• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
קהלת

קהלת

מאת חיים שפירא

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
קהלת

קהלת

מאת חיים שפירא

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
הוצאה לאור:כנרת זמורה-ביתן
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:מחשבת ישראל
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/34
ביקורות על קהלת
הבאה
jac
לפני 15 שנים

“אם לא היה הסופר יהודי אז איך היה מגיע לכתיבה על קהלת. נניח שלא היה יהודי אבל כותב על קהלת אז כיצד הי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•11 דקות קריאה

אזהרה: הביקורת הזו מכילה כמויות אדירות של רגש ופילוסופיה (אפילו מוגזמות, הייתי אומר). ככה שאם אתם בעלי לב חלש, או שסתם הביקורת הזו נפלה עליכם בזמן לא מתאים (אולי היה לכם יום טוב מדי ואין לכם כוח לקרוא ביקורת עם הרבה עוצמות ריגשיות ופילוסופיות שאולי יכולה לעשות לכם קצת רע בבטן ולהרוס את היום הטוב שהיה לכם, או שאולי היה לכם יום רע מדי ואתם פשוט לא רוצים לקרוא ביקורת עם כל כך הרבה עוצמות ריגשיות ופילוסופיות כי גם ככה רע לכם ויש לכם הרבה צרות משלכם אז למה לכם לקרוא גם על צרות של אנשים אחרים?) - בקיצור, אם הביקורת הזו נפלה עליכם ביום לא טוב ולא מתאים, אז עשו טובה, תדלגו עליה, ואחר כך, כשתרגישו יותר מוכנים לקרוא, תקראו. ואם הביקורת הזו נפלה עליכם על יום טוב וכן מתאים, אז אני מזמין אתכם בשימחה רבה לקרוא אותה. בכל מקרה, אני מאחל לכולכם, גם לאלה שקוראים עכשיו את הביקורת וגם לאלה שיקראו אותה אחר כך, קריאה נעימה (נעימה, לפחות עד כמה שקריאה של ביקורת כמו זו יכולה להיות...).

***
אם שמתם לב, אז בטח שמתם לב שבזמן האחרון אני בקושי נמצא ב'סימניה', בקושי כותב ביקורות ספרותיות, בקושי מגיב לביקורות ספרותיות של אחרים ועושה להם לייקים, ובקושי נכנס לקבוצות ולפורומים השונים. והפעם, כל ה'בקושי' הזה לא קורה בגלל שנמאס לי מ'סימניה' ואני רוצה לעשות אתנחתא, או משהו דומה למה שאני הרביתי לומר בזמן האחרון, אלא מסיבה קצת שונה. ועל הסיבה, בהמשך הביקורת.

***

בזמן האחרון אני מרגיש תחושת דיכאון. אני לא אספר לכם את הסיבה לדיכאון (ויש סיבה, ואני גם מודע אליה), כי זה משהו מאוד אישי ופרטי וזכותי לא לחשוף את זה אם אני לא רוצה בכך, אבל מה שאתם צריכים לדעת זה שאני הרגשתי דיכאון. אבל ממש ממש דיכאון, לא כמו הדיכאון שאולי הזכרתי שאני מרגיש לפני חודש או חודשיים או כל זמן אחר, שהוא לא השבוע-שבועיים האחרונים, אלא דיכאון הרבה אבל הרבה יותר מדכא. עד כדי כך הדיכאון שלי היה גדול, עד שבימים האחרונים היה לי מאוד קשה להיות בלי אמא שלי (או עם אחותי. או בכלל, עם כל אדם אהוב וקרוב). הרגשתי כל כך בודד מבפנים עד שהיה לי רצון עז ובלתי נשלט, שכנראה יש לו הסבר פסיכולוגי ונרחב שהוא מעל להבנתי, להיות עם אמא שלי, ולבלות כמה ערבים (ואם אפשר אז גם ימים, אבל לא תמיד אמי יכולה להיות איתי כי יש לה עניינים, ורק בערב היא פנויה) בשיחות נפש יחד איתה. שיחות הנפש האלו חיזקו אותי במעט, גם אם באופן ריגעי ולטווח קצר (כי אחרי כמה זמן לאחר ששיחות הנפש הסתיימו והחלו לאבד את ההשפעה החיובית שלהן עליי, שוב הרגשתי דיכאון ורצון עז ובלתי נשלט להיות עם אמא שלי ולעשות איתה שיחות נפש כמו שעשיתי איתה מקודם, וכך הלאה). אני אפילו לא מתבייש לומר, שהיה איזה ערב אחד, סוף של יום גרוע במיוחד, שבו אפילו ביקשתי (יותר נכון, התחננתי) מאמא שלי שתסכים, לפחות ללילה אחד, עד שאני ארגיש יותר טוב, שאני אצטרף אליה למיטה הכל כך נעימה ונוחה שלה, ואשן יחד איתה (ההורים שלי גרושים, ואמא שלי עדיין ישנה במיטה הזוגית שבה היא ואבי ישנו כשהיו נשואים, אז נשאר בה מקום אחד פנוי לאדם אחד) - כן, עד כדי כך הייתי זקוק לאמא שלי באותם רגעים קשים ונוראים. אבל היא, כמובן, סירבה, כי היא טענה שזו לא התנהגות נאותה בשביל נער בוגר בן 17 לישון עם אמא שלו, גם אם הוא מרגיש כל כך נורא, ושאפשר פשוט להסתפק בשיחות הנפש כמו שעשינו. באותו רגע התנגדתי ואמרתי שיש מיקרים שהם יוצאים מן הכלל, כמו המיקרה שלי, אבל עכשיו כשאני חושב על זה עוד קצת, אני מבין שתכל'ס היא צודקת, שהצדק עימה, ושלמרות מה שאני מרגיש, אפשר להבין אותה, אם יוצאים קצת מהקופסא האגואיסטית של עצמך ונכנסים עמוק עמוק אל תוך נקודת המבט של אמי. בסוף ישנתי במיטה שלי, ואיכשהו, אני לא יודע איך, הצלחתי להירדם בה ולישון כרגיל, למרות ההרגשה הנוראה שלא הניחה לי כל היום, וכל המחשבות האובדניות שהיו לי (כן, שמעתם נכון: אמרתי מחשבות אובדניות. אני לא מתבייש להגיד את זה, ולא מתכחש לכך).
למחרת בבוקר, קמתי לבית הספר. אותו יום התחיל גרוע במיוחד, בערך כמו היום שהיה לפניו. לכן, איך שהגעתי לבית הספר, לקחתי את המורה שלי הצידה, לשיחת נפש (גם לה, כמו לכם או לכל אחד אחר שאיתו דיברתי על התחושות שלי, לא סיפרתי את הסיבה לכך). וכמו שיחת הנפש שהייתה לי עם אמא שלי, גם השיחה הזו עודדה אותי. אבל בניגוד אליה, השיחה הזו עודדה אותי והשפיעה עליי לא רק לטווח הקצר אלא גם לטווח הארוך - ואת התוצאות שלה יכולתי לראות במשך היום. באותה שיחת נפש, היא אמרה לי משהו כזה: "זשל"ב, אתה לא מיוחד. אתה לא שונה מאחרים. לכל אחד מאיתנו יש רגעים קשים, שהוא שוקע בבאסה וחושב כל הזמן מחשבות רעות. גם אני כזו. אבל אתה יודע מה החוכמה? החוכמה היא לדעת מתי אתה מחליט להשתחרר מהבאסה הזו, ולהתחיל לחשוב חיובי. אני יודעת שההתחלה של התהליך הזה היא קשה מאוד, וצריך בשביל זה המון משא נפשי וכוחות נפשיים, אבל מצד שני גם צריך בשביל זה הרבה מוטיבציה ורצון ותעסוקה שתעסיק אותך ותשכיח ממך את כל המחשבות הרעות, ובתור מורה שלך ואחת שמכירה אותך כבר שנה שלמה (ותאמין לי, זה מספיק) אני יכולה להגיד לך שאתה ילד מדהים וחכם ומוכשר ויפה וצעיר שכל החיים לפניו ואני שמחה שיצא לי להכיר אותך והלוואי שכולם היו כמוך (באמת! אני רצינית!), ואני גם יודעת שדברים כמו מוטיבציה ורצון יש לך בכמויות - ולא סתם בכמויות, אלא בכמויות אדירות - ואני בטוחה שאתה יכול לצאת מזה, אם רק תקשיב לי ותיישם את מה שאמרתי לך - האמן לי".
בהתחלה חשבתי, כמו אחרי כל שיחת נפש אחרת, שזה נחמד והכל, ושזה אמור לעודד אותי, אבל זה לא. זה מצליח לעודד אותי רק לטווח הקצר ולא הרחוק, ואחר כך אני שוב נופל וכך הלאה, והסבל שלי פשוט עצום ועד כדי כך בלתי נסבל, שאני לא מצליח להאמין שאני אוכל להתגבר עליו. אז אמרתי למורה שלי תודה רבה על שיחת הנפש, והלכתי כי התחיל השיעור. זמן עבר, ולאחר שהשיעור הסתיים יצאתי עם חברים להפסקה, ובמהלכה שמענו מוסיקה (בין היתר, גם שירים של רדיוהד - שהיא הלהקה האהובה עליי, שכמעט תמיד השירים שלה מצליחים לשפר לי את מצב הרוח), דיברנו, צחקנו, וראינו מופעי סטנדאפ בפלאפונים (בכל זאת, סוף שנה כבר, ואפשר לעזוב את הלימודים קצת בצד). ולרגע קסום וקטן אחד, כמו בעוד הרבה רגעים קטנים וקסומים אחרים של שמחה (כשאני שוחה בים ובבריכה, מטייל בטבע הפראי והכה יפה ותוך כדי שומע את הטבע מתעורר לחיים, שר ומנגן ושומע מוסיקה (בעיקר מוסיקה של רדיוהד, כמובן), מבלה עם חברים או כל דבר אחר שהוא לא התרכזות בבעיה שמטרידה אותי - התחלתי קצת פחות לחשוב על הדברים שמטרידים אותי. ואז הבנתי פתאום שאני בעצם מיישם את מה שהמורה אמרה לי, וסוף סוף הרגשתי בפעם הראשונה שאני לוקח יחד איתי איזה משהו מכל שיחות הנפש שהיו לי, ומיישם אותו גם בטווח הארוך. ולמרות שזה לא היה יום מושלם מהבחינה של חשיבת המחשבות המטרידות, כי מדי פעם במהלך היום היו לי כמה נפילות קטנות שבהם הרגשתי שהדיכאון שוב מתחיל להשתלט עליי ולעטוף אותי מכל הצדדים, נזכרתי במה שהמורה שלי אמרה לי והתאמצתי בכל כוחי לחשוב חיובי ולהתרכז בזה (ותאמינו לי, זה לא קל), ובסוף, איכשהו, כנגד כל הסיכויים, הצלחתי להחזיק את עצמי ולאסוף את עצמי בזמן ולא לתת למחשבות הרעות להצליח להשתלט עליי, כמו שייעצו לי לעשות. סוף סוף, בפעם הראשונה מהרגע שהתחלתי לחוש דיכאון ועד עכשיו, הפסקתי להרגיש חרטה על מה שכתבתי בביקורת שלי על הספר 'הכל יהיה בסדר' של דן יוספן, והפסקתי לחשוב שמה שכתבתי שם היה שקר. את הביקורת הזו כתבתי בעצם בתקופה אחרת, לפני תחושות הדיכאון הקשות שהיו לי, ולכן זה אולי גם מסביר למה הרשיתי לעצמי לומר שם בביקורת שלא משנה מה, תמיד חשוב לדעת להסתכל על חצי הכוס המלאה. כשנכנסתי לדיכאון והתחלתי להסתכל רק על חצי הכוס הריקה, התחרטתי על מה שכתבתי בביקורת כי הרגשתי שזה שקר, ואפילו היה איזה רגע שבו רציתי למחוק את הכל (אבל בסוף לא עשיתי את זה, כי פשוט לא יכולתי למחוק משהו שעבדתי עליו כל כך קשה, ושיצא כל כך מושלם ושהרבה אנשים אהבו את מה שכתבתי והם בטח לא היו רוצים שאמחק את זה). אבל עכשיו, מצבי השתפר. ועכשיו, אני כבר פחות חושב שזה שקר, וחוזר שוב להאמין שהמילים האלו נכתבו מדם ליבי, ומהאמת הפנימית והכי טהורה ואמיתית שיכולה להיות לי.

