שוב מתחיל להשתלט עליי ולעטוף אותי מכל הצדדים, נזכרתי במה שהמורה שלי אמרה לי והתאמצתי בכל כוחי לחשוב חיובי ולהתרכז בזה (ותאמינו לי, זה לא קל), ובסוף, איכשהו, כנגד כל הסיכויים, הצלחתי להחזיק את עצמי ולאסוף את עצמי בזמן ולא לתת למחשבות הרעות להצליח להשתלט עליי, כמו שייעצו לי לעשות. סוף סוף, בפעם הראשונה מהרגע שהתחלתי לחוש דיכאון ועד עכשיו, הפסקתי להרגיש חרטה על מה שכתבתי בביקורת שלי על הספר 'הכל יהיה בסדר' של דן יוספן, והפסקתי לחשוב שמה שכתבתי שם היה שקר. את הביקורת הזו כתבתי בעצם בתקופה אחרת, לפני תחושות הדיכאון הקשות שהיו לי, ולכן זה אולי גם מסביר למה הרשיתי לעצמי לומר שם בביקורת שלא משנה מה, תמיד חשוב לדעת להסתכל על חצי הכוס המלאה. כשנכנסתי לדיכאון והתחלתי להסתכל רק על חצי הכוס הריקה, התחרטתי על מה שכתבתי בביקורת כי הרגשתי שזה שקר, ואפילו היה איזה רגע שבו רציתי למחוק את הכל (אבל בסוף לא עשיתי את זה, כי פשוט לא יכולתי למחוק משהו שעבדתי עליו כל כך קשה, ושיצא כל כך מושלם ושהרבה אנשים אהבו את מה שכתבתי והם בטח לא היו רוצים שאמחק את זה). אבל עכשיו, מצבי השתפר. ועכשיו, אני כבר פחות חושב שזה שקר, וחוזר שוב להאמין שהמילים האלו נכתבו מדם ליבי, ומהאמת הפנימית והכי טהורה ואמיתית שיכולה להיות לי.