***

קהלת (הלא הוא שלמה המלך) בדיוק כמוני, גם הוא (כשהוא נמצא לקראת סוף ימיו) חושב מחשבות שמטרידות אותו מאוד ולא נותנות לו מנוח. כמוני, גם הוא מתלונן באותם מחשבות על המחזוריות המעייפת והבלתי נסבלת הזו שהחיים, לצערנו הרב, מספקים לנו. גם הוא מבין, כמוני, שלהיות אדם חכם כזה שכולם משבחים אותו כל הזמן ואומרים לו שהוא גאון ושאין כמוהו ושהלוואי שכולם היו כמוהו, זה נחמד מאוד והכל, אבל זה פשוט לא עוזר בשית' - כי כשאתה כבר זקן ועומד למות ומבין שאתה פשוט לא יכול לעשות כלום עם כל החוכמה והכסף וההצלחה הרבים שיש לך כדי לא למות ולהישאר בחיים או להשאיר גם אנשים אחרים בחיים ולעשות שלא ימותו או כל דבר אחר, כי בסופו של דבר, כמו שאמרתי, העולם שבו אנו חיים הוא עולם מחזורי, ומחזורי זה אומר שאתה חי זמן מסויים, וכשעובר הזמן המסויים הזה אתה מת, ולא יעזור לך כלום, ואחרי שאתה מת מישהו אחר נולד, וגם הוא כמוך וכמו כל בני הדור שלך חי זמן מסויים, וגם אצלו הזמן המסויים הזה עובר מתישהו וגם הוא ימות בסופו של דבר, וכך הלאה. רק שבמקרה שלי, בניגוד למיקרה של קהלת, אני לא זקן ואני לא עומד למות (לפחות לא בזמן הקרוב). אבל, אני כן מרגיש דיכאון שמדכא אותי ומחשבות שגם הן מדכאות אותי, וזה לא משנה בכלל כמה אני ילד מוכשר והכל, כשיש לך איזו בעיה שממש ממש מטרידה אותך ומוציאה אותך מדעתך, אז שום דבר לא יעזור, כי אתה פשוט שוכח את כל הדברים הטובים שיש בך, ומתרכז רק בדברים הרעים שיש בך ובבעיה המחורבנת הזו שסתם עושה לך רע - וזה פשוט בלתי נשלט להתרכז בדברים הטובים (לפחות עד השיחה שהייתה לי עם המורה שלי).
אבל רגע אחד: לסיפור של קהלת, כמו לסיפור שלי, גם יש סוף טוב (או לפחות כמעט טוב, כי בכל זאת - הסוף שלי עדיין לא הגיע, והוא סוף פתוח כי אני עדיין חי ולא מתתי בינתיים, אז הכל יכול לקרות). וההוכחה לכך שגם הסוף של קהלת הוא סוף טוב, היא המשפט הבא שקהלת אומר, ושבעצם סוגר את ספר קהלת: "סוף דבר הכל ישמע את האלוהים ירא את מצוותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלוהים יבוא במשפט על כל נעלם אם טוב אם רע" - כלומר, קהלת בעצם אומר, שלמרות כל הסבל ואי הצדק שנעשה לאדם מלמעלה, הוא עדיין מוכרח להישאר ולהיות ירא אלוהים (כלומר - לשמור את המצוות, גם את המצוות הדתיות וגם את המצוות המוסריות) ולא להתחיל פתאום לחטוא רק בגלל כל העוול והרע שאלוהים עשה לך, סוג של "הוא התחיל, אז אני אחזיר לו בחזרה, כדי שיראה מה זה, המנוול". (במילים אחרות - ואלו הן בעצם גם המילים של המורה שלי - למרות כל הסבל שאני חש, ולמרות תחושת הכעס והמרידה שיש לי ברגעים כאלו, אני צריך לזכור שלא משנה כמה אני רוצה למרוד, אני לא אמרד. ושלא משנה כמה אני רוצה לחטוא, אני לא אחטוא. שלא משנה כמה אני רוצה להתאבד ולשים קץ לחיי, אני לא אתאבד ואשים קץ לחיי. אני פשוט ארים את ראשי, אסתכל למעלה, אביט בשמיים, ואגיד: "תודה לך, אלוהים, על הדברים הטובים שנתת לי. תודה לך על שנתת לי משפחה נפלאה, חברים מגניבים, מוסיקה מצויינת, אוכל טעים, סרטים סוחטי דמעות, ספרים מרתקים שאני יכול לקרוא אותם ואחר כך גם לכתוב עליהם ביקורות ספרותיות באתר 'סימניה' ולקבל הרבה אהבה ותמיכה מכל מני כותבי ביקורות אחרים. תודה לך, אלוהים, על כל הדברים הטובים שנתת לי. ולמרות שאני קיבלתי ממך גם דברים רעים, ולא רק דברים טובים, אני מוכרח להשלים עם זה, גם אם אני מתקשה לעשות כך, כי כמו שנאמר בסיפור תנכ"י אחר - "את הטוב תדע לקבל מאלוהים, ואת הרע לא?").

***

ועכשיו, אחרי שאני כבר מתקרב לסיום של כתיבת הביקורת הזו, בעודי מתרגש מאוד ומתפעל מאוד מכל העומצות הגבוהות של הרגש שהצלחתי להוציא מהבטן שלי ישר אל תוך הדף (או יותר נכון, ישר לתוך המחשב) במשהו כמו חצי שעה מסכנה, ממש כלום זמן (את האזהרה הזאת שכתבתי בתחילת הביקורת על כך שיש בה המון עוצמות ריגשיות ופילוסופיות, כתבתי אמנם בתחילת הביקורת, אבל האמת היא שכתבתי אותה רק בסוף, לאחר שסיימתי לכתוב אותה ושהבנתי כמה רגש ופילוסופיה יש בה), אני רוצה לומר שאני מאוד מקווה שהביקורת הזו תחסן אותי נפשית ושתעזור לי, ולא רק בטווח הקצר (כלומר - עכשיו, כשאני שולח את הביקורת) אלא גם בטווח הארוך (כלומר - שגם אם בעוד הרבה זמן, אתחיל להרגיש שוב, חס וחלילה, את אותו דיכאון מגעיל ומעצבן, ושאני ארגיש שהשחור אצלי מתחיל להשתלט על הלבן אצלי, אני תמיד אוכל לחזור למחשב, להכנס לסימניה, ואז להכנס לדף שלי, ואז לחזור לקרוא שוב את הביקורת הזו, ואם יהיה צורך אז זה יהיה שוב ושוב ושוב ושוב, ולהתחזק. פשוט להתחזק.

***

#את הספר הזה שעליו אני כותב כרגע ביקורת, לא קראתי (לפחות עדיין לא). אני חש חובה להתנצל על כך ולבקש מכם, אלה שכל הזמן מתלוננים על האנשים שכותבים ביקורות ספרותיות על ספרים שהם לא קראו, סליחה. פשוט הייתי חייב לפרוק את כל הרגש הזה שהיה עד עכשיו אצור אצלי עמוק בבטן ולשתף אותו בפניכם, וגם נזכרתי בקהלת (שעליו למדתי בשיעורי התנ"ך בבית הספר, ושמהרגע הראשון חשתי כלפיו הזדהות וקרבה), וגם נזכרתי פתאום בכמה אנשים שכתבו ביקורות על הספר הזה, והבנתי שאם יש ספר שמתאים בו יותר מכל לכתוב את הדברים האלו אשר על ליבי, זה הספר הזה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של רץ
רץ
תמונה של רחלי (live)
רחלי (live)
תמונה של צב השעה
צב השעה
תמונה של מיכל
מיכל
תמונה של שמוליק כ.
שמוליק כ.
תמונה של Leilany
Leilany
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
27קוראים|גיל ממוצע48|63%נשים

על המבקר

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו

זה שאין לנקוב בשמו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
626 ביקורות•13 נבחרות•10,879 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות626
ביקורות נבחרות13
לייקים שקיבל10,879
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת190מדע בדיוני ופנטזיה123תרגום (נוער)64

דיון על הביקורת

22 תגובות
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
אני נאזר בסבלנות, אוקי. ואני בהחלט מבין אותך - גם אני, בגלל הדיכאון הזה שהרגשתי, לא מצאתי את הזמן ללמוד לבגרות בהיסטוריה (שהייתה אתמול). בסוף הצלחתי ללמוד, והבגרות הייתה קלי קלות. מקווה שהרגע הזה יגיע כמה שיותר בקרוב, למרות ש, כמו שאמרתי, אני נאזר בסבלנות :)
•לפני 10 שנים

ז"שי, זוכרת שאמרתי שארחיב קצת בנושא,

אבל לצערי לא מוצאת את הזמן לזה בימים אלה. יגיע, אבל בהמשך...
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
על העצבים. סתם, סתם - אני מאוד אוהב לנגן על אורגנית, וקצת גם על גיטרה ותופים. אבל אני לא מנגן מקצועי (כלומר, לא למדתי באופן מסודר. אבל אני חושב שיש לי את זה.)
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 10 שנים

אני רק שאלה:

במה אתה מנגן?
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
דן 1 - הסיני החכם הזה כנראה מאוד מאוד חכם אם הוא אמר משפט חכם שכזה (וגם כל כך נכון). כמו שאמרתי, אני מנסה תמיד לחשוב על הדברים הטובים בחיים, כשרע לי. לפעמים אני מצליח, אבל לפעמים, במצבים קשים יותר, זה יותר קשה - אבל עדיין, גם ברגעים כאלו, אני לא מוותר וישר מרים ידיים. גם המשפט השני (גם אותו אמר הסיני החכם, או שזה דווקא משפט שלך?) הוא צודק מאוד, ואני יודע שכל הייאוש נמצא אצלי בראש - אבל למרות שהכל נמצא בראש, זה עדיין מפריע, כי אז נוצר כאב ראש, וזה משפיע על צורת החשיבה. תודה על התמיכה - אחפש את הספר ואקרא אותו בהזדמנות, זשל"ב
דן-1
דן-1•לפני 10 שנים

הי זשל"ב

פעם "סיני" חכם מאד הסביר לי שעצבות היא כלא הנשמה. אחת הדרכים לצאת מהכלא הנ"ל היא להכניס שמחה לתוך העצבות... אין שום יאוש בעולם כלל. היאוש נמצא בתוכך והעולם כולו גשר צר מאד והעיקר לא לפחד ככל. זהו הפתרון ב"סיסמאות עוצמתיות" לבעיה שאתה מציג לאחרים ובפרט לעצמך ולמעגל הקרוב אליך.(אמא,מורה,קוראי סימניה וכ"ו) במילים אחרות: קח את הספר :בגן הנסים והנפלאות של שלום ארוש ותבין איך לצאת מהכלא...בעצמך.(אם אין אני לי ... מי לי!). בברכה והרבה אהבה דן-1
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
אני רוצה להודות לכם על התמיכה, האהבה והקבלה. חני - תודה. כן, הרבה אומרים לי את זה. אני מיישם את זה, אבל זה מאוד קשה ולפעמים אני לא תמיד מצליח להתגבר על זה. אבל אני מנסה. בכל הכוח. ועכשיו, אחרי שכתבתי את הביקורת הזו, אני אולי אצליח להתגבר על זה יותר. אלה לי - תודה רבה לך! אני כל כך מאושר שאני לא רק עוזר לעצמי, ותוך כדי אני עוזר גם לאחרים :) מחשבות - הכוונות שלך טובות כל הזמן, ותודה רבה לך על כך. אני חושב, וכל השאר בטח יסכימו איתי, שדיכאון זו בעיה מורכבת הרבה יותר ממה שזה נשמע לאנשים שלא סובלים מכך. צב השעה - תודה על העצה, אבל אני מתנגד לתרופות במקרים כאלו. תרופות משפיעות על הגוף - אם הנפש סובלת ממשהו, התרופה לא יכולה להעלים את הסבל שלך. אולי רק להקל מעט על ההרגשה הגופנית, כי כמו שאמא שלי אומרת: "הגוף והנפש, אחת הם". תחשוב על זה, כאילו, חס וחלילה, קרוב משפחה שלך מת, טפו טפו טפו - האם במקרים כאלו הציפרלקס הזה היה משכיח ממך את הבעיה? לא, אולי רק מקלה מעט על ההרגשה. אבל גם מעט זה טוב. אז תודה לך. אוקי - מצפה בקוצר רוח לסקירה שלך. מקווה שהיא תוסיף עוד דברים, בנוסף לדברים שנאמרו בסקירתי, ושיגרמו לי להרגיש עוד יותר טוב עם עצמי. ותודה כמובן על הכבוד הרב שזכיתי ממך, ועל הרגישות והתמיכה שלך... סקאוט - שמח שאת מבינה אותי, ותודה רבה לך על המחמאה שלך לגבי הצורה שבה סקרתי את הספר! אור היקר - תודה רבה על תגובתך הארוכה, הנדיבה, המושקעת והתומכת והמחבקת! אתה לא צריך לקנא בי - ולא רק בגלל ההרגשות הרעות שתוקפות אותי לעתים, אלא בגלל שגם אתה בעצמך בן אדם מוכשר שמנתח ספרים בצורה בוגרת מאוד, אולי מנוסה יותר ממני, וגם אם מה שאמרת הוא נכון, ובאמת בגילי היית פחות חכם ובוגר ממני בדרך שבה אתה כותב, העיקר שעכשיו אתה מוכשר מאוד! ועכשיו, זה מה שחשוב. תודה לך על כל העצות, ואני באמת משתדל ליישם אותם. בקשר לפסיכולוג - אני אכן ניפגש פסיכולוג, אבל משום מה אני לא מרגיש איתו בנוח לדבר על זה. הוא אחלה פסיכולוג, אבל זה באמת קשה לי לשתף דברים פרטיים ואישיים לאנשים שאינני מכיר באופן קרוב, גם אם הם אולי יוכלו לעזור לי (למרות שהאמן לי, הם לא יכולים להעלים לי את הבעיה). יעל - תודה על הלייק. וגם על התגובה, אני מודה לך מאוד. תגובה מנחמת כזו. מסמר - תודה לך. יש מצב שזה לא דיכאון מה שיש לי, אבל אם זה אכן דיכדוך, אז זה דיכדוך ממש ממש גדול, על גבול הדיכאון. תקרא את מה שאמרתי לאור. nicharlo - מה שכתבתי ליעל. *מקבל את החיבוק, ומחבק בחזרה* מיכל - שמח שעברת את התקופה הזו, ומקווה שגם אני אעבור אותה... תודה רבה על החיזוק. צילה - תודה על העצה. תקראי את מה שכתבתי לאור... נחמד לראות שאת מגיבה מדי פעם, ולא רק נותנת לייקים. מעריך את זה מעוד :) אוהבת תכלת - תודה :) אוי, לושו, איזה שיר. שיר שאני כל כך מזדהה איתו עם המילים (מבחינה מוסיקלית השיר גם מצויין, אבל לא הכי טוב של רדיוהד. אגב, את אוהבת את רדיוהד? או שכמו כל מי שלא מכיר אותם, את רק מכירה את קריפ, שזה השיר הכי חרוש שלהם?) אהבתי את זה שהזכרת בתגובה שלך את רדיוהד, שכמו שאמרתי היא הלהקה האהובה עליי שתמיד מצליחה לעשות לי טוב. וגם התגובה המדהימה שלך, ובמיוחד כשהיא פותחת בשיר של רדיוהד, עושה לי טוב בנשמה (ובמיוחד שקוראים גם את כל התגובות המדהימות שלפני) - תודה!!! הציטוט נהדר. אנצור אותו בלבי.
לוּשוּ
לוּשוּ •לפני 10 שנים
But I'm a creep, I'm a weirdo" ?What the hell am I doing here ".I don't belong here האמנם? זשל"ב היקר, קראתי בעיון ובאהבה את המילים שלך, ויש לי כמה מילים גם כן.. בזמן האחרון אני עדה לתופעה שהיא אמנם לא פשוטה אבל מעוררת השראה באופן מדהים עבורי,ברשתות החברתיות השונות, אנשים מתחילים להיפתח ולשתף את ההתמודדויות הרגשיות שלהם. זו אולי הפעם הראשונה שאני מרגישה על בשרי את עוצמתה החיובית והמדהימה של הרשת. אני רוצה לומר לך תודה, תודה על האומץ ועל הכנות, שאתה נותן לאנשים במצבים דומים לשלך-ויש לא מעט כאלה, להרגיש שהם לא לבד. זה לא מובן מאליו, ואתה כנראה אדם שניחן ביכולת לנסוח השראה באחרים. השראה לדבר,לשתף, לקבל לגיטימיות. מקווה שגם אתה מרגיש קצת את החיבוק הזה מכאן. כתבת נכון, הכישרונות שלנו או האינטליגנציה שלנו כמעט לא רלוונטים בתקופות כאלו זה לא משנה כמה אדם הוא "גאון" או בעל יכולות, כל היכולות המיוחדות האלו שלנו יכולות לבוא לידי מימוש רק כשאנחנו מחלימים החוצה מן התקופה, ואני יכולה להוסיף שה"תקופה" היא גם תקופת גיל ההתבגרות, שנחשבת לתקופה הקשה והמורכבת ביותר רגשית עבור כל אדם שהוא. הייתי רוצה להבטיח לך-במידה מסוימת של ביטחון וניסיון, שמשהו ייעשה מעט קל יותר ובהיר יותר, לפחות מבחינה רגשית עוד כשנה שנתיים. ועם ובלי קשר- יהיה פשוט נפלא אם תמצא מישהו שעוסק בתחום, שתרגיש בנוח לשתף אותו ותוכל לקבל כלים נהדרים להתמודדות, או לפחות הקשבה מקצועית :) פגשתי לא מזמן ספר עם שם מיוחד, הוא נקרא "אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך" אז זשל"ב היקר, שתדע, שאף אחד בעולם הזה לא שייך לכאן יותר ממך. עם כל הכאב, ועם כל השמחה שעוד תגיע, אתה כמו שאתה בדיוק- יש לך מקום. ולעולם הזה יש בך צורך. באמת.
אוהבת תכלת
אוהבת תכלת•לפני 10 שנים
זשל"ב יקר, אתה רגיש וכשרוני ואני שולחת לך איחולים לתחושות טובות ואופטימיות בקרוב ממש!
צילה
צילה•לפני 10 שנים

זש"י היקר אני מסכימה עם מסמר עקרב, בכל מקרה כדאי אילו ללכת לייעוץ עם פסיכולוג, אין מה לחשוש. ללא רישום בשום תיק. ולשמור על דיסקרטיות, היועצים הללו הם מלאכים. ייתנו לך כלים להתמודדות עם מצבים שונים בחיים הגורמים לרגשות דכדוך.