***

קהלת (הלא הוא שלמה המלך) בדיוק כמוני, גם הוא (כשהוא נמצא לקראת סוף ימיו) חושב מחשבות שמטרידות אותו מאוד ולא נותנות לו מנוח. כמוני, גם הוא מתלונן באותם מחשבות על המחזוריות המעייפת והבלתי נסבלת הזו שהחיים, לצערנו הרב, מספקים לנו. גם הוא מבין, כמוני, שלהיות אדם חכם כזה שכולם משבחים אותו כל הזמן ואומרים לו שהוא גאון ושאין כמוהו ושהלוואי שכולם היו כמוהו, זה נחמד מאוד והכל, אבל זה פשוט לא עוזר בשית' - כי כשאתה כבר זקן ועומד למות ומבין שאתה פשוט לא יכול לעשות כלום עם כל החוכמה והכסף וההצלחה הרבים שיש לך כדי לא למות ולהישאר בחיים או להשאיר גם אנשים אחרים בחיים ולעשות שלא ימותו או כל דבר אחר, כי בסופו של דבר, כמו שאמרתי, העולם שבו אנו חיים הוא עולם מחזורי, ומחזורי זה אומר שאתה חי זמן מסויים, וכשעובר הזמן המסויים הזה אתה מת, ולא יעזור לך כלום, ואחרי שאתה מת מישהו אחר נולד, וגם הוא כמוך וכמו כל בני הדור שלך חי זמן מסויים, וגם אצלו הזמן המסויים הזה עובר מתישהו וגם הוא ימות בסופו של דבר, וכך הלאה. רק שבמקרה שלי, בניגוד למיקרה של קהלת, אני לא זקן ואני לא עומד למות (לפחות לא בזמן הקרוב). אבל, אני כן מרגיש דיכאון שמדכא אותי ומחשבות שגם הן מדכאות אותי, וזה לא משנה בכלל כמה אני ילד מוכשר והכל, כשיש לך איזו בעיה שממש ממש מטרידה אותך ומוציאה אותך מדעתך, אז שום דבר לא יעזור, כי אתה פשוט שוכח את כל הדברים הטובים שיש בך, ומתרכז רק בדברים הרעים שיש בך ובבעיה המחורבנת הזו שסתם עושה לך רע - וזה פשוט בלתי נשלט להתרכז בדברים הטובים (לפחות עד השיחה שהייתה לי עם המורה שלי).
אבל רגע אחד: לסיפור של קהלת, כמו לסיפור שלי, גם יש סוף טוב (או לפחות כמעט טוב, כי בכל זאת - הסוף שלי עדיין לא הגיע, והוא סוף פתוח כי אני עדיין חי ולא מתתי בינתיים, אז הכל יכול לקרות). וההוכחה לכך שגם הסוף של קהלת הוא סוף טוב, היא המשפט הבא שקהלת אומר, ושבעצם סוגר את ספר קהלת: "סוף דבר הכל ישמע את האלוהים ירא את מצוותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלוהים יבוא במשפט על כל נעלם אם טוב אם רע" - כלומר, קהלת בעצם אומר, שלמרות כל הסבל ואי הצדק שנעשה לאדם מלמעלה, הוא עדיין מוכרח להישאר ולהיות ירא אלוהים (כלומר - לשמור את המצוות, גם את המצוות הדתיות וגם את המצוות המוסריות) ולא להתחיל פתאום לחטוא רק בגלל כל העוול והרע שאלוהים עשה לך, סוג של "הוא התחיל, אז אני אחזיר לו בחזרה, כדי שיראה מה זה, המנוול". (במילים אחרות - ואלו הן בעצם גם המילים של המורה שלי - למרות כל הסבל שאני חש, ולמרות תחושת הכעס והמרידה שיש לי ברגעים כאלו, אני צריך לזכור שלא משנה כמה אני רוצה למרוד, אני לא אמרד. ושלא משנה כמה אני רוצה לחטוא, אני לא אחטוא. שלא משנה כמה אני רוצה להתאבד ולשים קץ לחיי, אני לא אתאבד ואשים קץ לחיי. אני פשוט ארים את ראשי, אסתכל למעלה, אביט בשמיים, ואגיד: "תודה לך, אלוהים, על הדברים הטובים שנתת לי. תודה לך על שנתת לי משפחה נפלאה, חברים מגניבים, מוסיקה מצויינת, אוכל טעים, סרטים סוחטי דמעות, ספרים מרתקים שאני יכול לקרוא אותם ואחר כך גם לכתוב עליהם ביקורות ספרותיות באתר 'סימניה' ולקבל הרבה אהבה ותמיכה מכל מני כותבי ביקורות אחרים. תודה לך, אלוהים, על כל הדברים הטובים שנתת לי. ולמרות שאני קיבלתי ממך גם דברים רעים, ולא רק דברים טובים, אני מוכרח להשלים עם זה, גם אם אני מתקשה לעשות כך, כי כמו שנאמר בסיפור תנכ"י אחר - "את הטוב תדע לקבל מאלוהים, ואת הרע לא?").

***

ועכשיו, אחרי שאני כבר מתקרב לסיום של כתיבת הביקורת הזו, בעודי מתרגש מאוד ומתפעל מאוד מכל העומצות הגבוהות של הרגש שהצלחתי להוציא מהבטן שלי ישר אל תוך הדף (או יותר נכון, ישר לתוך המחשב) במשהו כמו חצי שעה מסכנה, ממש כלום זמן (את האזהרה הזאת שכתבתי בתחילת הביקורת על כך שיש בה המון עוצמות ריגשיות ופילוסופיות, כתבתי אמנם בתחילת הביקורת, אבל האמת היא שכתבתי אותה רק בסוף, לאחר שסיימתי לכתוב אותה ושהבנתי כמה רגש ופילוסופיה יש בה), אני רוצה לומר שאני מאוד מקווה שהביקורת הזו תחסן אותי נפשית ושתעזור לי, ולא רק בטווח הקצר (כלומר - עכשיו, כשאני שולח את הביקורת) אלא גם בטווח הארוך (כלומר - שגם אם בעוד הרבה זמן, אתחיל להרגיש שוב, חס וחלילה, את אותו דיכאון מגעיל ומעצבן, ושאני ארגיש שהשחור אצלי מתחיל להשתלט על הלבן אצלי, אני תמיד אוכל לחזור למחשב, להכנס לסימניה, ואז להכנס לדף שלי, ואז לחזור לקרוא שוב את הביקורת הזו, ואם יהיה צורך אז זה יהיה שוב ושוב ושוב ושוב, ולהתחזק. פשוט להתחזק.