מיכל
מיכל•לפני 10 שנים
גם לי היתה תקופה כזאת... תהיה חזק ואני מקווה שתעבור את התקופה הזו בשלום, חזק ואיתן!
michalro
michalro•לפני 10 שנים

מה שyaelhar כתבה. שולחת חיבוק גדול

מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 10 שנים
זש"י יקר, אני מאוד מקווה שמה שאתה סובל ממנו הוא הרגשת דכדוך ולא דיכאון מג'ורי (קליני). לעתים אנשים נוטים להתבלבל בין השניים ולייחס למצב רוח ירוד, לעגמומיות ולמועקה נפשית כאל דיכאון קליני. אין לי את היכולת המקצועית לנתח את המצב, אך לפי מה שידוע לי (ושוב, אני ממש לא גורם מוסמך...) האבחנה של דיכאון מג'ורי דורשת הופעתם של לפחות ארבעה סימפטומים במשך שבועיים לפחות. הסימפטומים הם מצב רוח ירוד, אובדן עניין בפעילויות הגורמות בדרך כלל להנאה, אובדן משקל או עליה במשקל באופן משמעותי ללא דיאטה, ירידה או עלייה משמעותית בשעות השינה, ירידה או עליה משמעותית בפעילות פסיכו-מוטורית, עייפות ותחושת העדר אנרגיה וחוסר רצון לעסוק בפעילויות שבשעות שגרה מסבות הנאה, תחושת חוסר ערך או תחושות אשמה עצמית לא מוצדקות, ירידה ביכולת לחשיבה קונקרטית ופגיעה בקשב, ריכוז ויכולת קבלת החלטות, ומחשבות חוזרות על מוות שעשויות להתבטא גם בניסיונות אובדניים. אולי פשוט תלך לרופא להתייעצות? מקווה בכל לבי שמדובר בסתם באסה שתחלוף לבלי שוב...
yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

הלייק הוא על מה שכתבת, שאינו ביקורת בשום מובן.

רגעים כאלה של עצב עמוק יש לכולנו. זה חלק מתגובה על משהו כואב שקורה. יש עוד דרכים להתמודד עם זה חוץ ממחשבות אובדניות (שגם הן נורמליות) ואתה מצאת מה הדרכים שלך - להיות המון עם אמא, לדבר עם המורה שלך, וכמובן לכתוב ביקורת בסימניה - ולהשתדל לראות עוד דברים חוץ ממה שמכתיב לך העצב שלך.
אור שהם
אור שהם•לפני 10 שנים
זשל"ב, אני קורא את הביקורות שלך כבר שנתיים, ואני חייב להודות שאני מקנא בך, הלוואי שאני הייתי כל כך חכם, בוגר ורגיש בגיל שלך. גם אני ידעתי תקופה ארוכה שניתן להגדירה כדיכאון (וגם לי הייתה סיבה טובה מאוד). אין שום פסול בלהביט בתהום המחשבות האובדניות, רק צריך לוודא שאתה לא קרוב ליפול אליה. מבחינתי יש שני דרכים להתמודד עם המצב, שניהם מוגדרים כהסחות דעת - - חברים, משפחה, חברה, טלוויזיה, מוזיקה, כל מה שעוזר לראש קצת לנוח, להשתחרר וליהנות. - עשייה שעושה אותך מאושר, ממלאת אותך בהגשמה עצמית - אצלי זה הכתיבה, וגם הקריאה לא מעט מהפעמים. יש הבדל בין דכדוך לבין דיכאון (מחלה של ממש), שווה אולי לבדוק את זה עם רופא. אני מכיר לא מעט אנשים שלוקחים תרופות נגד דיכאון, וממשיכים לחיות את החיים במלואם, אין שום דבר פסול בזה. להיות חכם זה לפעמים עול, אבל אם זה חלק ממי שאתה, אז צריך לדעת לקבל גם את הדבש וגם את העוקץ. אתה צריך לשנות את המיינד סט שלך, זה לא דבר פשוט, וקשה מאוד להגיע לשם רק לבדך. חברים/משפחה/פסיכולוג/פסיכיאטר יכולים לסייע. אם אתה אי פעם זקוק לדבר, יותר מאשמח. אוכל לספר לך גם עלי, אולי זה יעזור לך איכשהו. תרגיש טוב חבר, אור.
מורי
מורי•לפני 10 שנים

כשאמרתי שאין סיבה, התכוונתי שאין סיבה כמו אובדן כסף או הרס רכוש. הסיבה היא

לגמרי מוחית ודי קשה להתמודד עם מחלה זו.
סקאוט
סקאוט•לפני 10 שנים

אני מאוד מבינה אותך , דיכאון הוא מצב בלתי נסבל . במיוחד שהוא נמשך זמן רב . הוא מרתק אותך למקום ולא מרפה .

דיכאון אף יכול לגרום לבעיות בריאותיות כמו שאתה בטח יודע . עד כדי כך דיכאון הוא "מחלה " קשה . בכל אופן , כתבת יפה , כתבת מהלב וקישרת זאת בצורה יפה לספר. תמיד אהבתי את סיפורו של קהלת , גם אם הוא רווי פסימיות . אני מקווה שתקופת הדיכאון עברה ואתה מרגיש יותר טוב ♥
•לפני 10 שנים

ז"שי, בגללך או בזכותך אכתוב (אשתדל כבר השבוע) ביקורת לספר

שעוןסק באופן מקיף בנושא הדיכאון על היבטיו. ארחיב שם. למחשבות - אתה טועה כשאתה כותב ש"אין סיבה לדיכאון..." לעתים ישנן מעבר לסיבות הרגשיות (שגם הן הרבה פעמים "מוצדקות" גם סיבות פיזיולוגיות.
צב השעה
צב השעה•לפני 10 שנים
קח ציפרלקס ותהיה בריא.
מורי
מורי•לפני 10 שנים

דיכאון זו בעיה קשה. למרבה הצער, אין סיבה לדיכאון, לפחות לא כזו הגורמת לנו להתעצב,

להתבאס או סתם להתרגז. אני מקווה שזה יעבור. יש עוצמה לחיים, יש צבעים, יש טעמים ויש את דבר הזה שמשמח אותנו שנקרא ספרים. תן לזמן לעשות את שלו, העזר בחברים ומשפחה וקצת (הרבה) אומגה 3.
אליס
אליס•לפני 10 שנים
ריגשת אותי מאוד ואתה צודק כמעט בכל מילה. עזרת גם לי- תודה:)
חני
חני •לפני 10 שנים

זשי אני בדרך כלל מאלה שלא אוהבות שמביאים לי סקירה שלא כתבו והסיבה מובנת.אך לעיתים

כמו עכשיו אצא מהקופסא ובאמת אם היית ליידי הייתי נותת חיבוק ענק.אני תמיד גורסת וזה מנסיון שכשאתה מתמקד ברע או "באין" או בשלילי הוא פשוט מתעצם ומתעצם.וההפך כשאתה מכוון מחשבה לכיוון השני ל " יש" להוקרה ותודה , לטוב פתאום ולרגע גם הוא גודל..יש קפיצות גיל כאלה שמרגישים שהקרקע נשמטת לכן ברגעים הללו תשתדל להיות עם אנשים שאוהבים אותך באמת כמו שעשית...ואנחנו נדבר!
22 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו

קבר דוהר

קבר דוהר

רוברט גלבריית

ראשית, ולפני הכל, רציתי לברך שהגענו ליום הזה, היום שבו כל חטופינו החיים יצאו מעזה, ובתקווה שגם שאר אזרחי ישראל כמו החטופים יחזרו מארץ מדממת וכואבת ורווית מלחמות לעבר עתיד טוב יותר ללא טרור.
יצא וקרה צירוף מקרים מדהים, שאת הספר הנ"ל סיימתי בסמיכות לסיום המלחמה. הספר עוסק בכת פסיכית ומטורללת על כל הראש, שכמו החמאס, הסבו נזק רב להרבה אנשים חפים מפשע, וכמו החמאס גם הכת הזאת משקרת לעולם ומספרת לו שהיא "כנסייה הומניטרית" ומטרותיה מקודשות, והעולם אוכל את זה כל כך חזק, שרק אצל קורמורן סטרייק בכבודו ובעצמו, והעוזרת המופלאה שלו רובין אלקוט, מופנית אליהם התקווה שהם יביאו את סיומה של הכת, ממש כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהרבה קיוו כי יצליח לסיים סוף כל סוף את המלחמה.
האם סטרייק ורובין יצדיקו את התקווה שהופנתה אליהם, ויצליחו לסגור את הכת? תקראו ותגלו.

אגב, נכון שזה קצת מצחיק שאישה שכותבת ספר ביקורתי על תופעת הכתות, היא בעצמה המייסדת של הכת הגדולה ביותר, הלא היא "הכת האוניברסלית של סוגדי הארי פוטר"? (כת אשר, יש לציין, גם אני חבר בה).
לא יודע, סתם נקודה למחשבה.

***

הסדרה הזו הולכת ומשתפרת מספר לספר, כאשר שלושת הספרים האחרונים ('דם חם', 'לב שחור כמו דיו', 'קבר דוהר') הם ספרות מופת בז'אנר המתח והבלש, לא פחות. ככה צריכים לכתוב מתח בלשי. ואת האמת היא שכבר בספרי 'הארי פוטר' הבחנתי בכישרון המתח והבלש של רולינג, עם הסופים והמפתיעים והפתרונות המסובכים שאף אחד לא ציפה, תמיד חושבת צעד קדימה, והכל מתוכנן עד לפרטים הקטנים כבר מהספר הראשון.

בספר הזה הבלש והשותפה שלו מקבלים פנייה מאב שבנו נכנס לכת והקשר עמו אבד. האב חושד שהכת מונעת ממנו להיפגש איתו, ולא כפי שנטען מצידם שהבן שלו לא מעוניין מרצונו החופשי.
בתחילת הספר רובין וסטרייק נפגשים עם אנשים שונים, שואלים שאלות, מגששים כהרגלם.
בערך בעמוד 200 הספר עולה שלב, ומגיע הרגע שבו רובין אלקוט מסתננת לשורות הכת, משחקת תפקיד בתור אישה פתיה שמעוניינת להצטרף לכת וסוגדת כמו כולם למנהיג שלה, שמדבר הרבה מילים יפות וגם נראה חתיך ושובה את לבבות כולם, גברים ונשים כאחד. כשהיא נכנסת לשערי הכת היא מבינה עד כמה מדובר במקום ארור. מקום שבו מתנהלת שטיפת מוח שיטתית, מושגים כמו 'שטן מקטרג', רכושנות חומרית', 'הנביאה הטבועה' נטמעים במוחותיהם של חברי הכת. ועוד לא הגעתי לסדום ועמורה שכולם צריכים לשכב עם כולם כי אין דבר כזה זוגיות כי זו רכושנות חומרית, וכמובן גם עבודות פרך, מיעוט במזון ומים וכ'ו וכ'ו.
רובין מתנדנדת בין הרצון לברוח משם לבין הרצון להישאר ולגבות כמה שיותר עדויות שיצליחו להפליל את הכת ולשמש סיבה לפירוקה בידי המשטרה. בינתיים, סטרייק ממשיך בחקירה שלו, נפגש ומראיין אנשים.