***

#את הספר הזה שעליו אני כותב כרגע ביקורת, לא קראתי (לפחות עדיין לא). אני חש חובה להתנצל על כך ולבקש מכם, אלה שכל הזמן מתלוננים על האנשים שכותבים ביקורות ספרותיות על ספרים שהם לא קראו, סליחה. פשוט הייתי חייב לפרוק את כל הרגש הזה שהיה עד עכשיו אצור אצלי עמוק בבטן ולשתף אותו בפניכם, וגם נזכרתי בקהלת (שעליו למדתי בשיעורי התנ"ך בבית הספר, ושמהרגע הראשון חשתי כלפיו הזדהות וקרבה), וגם נזכרתי פתאום בכמה אנשים שכתבו ביקורות על הספר הזה, והבנתי שאם יש ספר שמתאים בו יותר מכל לכתוב את הדברים האלו אשר על ליבי, זה הספר הזה.

ספר מדהים כתוב יפה וגם קצת עמוק

הוספה על הביקורת לא ידעתי שהביקורות נלקחות ברצינות אז לא כתבתי מספיק.
הספר של חיים שפירא הוא מאוד טוב בשביל הדרך לחיפוש העצמי
כמו כל הספרים שלו (קראתי את כולם חוץ מאחד מהם).
אבל בסופו של דבר הוא לא עונה את התשובה לשאלת החיים,
הוא מחפש מענה לבעיה אבל הוא לא מוצא.
וזה הערה שצריך לזכור מתי שקוראים את כל הספרים שלו,
אבל בספר הזה הדבר אינו רק בהערה אלא בעיה.
כי בסופו של דבר קהלת כן מוצא מענה לחיפוש שלו,
מתוך הדרך הארוכה שלו מתוך היאוש מהעולם הנראה לעין הוא מגיע למסקנה
ולמענה לבעיה שלו, ש"סוף דבר את האלוקים ירא כי זה כל האדם",
והספר של חיים שפירא לא מבטא כלל את הרעיון הזה.
אבל על אף כל הביקורת אישית מאוד נהנתי לקרוא את הספר.

אם לא היה הסופר יהודי אז איך היה מגיע לכתיבה על קהלת. נניח שלא היה יהודי אבל כותב על קהלת אז כיצד היה נתמך בסופרים כמו בשביס זינגר ושי עגנון.
אם לא היה ישראלי איך היה נתמך בניתוחיו המבריקים ע"י מאיר שלו, דוד אבידן, לאה גולדברג. אם לא היה מתחנך ברוח התרבות הרוסית אין היה מביא לנו תימוכין וסימוכין מדוסטויבסקי, גוגול, נובוקוב וטולסטוי ועוד לא הזכרנו את סוקרטס ויועצתו דיוטמה ואריסטו והרמב"ם. שלא נדבר על פרמנידס ובודהה, שפינוזה ניתצה, גטה, הגל, פליקס ואביו משה מנדלסון ומרטין בובר - וואו ואני לא מאמין שאני זוכר את כל זה ... אם לא היה מפרגן למיכה גודמן, ללייבוביץ ויהודה עמיחי.ואם הוא לא היה מקיף כל כך הרבה תחומים ועומקים ומחוזות שאין להם מקום וזמן, אם ואם ואם ואם ואם הוא לא היה יכול להיות כה נבוך עד שהוא עשה מקהלת דבר הדבור על אופניו. אכן הצליח חיים שפירא לחשוף את תפוח הזהב מבעד למשכית הכסף.

אני נהנתי

אז מה כולנו זוכרים מהקהלת? "הבל הבלים הכל הבל", "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" וכו' בסך הכל הרושם הכללי שזכור הוא פסימי למדי, אז למה בכל זאת לקרוא את הספר שוב ועוד לקרוא עליו מעל 200 עמודים של פרשנות?

זה כי השאלות שקהלת מעלה נוגעות עמוקות בכולנו, וכמו שחיים שפירא כותב "כולנו חוטאים במחשבות על הנעשה תחת השמש".

אז על מה מדובר? חיים שפירא (כותב מוכשר ללא ספק, ניתן לקרוא עוד מספריו ולהעביר את הזמן בנעימים) מחלק את הספר לכמה פרקים שכל אחד מהם דן במשהו אחר: הבל, חוכמה, עצב ושמחה, תשוקות, משפט וצדק, זקנה מוות ואלמוות ובסוף הספר מציב את המראה מולנו, מה אנחנו נקח איתנו מהמסע הזה.

שורה תחתונה: חובה בכל בית.

עוד בלי להגיד מילה אחת על התוכן, חיים שפירא ראוי להערכה רבה על היותו אחד ממובילי ה"מדע פופולרי" ו"פילוסופיה להמונים" בארץ.
בתור אחד שקרא רבים מספריו, אם כי לא את כולם, קהלת לטעמי הוא אחד המובחרים של ספריו, אם לא המעולה שבהם.