הרגעים של רובין בכנסייה, היו הרגעים הכי טובים של הספר ובזכותם הספר הזה הוא הטוב ביותר בסדרה בעיניי. כת מרתקת עם טקסים, אמונות, שגעונות. בכללי יש מרקם רב של דמויות מעניינות וסיפורי משנה שעוטפים את עלילת הספר, וזה מוסיף. לא סתם בכריכה האחורית שיבחו את הדמיון הרב שיש בראשה של רולינג, דמיון שכמובן לא היה חסר גם בספרי 'הארי פוטר'.

הספר הזה מומלץ בחום לכל אוהבי הסדרה, לכל המתעניינים בספרים על כתות, וגם לאלה שאולי לא התחברו לספרים הראשונים בסדרה ולא מבינים מה הם מפספסים בהמשך, כי הסדרה הזו משתפרת מספר לספר.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

טרי הייז: הי מאמי, אני יודע ששנינו עייפים וממש מתים ללכת כבר לישון, אבל יש לי בעיה שמציקה לי ורציתי לבקש את עצתך.
אשתו של טרי הייז: בבקשה, ספר לי מה הבעיה ואנסה לעזור.
טרי הייז: זה בקשר לספר שאני כותב עכשיו. אני נתקל במחסום כתיבה. הספר הוא על סוכן סי איי איי שנשלח לאזור במשולש גבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן, על מנת לחלץ משם גבר ואת אשתו וילדיהם. הגבר הזה הוא חבר בארגון טרור שנקרא "צבא הטהורים", ולאותו אדם יש מידע בנוגע לפיגוע חסר תקדים שהם מתכננים להוציא לפועל, ובתמורה למידע הוא מבקש שיבריחו אותו ואת משפחתו משם לארצות הברית לחיים טובים יותר. סוכן הסי איי איי עובר מסע ובסופו של דבר המשימה קצת מתפקששת ובנס הוא ניצל וחוזר לארצות הברית. בעודו עסוק במשימתו, ניצב פנים מול פנים מול ראש ארגון הטרור, אדם אשר כולם חשבו שמת. עכשיו, אשתי היקרה, אין לי כל רעיון כיצד להמשיך את הספר, יש לך עצה? כלומר, רעיון למה יכול לקרות בהמשך?
אשתו של טרי הייז: הממ, אין לי מושג... זה נושא די רציני, שדורש מחשבה מעמיקה. אני אומרת, בוא נישן על זה ונראה מחר בבוקר, טוב יקירי?
טרי הייז: טוב, אשתדל.

~למחרת בבוקר~

אשתו של טרי הייז: בוקר טוב יקירי, איך ישנת? מקווה שהצלחת להירדם למרות המחשבות טורדות המנוחה.
טרי הייז: בוקר טוב, יקירתי. בסופו של דבר נרדמתי, ואף חלמתי חלום. ואיזה חלום חלמתי, חלום הזוי ביותר...
אשתו של טרי הייז: נו, ספר
טרי הייז: חלמתי על איזה מישהו שנכנס לצוללת, והצוללת טובעת ויש חוסר חמצן, כולם שם מתים חוץ מניצול אחד, אותו מישהו, ואז האותו מישהו הזה יוצא החוצה ומגלה שהכל בוער ויש אפוקליפסה ויש אורקים שמסתובבים ומהלכים אימה על השורדים האחרונים, ומסתבר שהוא קפץ כמה שנים קדימה בזמן.
אשתו של טרי הייז: וואו, נשמע מרתק. ממש יכול להיות המשך פוטנציאלי שישבור את מחסום הכתיבה של הספר שאתה כותב עכשיו.
טרי הייז: את חושבת?
אשתו של טרי הייז: במיליון אחוז
טרי הייז: וואלה, יש משהו ברעיון הזה. חתיכת ראש יש לך. זה הולך להיות גאוני. כבר מתחילים לצוץ לי רעיונות מגובשים בראש. יאללה, רצתי לחדר הכתיבה...
אשתו של טרי הייז: בהצלחה!
טרי הייז: תודה!

***

אפשר לחלק את הספר לשניים. חלק ראשון מצויין, מותח, כתוב היטב, מרתק את הקורא לספר.
חלק שני - משעמם, איטי, הזוי ולא קשור.
בדרך כלל אני לא בררן בכל הנוגע להשתלשלות אירועים לא מציאותית. רבים ביקרו בגלל זה את הספר "הכל יהיה בסדר" של דן יוספן, אבל לי זה לא הפריע ונהניתי מהמופרכות. הפעם זה לא קרה, והרגשתי כמו שהרבה הרגישו. כמו שתיארתי בקטע למעלה - כאילו טרי הייז חלם חלום מוזר והוא פשוט הדביק אותו לספר. או, וזו עוד אופציה, שהוא ראה את מה שקורה אצלנו בישראל והבין שאם הוא לא מתנסה בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני אז אנשים יעדיפו לראות חדשות מאשר לקרוא את ספרו החדש.

ולמרות הכל, 4 כוכבים שאף התלבטתי אם לתת לו 5. כי החלק הראשון עשה עליי רושם רב. וכי הדמות הראשית מעולה וכך גם הנבל הראשי (שמשום מה דמיינתי אותו בראש נראה כמו זרהאמגשדי מקופה ראשית, למי שמכיר). כי הסיפור המשפחתי של סוכן הסי איי איי והדילמה של אשתו להיות בזוגיות ולהקים משפחה עם גבר שכמעט כל הזמן לא נמצא לידך ויוצא למשימות מסוכנות, נגעו בי משום שהדבר התכתב באופן מדהים עם המציאות של נשות המילואים המוכרת לנו בישראל. כי הכתיבה שלו נהדרת. אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם מהמופרכות של החלק השני ומכך שברובו, למעט קטעים בודדים בלבד במהלכו וקטע נוסף בסוף הספר, היו בעיקר קטעי סרק של דיבורים או של תיאורים טכניים משמימים. טרי הייז, למרות היותו סופר טוב, הוא עדיין בוסר ולא יזיק לו ללמוד מהמאסטרית, ג'יי קיי רולינג (או יותר נכון רוברט גלבריית') איך לכתוב ספר מתח ארוך בצורה מוגזמת, אך עם זאת מעולה ועם ערך מוסף.

ועדיין, למרות כל האמור לעיל, קראתי את כל 678 עמודיו, ככה שאי אפשר להגיד שזה ספר שנוטשים או שהוא ספר לא טוב. אני כן ממליץ עליו כי הוא כן גורם לקורא לשקוע בעולם של ריגול ותככים. הוא פשוט לא חף מטעויות והגיע הזמן שלא אהיה נחמד לשם שינוי והפעם לא אעגל לחמישה כוכבים.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
חטוף

חטוף

אלי שרעבי

כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו.
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו.

אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות.

במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים.

בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך.
כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
במחילה מכבודה של אשת המערות

במחילה מכבודה של אשת המערות

אופיר טושה גפלה

החיים לא פשוטים. השיגרה שוחקת, שאלות על משמעות הקיום עוברות בראש, העתיד מעורפל ולא ברור ומעלה חששות, מחשבות לא נעימות רצות בראש.

אלו דברים שאני עובר ביום יום בתקופה האחרונה (מלבד התקופה הנפלאה והקצרה שבה טיילתי בהרי האלפים ולרגע אחד כל הצרות נזרקו לאחור, עד שחזרתי לארץ ושוב הכל חזר), אבל גם הדברים שבהם הספר הזה עוסק, ואותם עוברת דמות האב, אשר כותב יומן שאותו קורא אחר כך בנו, לאחר שהתבשר על התאבדותו של אביו, שנעלם מחייהם ושנים ארוכות חי בלונדון עד שלבסוף התאבד במוסד פסיכיאטרי.
ביומנו הוא מספר בין היתר על השחיקה מלימוד ההוראה, על ההחלטה להתפטר על מנת להיות מאושר, על העול הכלכלי שבא בעקבות זאת והפך אותו ואת משפחתו לפחות מעושרים, ועל המחשבות והחלומות המטרידים שמופיעים אצלו.

זהו ספרון קטן, אינטימי ומינימליסטי, על דמות שהזדהיתי איתה ועם כאבה. הספרות לא ספרות גדולה ומדהימה, אבל לבו של הספר רחב ומעורר הזדהות. לצערי הסוף הטראגי של דמות האב הוא סוף של הרבה אנשים שנכנסים לעצבות בחייהם. אני למשל חושב על החטופים ושם את הדברים בפרופורציות, משתדל לחשוב על החיובי ועל מה שיש, זה לא תמיד עוזר לגמרי אבל משאיר אותי בחיים.

מומלץ בחום. אופיר טושה גפלה הוא נוף ייחודי ומסעיר בספרות הישראלית ובכלל, אני מאוד אוהב אותו ואת הספרים שלו, ומקווה בשבילו שכל עוד הוא בחיים הוא ימשיך להוציא כל הזמן ספרים, שיעשה מה שעושה אותו למאושר (ומעושר).

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
נשף האמפוזות

נשף האמפוזות

אולגה טוקרצ'וק

'נשף האמפוזות' מאת אולגה טוקרצ'וק העביר לי בצורה טובה את הזמן במהלך הטרק של סובב מון בלאן (רכס הרים הגובל בשלוש מדינות: איטליה, צרפת, שוויץ) ובמיוחד במהלך הטיסה, שרק בטיסה עצמה קראתי לפחות 100 עמודים.
באורח פלא, וללא תיכנון של ממש, האווירה של הספר השתלבה יפה עם האווירה של הטיול: הספר מספר על אדם בעל ריאות חלשות שמגיע לפנסיון לגברים בעלי מחלות לב וריאה. הפנסיון נמצא גבוה בהרים, שהרי ידוע כי אוויר הרים צלול כיין טוב לריאות וללב. ההרים והאוויר הצח שבהרי האלפים, השתלבו היטב עם האוויר הצח בהרים של פולין שבספר.