ד"ר שפירא מציע פירוש בדרכו הייחודית לספר מעניין ורווי מיסתורין, כל-כך רווי עד כי אפשר בנקל לפרש כל פסוק לכיוון מנוגד לגמרי.
גם מי שלא יסכים לרעיונותיו של שפירא, חייב להודות לו על החשיפה של עולם תרבותי עשיר ומגוון, והנגשה של אישים שלקורא מן השורה היה נדמה לעיתים כי מדובר בחומר לפרופסורים ממושקפים בלבד.

מה אומר ומה אדבר לאחר כל הביקורות החיוביות שנאמרו פה, ספר מצוין הנוגע בשלל נושאם קיומיים.
מומלץ ביותר לכל מי שנהנה לשקוע במחשבות.

הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.
מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.

איזה יופי, קהלת היה פסימי (ריאלי) כמעט כמוני.
העניין, שהוא סותר את עצמו, פעם אחר פעם. מותיר מגילה רוויה סתירות. אין פסול בלקחת רעיון, להעמיק בו ולהעמיד בפני הקורא את שני צדי המטבע. אולם להציג שתי דעות מנוגדות כעובדות מוגמרות, זה הבל הבלים.

שני דברים הפריעו לי בתחילת הקריאה -
לדעת שפירא המילה "ארץ" בפסוק הנ"ל מבטאת את האנושות (ולאו דווקא את העולם). חשתי כאילו הוא מנסה לנסוך איזה גוון אופטימי בפתיחה הקודרת למדי.
על אף חוסר האחידות, הסתירות ומחקרי המקרא, סובר שפירא כי שלמה המלך אמון על המגילה (בדומה ל"שיר השירים" ו"משלי" כביכול). אין ספק כי האפשרות שהאידיאות הן פרי מוחו של מלך כל יכול, נוצצת יותר, ונותנת משנה תוקף לדבריו, אך אין היא מתיישבת כל כך עם ההיגיון.

עם זאת, לא ניתן להלין בפני שפירא, הלוא מראש הגדיר כי אין ביומרתו להיות מורה נבוכים למגילה, אלא להעבירה לקוראים, בדרכו שלו.
אני חייב להודות שמצאתי עניין רב יותר בעולמו הפנימי, מאשר במגילה. כפי שנחשפתי אליו בספרו "מחשבות לעת לילה", עולם האסוציאציות שלו מעשיר ומעורר השראה.
בזכותו נחשפתי להגותו של טולסטוי - בצאת יצירת המופת "אנה קרנינה", חש הסופר הרוסי כי מיצה את כוחו ככותב רומנים וכי עליו לעסוק בשאלות הפילוסופיות המטרידות אותו.
במשך חמש עשרה השנה האחרונות לחייו, קבץ את משנתם של מיטב ההוגים, אלו שלעניות דעתו, כל אדם חייב להכיר. כמו כן, הוסיף, הערות וסיפורים משלו.
הספר "חוג קריאה" מיועד לקריאה יומיומית לאורך השנה. מדובר ברעיון מרהיב בעיניי, והלוואי שהיה באפשרותי לקרואו בשפת המקור. בעברית, הספר תורגם פעמיים, אם כי באופן חלקי ובשפה ארכאית. פניתי לדוקטור שפירא והדגשתי את הצורך בתרגום עדכני ומקיף של היצירה, וכי לטעמי, אין ראוי ממנו למשימה (או לפחות להניע את התהליך).

בפרק הרביעי, מתייחס שפירא להוגה היהודי שפינוזה (שזכה לתואר היוקרתי, הפילוסוף של הפילוסופים). על אף שאיני מסכים עם השקפתו הדטרמיניסטית, האופן האנליטי בו הוכיח את רעיונותיו, עורר בי סקרנות גדולה.

אני מרגיש חסך בכל הנוגע לעולם התנ"ך. אני יהודי, אך איני מחובר מספיק למקורות. מכיר את הסיפורים, אולם לא הזדמן לי להעמיק בהם כפי שאני לרוב נוהג. אשמח להמלצות לספרים המציגים את סיפורי התנ"ך המוכרים מנקודת מבט רעננה (כדוגמת, "שיחות עם השטן", אותו קראתי לאחרונה).

סביר להניח, שקוראים אדוקים ממני, יפיקו יותר מקהלת. עם זאת, אין לגרוע מהקרדיט המגיע לשפירא, על כך שהנהיר ככל יכולתו את המגילה הסבוכה והוסיף את הערותיו המעשירות.

מומלץ לאוהדי שפירא וההגות.