כשחזרתי לחום וללחות הארץ ישראלית (והאזעקה בעקבות ירי מתימן, כשהגעתי לביתי), המשכתי לקרוא בו, ופתאום האווירה האחרת, הארץ-ישראלית, הכה שונה מאווירת הרי האלפים, לא עשתה חסד עם הספר הזה ואיבדתי בו עניין.
זה לא שהוא היה כזה מעניין במהלך הטיסה והטיול - הוא היה כמעט חסר התרחשויות, וכלל לא מעט שיחות גברים על נשים ועל כך שהן פחותות מהגבר וכל זה, בקיצור ממש לא ספר אימה - אבל האווירה שהשתנתה וכבר לא התאימה לאווירת הספר, ובנוסף עצם זה שבטיול הייתי עסוק וקראתי יחסית קצת ובטיסה הייתי מאוד משועמם וכל מה שנשאר היה לעשות זה לקרוא בספר, גרמו לי לנטוש את הספר בין חציו לסופו.

בסך הכל מדובר בספר עם כתיבה יפה המוכרת למי שקרא ספרים אחרים של טוקרצ'וק, אבל מעבר לזה מדובר בספר עם עלילה דלה ולא מענינת במיוחד, וגם דמויות לא מקוריות במיוחד שכולן מתנהגות כמו, ובכן, פולניים.
התלבטתי בין שניים לשלושה כוכבים, ובסופו של דבר החלטתי לעגל לשלושה כי הוא בכל זאת העביר לי יפה את הזמן בטיסה ובטיול.
ולכל מי שלא היה בטרק של סובב מון בלאן ויכול להרשות לעצמו, אני מאוד ממליץ לכם. חוויה ממש.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
פליישמן בצרות

פליישמן בצרות

טאפי ברודסר־אקנר

שאלה: איך קוראים לספר שיש בו הרבה דיבורים על סקס, כל כך הרבה דיבורים על סקס שזה כבר חופר במוח?
תשובה: ספר שמזיין ת'שכל...

וזה בדיוק התיאור המדויק של הספר הזה, שחווית הקריאה בו הייתה דומה לחוויה של צפייה במופע סטנדאפ, אבל מהסוג הלא מוצלח, הנדוש הזה, שעוסק עוד פעם בזוגיות שמתפוררת, עוד פעם ביחסי גברים-נשים והרבה בדיחות סקס גרועות שגורמות לצופה להתקפל ממבוכה, ולמלמל לעצמו: "אחי, הגזמת, ספר משהו אחר, משהו שלא קשור לסקס"

אל הספר הזה הגעתי בעקבות המלצה שנחשפתי אליה בתוכנית של כאן 11 שנקראת "אתם חייבים לקרוא את זה", תוכנית העוסקת בהמלצות ספרים ותחרות בין מספר ממליצים כשהממליץ שרצו את ספרו זוכה בכבוד ובתחושה שסופרים אותו ואת דעתו. התוכנית משולבת בהומור ובדאחקות, תוכנית קלילה שגם עוסקת בנושא אהוב הלא הוא הספרות. הספר הזה היה בין הספרים שהמליצו בתוכנית, ועם היכרות מסוימת מהאתר בשילוב עם ההמלצה, עוררו את סקרנותי לקרוא אותו.

אני אישית לא יודע איך שרדתי עד עמוד 80, כנראה בגלל שאני בחור צעיר ובכושר טוב ויכול להחזיק לא מעט זמן במיטה (הבנתם נכון, את הספר קראתי לרוב במיטה שבחדרי).
אני בכושר כל כך טוב ויכול להחזיק כל כך הרבה במיטה - עד כדי כך שבסוף אקט הקריאה, אפילו לא הייתה גמירה! פשוט נטשתי אותו באמצע, ואמרתי: מצטער, אבל זה לא ילך בינינו. הוא התחנן ובכה אבל זה לא עזר. בסופו של דבר הבטחתי לו שלא אדרג אותו בציון הגרוע ביותר, כי זה חשוב לו למוניטין ולרושם הראשוני בעיניהם של המשתמשים באפליקציות הספרים למיניהן כמו 'סימניה', 'עברית' וכ'ו, אחרת אף אחד לא ירצה לשכב איתו במיטה ולקרוע אותו, סליחה, לקרוא אותו.
ייאמר לזכותו של הספר, שמי שכתב אותו הוא יהודי והמילה 'ישראל' מוזכרת בו בערך מאית מהפעמים שמילים הקשורות לסקס מוזכרות בו. שזה הרבה, מאוד.

אבל הסיבה האמיתית שנתתי לו שני כוכבים ולא כוכב אחד, מלבד ההבטחה שהבטחתי לו לפני שנפרדו דרכינו ומלבד יהדותו של הספר, היא שבין כל החפירות על סקס והעלילה המיותרת, דווקא יש לו כתיבה טובה מאוד, והיא אולי הסיבה שהצלחתי להחזיק בו יחסית הרבה למה שהייתי מחזיק עם אותה עלילה אבל עם כתיבה פחות טובה.
בקיצור, יש בו שפיכת כישרון כתיבה לבטלה. וזה, רבותיי, איסור חמור ביותר (ולא רק ביהדות אלא בכלל).

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאיה, נערה שחוותה חיים לא פשוטים: אביה היה שיכור ומכה את אמה, שיום אחד עזבה את הבית ולא חזרה, וגם אחיה בעקבותיה. לאחר מכן, גם אביה הלך ולא שב, והיא נאלצה לשרוד לבדה בביצות. היא החלה להיות ילדה פראית, ילדת טבע הרחוקה מהציוויליזציה המערבית, גם יום אחד בבית הספר היא בקושי שרדה. שמועות החלו לצוץ עליה, שמועות לא טובות שהובילו בשיאן להאשמה ברצח של בחור צעיר. אותו בחור צעיר היה אחד משני גברים שאיתם הייתה בסוג של מערכת יחסים.
הספר מזגזג בין זמנים: מצד אחד, ההווה, החקירה בדבר מותו של הבחור עד להבאת קאיה למשפט ותיאור תהליך המשפט. ובמקביל, העבר, הכולל את סיפורה האישי של קאיה, היכרותה עם אנשים שונים במהלך שהותה לבד בביצות.

מדובר בספר נחמד מאוד שנהנתי מקריאתו, קולות הביצה הידהדו באוזניי תוך כדי קריאה, רקע לדרמת נעורים מבעד לעיניה של בחורה מעוררת רגש ואמפתיה שכולם הפנו אליה עורף ונטשו אותה. דרמה שיש בה קצת רומנטיקה, קצת מתח, קצת תיאורי טבע, קצת מסר חינוכי של קבלת האחר והשונה ונגד שפיטה סטיגמטית של אנשים, וכן, גם קצת דרמה. בסך הכל אחלה של ספר, מספיק טוב בשבילי לחמישה כוכבים אף על פי שמעט התלבטתי.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אש ורוש

אש ורוש

דיאנה ווין ג'ונס

הספר מספר על נערה צעירה, המגיעה בטעות ללוויה באחוזה כלשהי על יד ביתה, שם היא מכירה בחור בשם לין, איתו היא מתידדת, ויחד הם בוראים לעצמם בראש עולמות דמיוניים. היא גם גונבת כמה תמונות יקרות ערך מהאחוזה באותו יום, דבר הקושר אותה לעולמו של מר לין ולאנשים המקיפים אותו, ולא נותן לה מנוח. אותו עולם מתערבב בעולמה המוכר הכולל את חברותיה וחבריה מבית הספר, אמה, אביה וסבתה.
זה ספר שהוא לא תמיד ברור, ושיא המוזרות שלו מגיע בסופו, אבל יש בו משהו בכתיבה, במסתוריות שלו, שאף על פי שלא קורה בו הרבה אקשן או פרטים עסיסיים, והרבה פעמים הוא מעורפל בעלילתו ומורכב, לא חשבתי לנטוש אותו וסקרן אותי לדעת מה הספר הזה ומה הוא טומן בחובו, וזהו סוד קסמה של דיאנה ווין ג'ונס וכתיבתה החיה, כך מסתבר. קשה לומר שמאוד נהנתי ממנו, והוא גם די ארוך, אבל בסך הכל סיפק לי חווית קריאה משונה בקטע טוב ומעניינת למדי. במיוחד בימים משוגעים שכאלה, זה נחמד לשקוע בספר שעוסק בבריאת עולמות מקבילים שניתן לברוח אליהם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

את ספרה המפורסם של דורית רביניאן, 'גדר חיה', קראתי אי שם, בתקופה שבה מה שהעסיק והסעיר את המדינה היה ספר קריאה ולא הפגנות לשחרור חטופים או מלחמה כואבת ועקובה מדם. מעט מעלילתו של הספר זכורה לי, אבל אני זוכר שאהבתי אותו מאוד וכמו כן גם את הכתיבה היפה של דורית רביניאן.

הכתיבה היפה שלה נוכחת גם ב"שיעורים בפיתוח קול'. מן כתיבה נעימה, כמו ציוץ הציפורים שעל הכריכה. יפה וציורית כמו שטיח פרסי, שהרי מוצאה הוא מפרס. הכתיבה שלה היא מה שהפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה, ואיפשר לי להוסיף לו כוכב.

הספר בעל עלילה דלה. הוא מתחיל בתיאור של מערכת יחסים מיוחדת וחריגה בין אח לאחות, כשהסיפור מובע מנקודת מבטה של האחות. האח והאחות, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, מתחילים לאבד בבגרותם את הקשר שהיה להם, האח מתרחק ממנה לעומת האחות שרוצה להמשיך לחיות בקרבתו כמו אז. הוא חוזר בתשובה, והיא עוזבת לאמריקה. כשהאח חולה במחלה קשה ועומד על סף מוות, היא נזעקת להגיע לארץ, ומרגישה שיש לה חלק במצבו של אחיה, כאילו הוטלה עליו קללה בגלל מעשיה הטמאים כלפי אחיה הקטן בילדותם, מעשים שהיא לא בטוחה שקרו אבל אולי כן קרו.

הסיפור נקטע באחת, ועובר לסיפור אחר, כנראה על דורית רביניאן עצמה, של אישה שכותבת ספר על אח ואחות ומעשה טמא ביניהם, ומתארת את משבר הכתיבה באמצע תהליך כתיבת הספר. במקביל, היא מתארת את הווי החיים במשפחתה, יוצאת פרס, על התרבות הפרסית ועל הקשר המיוחד עם אביה.

הספר יפה בסך הכל, והוא לא רע, אבל הרגיש לי כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. האם זה ספר על אח ואחות וגילוי העריות שהיה בילדותם? האם זה יחסים אבא ובת יוצאי פרס? האם זה סיפור על משבר כתיבה? ומה הקשר ביניהם, מה מחבר ביניהם, מה המטרה של הצגת כל חלק בנפרד? הספר בין כה וכה קצר, כ-180 עמודים, כך שהוא הרגיש לי יותר כמו אוסף סיפורים קצרים ולא ספר שלם.
עם זאת, כמו שכתבתי קודם לכן, כתיבתה היפה של רביניאן הפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה למרות העלילה הלא שלמה, דבר שמנע ממני בסופו של דבר להעניק לו ציון מאכזב של שלושה כוכבים. לשיקולכם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו

ביקורות נוספות על "קהלת "

קהלת

קהלת

חיים שפירא

"אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחוכמה שאלת על זה..." (קהלת, פרק ז, פסוק י)
מחבר ספר קהלת, המיוחס לשלמה בזקנתו, שהיה מלך וגם החכם באדם - מנסה ללמד אותנו העם הפשוט מה היא חוכמה בעקבות ניסיון חייו.
פסוק שמאוד התחברתי אליו ומובא לעיל עוסק במתרפקים על נוסטלגיה מתוך רצון לדחות את מה שעכשיו באופן מוחלט.
אותם מתרפקים מרגישים מאוד חכמים בכך שהם מתנשאים על הטועים שהולכים עם העדר ועושים מה שמקובל היום, אך למעשה לפי ספר קהלת המתנשאים הם בעצם הטיפשים.

נזכרתי בכך כשראיתי היום פוסט באינסטגרם שנעשה על ידי בחור כבן 30 שמגחך על בנות 13 שמתלבשות ומדברות כמו בנות 20-30.
ובכלל זה מצטרף למגמה של הפוסטים הללו של בני דורי שמספרים לנוער "מי הצודקים מביניכם הנערים ומי הטועים". ומן הסתם מושכים הרבה נערים שרוצים להרגיש ייחודיים בכך שמתנהגים בהתאם לגילם ולא מנסים להתבגר מהר לעשן ולשתות או שומעים עם ההורים מוזיקה של פעם ולא הולכים עם העדר של מוזיקה לכאורה חסרת משמעות.
אחד הדברים שמחזק את טענת קהלת שאין שם הרבה חוכמה שמסתובבת בפוסטים ה"נוסטלגיים" שמשווים בין אז להיום וה"אז" תמיד מנצח את ה"היום" - הוא התגובות שהם מושכים: נערים רבים כתבו לאותו אושיית רשת: "אני נער בגיל הזה אבל זה לא מייצג אותי, אני כן איכותי..." ואחד הנערים אפילו הגדיל לעשות, וכנראה כדי למצוא חן בעיני אושיית הרשת, כתב: "אני שונא את הדור שאני גדל בו!"

לי כמורה חבל שאנשים מבוגרים שוכחים שגם כשאנחנו היינו נוער התלהבנו מאנשים בני עשרים ושלושים בלי פרופורציה, כאילו שהם יודעים הכול על איך אנחנו נהיה בגיל 30...
אתה נמצא בגיל שבו הכול דרמטי, ופתאום בא מישהו לא מהמשפחה אלא כמו אח בוגר ומגניב ומציע לך פתרון אחר, פתרון לטווח ארוך בלי סיכון.
נוער רק מחפש לדעת מה יהיה כשיהיה גדול, ולכן משקיע שעות בבחירת מגמת לימודים מתאימה בחטיבה ובתיכון, בלהגיע למקום שחולם עליו בשירות הצבאי ועוד.

ואם בא מישהו קצת יותר מבוגר, ומציע איזה שהיא פילוסופיה על הנעורים ועל העולם, תופס מעצמו חכם כמו קהלת - שיש לו "משקפת" לעתיד של הנוער ויש לו ידע שיכול לאפשר להם לראות את הדרך לכל החלומות כמו לזכות בלוטו, להתאהב באדם הנכון, לעבוד בעבודה המתאימה וכו' - אז מה שיש לי לומר לכם האושיות: תסתכלו על פער הגילאים ותחשבו שמילה כזו יכולה לשנות חיים, השאלה אם לטובה או לרעה...

הספר של חיים שפירא משווה ומחבר בין חוכמת הפילוסופים והאומנים בעמים השונים לבין הרעיונות המובאים בספר קהלת, כאשר כולם, כלל האנושות בעצם רוצים לאהוב את החיים ולשמוח בהם, העניין הוא שיותר קל להיות עשיר צעיר ובריא מאשר עני זקן וחולה, ומה שהפילוסופים חוקרים כל חייהם זה את הנפש, את הרוח, את האמונה והשקפת החיים.

ספרים כדוגמת קהלת שואלים בעצם: איך האמונה ועשיית הטוב מתיישבת עם חוסר השוויון המובנה בעולמנו?
המטרה של ספר קהלת, כשקוראים אותו כספר פילוסופי, היא לספק תשובה לכל שאלת חיים לא משנה מה מעמדך והשכלתך:

מה עושים בכל שלב של החיים כדי להיות מאושרים?
איך להתמודד בכל מצב כלכלי?
מה עושים עם נעורים?
מה מביאה הזקנה לחיים?
מה התועלת בלצאת לעבוד?

הכל מוסבר באופן נגיש ופשט, בסגנונו הייחודי ומלא ההומור של חיים שפירא.
אני זוכרת שהיה לי מאוד מפחיד להיתקל וללמוד את הספר לבגרות בתנ"ך, כשעלו שאלות למשל לגבי מי שעומד להתגייס לשירות קרבי:
היית רוצה לדעת מה יקרה לך בצבא והאם זה היה משנה?

אבל יותר קל לקרוא את הספר בגיל שהאישיות יותר מגובשת וכיום אני חושבת שהפרשנות של חיים שפירא לגבי השאלות הגורליות בחיים הרבה יותר אופטימית וכוללת לכל היבט של החיים ולשמחתי לא מתמקדת רק בדרמות של חיים ומוות.

לפני שנה•המורה יעלה
קהלת

קהלת

חיים שפירא

ואו... פשוט חוויה. 'סדר רב לא תמצאו בכתיבתי' כתב מחבר הספר בהקדמה. פשוט לא שיערתי עד כמה. טלטול המוחין שחוויתי באותה שבת, אחרי הצהרים. היה רגע שבו זינקתי אל הסלון ופניתי אל הורי (בני חמישים) ושאלתי אותם בהתלהבות: 'במה הייתם בוחרים לו היה ניתנת לכם הבחירה - לחיות את חייכם ולאחר החיים להישפט בגיהנם על פשעיכם; אבל התגמול מורה לכם שלחייכם היה משמעות. או שהינכם מעדיפים שלאחר המוות יש אַיִן, ריק. כך שאינכם נענשים אבל מתברר שלחיים שלכם אין כל משמעות. שאלה פילוסופית מרתקת שנפלה לי כאילו משמים בעת קריאתי בספר. השאלות, התמיהות, הקושיות שמעורר הספר - בייחודיות רבה, בסגנון נהדר. מתק שפתיים.
בסוף פרק א עמוד 33 המחבר מחלק בין אמת טריוויאלית לבין אמת עמוקה. הוא מסביר כי אמת טריוויאלית היא אמת שניגודה שקר. אבל אמת עמוקה זו אמת שאין בניגודה שקר אלא גם אמת. על כך רציתי להעיר שרעיון זה כבר נוסח לפני למעלה מאלף שנים בבית המדרש התלמודי תלמוד בבלי עירובין יג עמוד ב; גיטין ו עמוד ב. 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
פילוסוף מודרני הסביר זאת בהרחבה והריני מצטטו: הרב יוסף דב סולוביצ'יק כתב כי "כבר נזדמן לי לומר כי היהדות מעולם לא קיבלה את תורת ההיגיון האריסטוטלית הקובעת – לאור חוק הסתירה וכלל "השלישי הנמנע" שלה – כי אם א סותר את ב, אזי רק אחד מהם יכול להיות נכון והאחר חייב להיות שגוי; הדבר הוא או א או ב, ואי אפשר שיהיה א ו־ב גם יחד, וכן אי אפשר שיהיה לא זה ולא זה. היהדות התעלמה מעיקרון זה ופעמים רבות התנהגה כאילו א ו־ב גם יחד הם נכונים, אף על פי שהם מוציאים זה את זה" . (על התשועות. הוצאת ידיעות אחרונות; ספרי חמד: 2011. מאנגלית: אביגדור שנאן. עורכים: אלי ד' קלארק, יואל ב' וולוולסקי וראובן ציגלר. המגילה ויעודה, השניות האנושית עמ' 41.)

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•מנחם תנכי
קהלת

קהלת

חיים שפירא

מי שמכיר את ד"ר חיים שפירא יודע למה לצפות מהספר, מי שלא, מקבל חווית קריאה ייחודית ומרתקת. הספר מתמקד אמנם בפירוש ודיון בפילוסופיה של קהלת אך מערב המון נושאים מהפילוסופיה הכללית ומחיי היומיום, באופן כזה שהספר מרגיש כמו שיחה של אדם, עם ציטוטים, סיפורים, הפניות והשוואות לפילוסופים אחרים. כך למשל הוא מזכיר את שפינוזה, את ליבוביץ' וכמובן פילוסופים אקזיסטנציאליסטים כמו ניטשה וטולסטוי. שפירא מציג את עמדותיהם וגישותיהם לאותם רעיונות שקהלת מעלה. הקריאה בספר היא קלילה וזורמת והדיון ברעיונות הפילוסופיים הוא נהיר וטבעי. הספר לא מרגיש כמו ספר עיון אך מביא המון ידע ורעיונות למחשבה לצד מקורות וספרים לקרוא מהם, לכן זהו ספר מעולה למתחילים בפילוסופיה וגם למי שמעוניין בספר מצוין שניתן לחזור אליו ולשמור ממנו ציטוטים מבריקים על אושר, חיים, מוות ומשמעות.

לפני שנתיים•
★★★★★
•פיודור
קהלת

קהלת

חיים שפירא

"ספר קהלת מתחיל באות ד' ומסתיים באות ע'. נחבר את שתי האותיות ונקבל דע. מה חפץ קהלת שנדע?"
ציטוט שלקוח מתוך הספר ולדעתי מתאר את העניין יפה מאוד.
הספר של חיים שפירא עוסק במגילת קהלת, ההגות שלה והאמת העמוקה שיש בה.
הספר ריתק אותי מאוד. לאורך השבועות האחרונים חיכיתי לחזור מהבסיס ולקרוא אותו בסופש, ככה שבמהלך השבוע הייתי מהרהר במה שקראתי, חוזר הביתה וממשיך לקרוא עוד.
יש את המשפט הידוע האומר שאפשר להכיר הכי טוב את הכיכר על ידי כך שמכירים את כל הדרכים המובילות אליה. באחת ההרצאות שלו חיים שפירא משווה את הכיכר הגדולה של העיר למשמעות החיים. הדרך הטובה ביותר לגשת לשאלת משמעות החיים היא בכך שנטייל בכל הרחובות, הצמתים, הסמטאות והדרכים המובילים אל הכיכר הזאת.

זה בדיוק המסע שחיים שפירא מעביר אותנו בספר, ולכן אהבתי אותו מאוד. מלבד קהלת, בספר יש הוגים, משוררים, סופרים ומה לא. כולם משמשים לביאור דבריו של קהלת וכנקודת מבט נוספת על הכתוב במגילה.
חיפשתי ספר שייתן לי תשובה לשאלה מהי מגילת קהלת ומה המשמעות של הכתוב. הספר לא ענה לי כלל וכלל על השאלה, אלא רק השאיר אותי עם יותר תהיות ושאלות. וזה למה כל כך אהבתי אותו!

לפני 4 שנים•
★★★★★
•King_gez10
קהלת

קהלת

חיים שפירא

ספר מדהים כתוב יפה וגם קצת עמוק

הוספה על הביקורת לא ידעתי שהביקורות נלקחות ברצינות אז לא כתבתי מספיק.
הספר של חיים שפירא הוא מאוד טוב בשביל הדרך לחיפוש העצמי
כמו כל הספרים שלו (קראתי את כולם חוץ מאחד מהם).
אבל בסופו של דבר הוא לא עונה את התשובה לשאלת החיים,
הוא מחפש מענה לבעיה אבל הוא לא מוצא.
וזה הערה שצריך לזכור מתי שקוראים את כל הספרים שלו,
אבל בספר הזה הדבר אינו רק בהערה אלא בעיה.
כי בסופו של דבר קהלת כן מוצא מענה לחיפוש שלו,
מתוך הדרך הארוכה שלו מתוך היאוש מהעולם הנראה לעין הוא מגיע למסקנה
ולמענה לבעיה שלו, ש"סוף דבר את האלוקים ירא כי זה כל האדם",
והספר של חיים שפירא לא מבטא כלל את הרעיון הזה.
אבל על אף כל הביקורת אישית מאוד נהנתי לקרוא את הספר.

לפני 4 שנים•ראובן
קהלת

קהלת

חיים שפירא

אם לא היה הסופר יהודי אז איך היה מגיע לכתיבה על קהלת. נניח שלא היה יהודי אבל כותב על קהלת אז כיצד היה נתמך בסופרים כמו בשביס זינגר ושי עגנון.
אם לא היה ישראלי איך היה נתמך בניתוחיו המבריקים ע"י מאיר שלו, דוד אבידן, לאה גולדברג. אם לא היה מתחנך ברוח התרבות הרוסית אין היה מביא לנו תימוכין וסימוכין מדוסטויבסקי, גוגול, נובוקוב וטולסטוי ועוד לא הזכרנו את סוקרטס ויועצתו דיוטמה ואריסטו והרמב"ם. שלא נדבר על פרמנידס ובודהה, שפינוזה ניתצה, גטה, הגל, פליקס ואביו משה מנדלסון ומרטין בובר - וואו ואני לא מאמין שאני זוכר את כל זה ... אם לא היה מפרגן למיכה גודמן, ללייבוביץ ויהודה עמיחי.ואם הוא לא היה מקיף כל כך הרבה תחומים ועומקים ומחוזות שאין להם מקום וזמן, אם ואם ואם ואם ואם הוא לא היה יכול להיות כה נבוך עד שהוא עשה מקהלת דבר הדבור על אופניו. אכן הצליח חיים שפירא לחשוף את תפוח הזהב מבעד למשכית הכסף.

אני נהנתי

לפני 15 שנים•jac
קהלת

קהלת

חיים שפירא

אז מה כולנו זוכרים מהקהלת? "הבל הבלים הכל הבל", "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" וכו' בסך הכל הרושם הכללי שזכור הוא פסימי למדי, אז למה בכל זאת לקרוא את הספר שוב ועוד לקרוא עליו מעל 200 עמודים של פרשנות?

זה כי השאלות שקהלת מעלה נוגעות עמוקות בכולנו, וכמו שחיים שפירא כותב "כולנו חוטאים במחשבות על הנעשה תחת השמש".

אז על מה מדובר? חיים שפירא (כותב מוכשר ללא ספק, ניתן לקרוא עוד מספריו ולהעביר את הזמן בנעימים) מחלק את הספר לכמה פרקים שכל אחד מהם דן במשהו אחר: הבל, חוכמה, עצב ושמחה, תשוקות, משפט וצדק, זקנה מוות ואלמוות ובסוף הספר מציב את המראה מולנו, מה אנחנו נקח איתנו מהמסע הזה.

שורה תחתונה: חובה בכל בית.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•לינה
קהלת

קהלת

חיים שפירא

עוד בלי להגיד מילה אחת על התוכן, חיים שפירא ראוי להערכה רבה על היותו אחד ממובילי ה"מדע פופולרי" ו"פילוסופיה להמונים" בארץ.
בתור אחד שקרא רבים מספריו, אם כי לא את כולם, קהלת לטעמי הוא אחד המובחרים של ספריו, אם לא המעולה שבהם.

ד"ר שפירא מציע פירוש בדרכו הייחודית לספר מעניין ורווי מיסתורין, כל-כך רווי עד כי אפשר בנקל לפרש כל פסוק לכיוון מנוגד לגמרי.
גם מי שלא יסכים לרעיונותיו של שפירא, חייב להודות לו על החשיפה של עולם תרבותי עשיר ומגוון, והנגשה של אישים שלקורא מן השורה היה נדמה לעיתים כי מדובר בחומר לפרופסורים ממושקפים בלבד.

מה אומר ומה אדבר לאחר כל הביקורות החיוביות שנאמרו פה, ספר מצוין הנוגע בשלל נושאם קיומיים.
מומלץ ביותר לכל מי שנהנה לשקוע במחשבות.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•חׂומר
קהלת

קהלת

חיים שפירא

הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.
מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.

איזה יופי, קהלת היה פסימי (ריאלי) כמעט כמוני.
העניין, שהוא סותר את עצמו, פעם אחר פעם. מותיר מגילה רוויה סתירות. אין פסול בלקחת רעיון, להעמיק בו ולהעמיד בפני הקורא את שני צדי המטבע. אולם להציג שתי דעות מנוגדות כעובדות מוגמרות, זה הבל הבלים.

שני דברים הפריעו לי בתחילת הקריאה -
לדעת שפירא המילה "ארץ" בפסוק הנ"ל מבטאת את האנושות (ולאו דווקא את העולם). חשתי כאילו הוא מנסה לנסוך איזה גוון אופטימי בפתיחה הקודרת למדי.
על אף חוסר האחידות, הסתירות ומחקרי המקרא, סובר שפירא כי שלמה המלך אמון על המגילה (בדומה ל"שיר השירים" ו"משלי" כביכול). אין ספק כי האפשרות שהאידיאות הן פרי מוחו של מלך כל יכול, נוצצת יותר, ונותנת משנה תוקף לדבריו, אך אין היא מתיישבת כל כך עם ההיגיון.

עם זאת, לא ניתן להלין בפני שפירא, הלוא מראש הגדיר כי אין ביומרתו להיות מורה נבוכים למגילה, אלא להעבירה לקוראים, בדרכו שלו.
אני חייב להודות שמצאתי עניין רב יותר בעולמו הפנימי, מאשר במגילה. כפי שנחשפתי אליו בספרו "מחשבות לעת לילה", עולם האסוציאציות שלו מעשיר ומעורר השראה.
בזכותו נחשפתי להגותו של טולסטוי - בצאת יצירת המופת "אנה קרנינה", חש הסופר הרוסי כי מיצה את כוחו ככותב רומנים וכי עליו לעסוק בשאלות הפילוסופיות המטרידות אותו.
במשך חמש עשרה השנה האחרונות לחייו, קבץ את משנתם של מיטב ההוגים, אלו שלעניות דעתו, כל אדם חייב להכיר. כמו כן, הוסיף, הערות וסיפורים משלו.
הספר "חוג קריאה" מיועד לקריאה יומיומית לאורך השנה. מדובר ברעיון מרהיב בעיניי, והלוואי שהיה באפשרותי לקרואו בשפת המקור. בעברית, הספר תורגם פעמיים, אם כי באופן חלקי ובשפה ארכאית. פניתי לדוקטור שפירא והדגשתי את הצורך בתרגום עדכני ומקיף של היצירה, וכי לטעמי, אין ראוי ממנו למשימה (או לפחות להניע את התהליך).

בפרק הרביעי, מתייחס שפירא להוגה היהודי שפינוזה (שזכה לתואר היוקרתי, הפילוסוף של הפילוסופים). על אף שאיני מסכים עם השקפתו הדטרמיניסטית, האופן האנליטי בו הוכיח את רעיונותיו, עורר בי סקרנות גדולה.

אני מרגיש חסך בכל הנוגע לעולם התנ"ך. אני יהודי, אך איני מחובר מספיק למקורות. מכיר את הסיפורים, אולם לא הזדמן לי להעמיק בהם כפי שאני לרוב נוהג. אשמח להמלצות לספרים המציגים את סיפורי התנ"ך המוכרים מנקודת מבט רעננה (כדוגמת, "שיחות עם השטן", אותו קראתי לאחרונה).

סביר להניח, שקוראים אדוקים ממני, יפיקו יותר מקהלת. עם זאת, אין לגרוע מהקרדיט המגיע לשפירא, על כך שהנהיר ככל יכולתו את המגילה הסבוכה והוסיף את הערותיו המעשירות.

מומלץ לאוהדי שפירא וההגות.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור שהם