בימים האחרונים יצא לי לקרוא באתר לפחות שתי ביקורות חדשות (וטובות) על הספר הזה. בגלל שאני מאוד אוהבת לקרוא ולנתח ספרי ילדים, הייתי חייבת להוסיף גם את חוות דעתי הלא מלומדת עליו.
גם לי יש את הספר בבית וגם אני הקראתי אותו לביתי. קניתי אותו בעקבות המלצה של חברה, שסיפרה לי על ספר ש"מלמד את הילדים לא לרצות להיות משהו שהם לא, ושמה ומי שהם זה הכי טוב שיש". נו, מסר לעוס וטחון עד דק, אבל היא המליצה, אז קניתי. קניתי, ולא ממש אהבתי את האופן שבו מועבר פה המסר. אני לא חושבת שחברתי טעתה כשתיארה לי את מה שהיא הפנימה מהסיפור, אבל (כהרגלי) תפסתי עמדת הסתכלות בצד השני של המטבע, ואני אומרת- למה שנסתפק במה שיש? למה הדבר הנכון לעשות הוא להראות כמו כולם, כמו ש"אלוהים" ברא אותנו? אין שום דבר רע בלרצות לשבור קצת את המוסכמות החברתיות, בלבלוט ולהביע אמירה אישית. אנחנו בני האדם עושים את זה באמצעות הבגדים שאנחנו בוחרים ללבוש, האיפור שאנו מורחים על הפנים, הנעליים שאנחנו נועלים לרגלנו.
הפיל האפור שרצה להיות הכי, רצה פשוט להיות קצת שונה. הוא לא ידע איך להגיד את זה, אז הוא אמר שהוא רוצה להיות "הכי". "הכי יפה שבעולם... כי העולם הוא צבעוני, ומי אפור, עלוב? אני!". דרך ילדותית ותמימה להגיד שנמאס לו להיות חלק מהעדר (ושימו לב שהסיפור לא במקרה סובב סביב חיה שחיה בעדר). אז הציפור עזרה לו וצבעה אותו בשלל צבעי הקשת, ומה הוא קיבל מהחברה? צחוק, לעג ועלבון. אתה צריך להראות כמו כולם. תסתפק במה שיש לך ותשתוק.
האם זהו מסר שאני רוצה להנחיל לבתי? אני ממש לא בטוחה. ואסיים במילותיו של הגאון לאונרד כהן, שנזכרתי בהן תוך כדי הכתיבה:
I saw a beggar leaning on his wooden crutch,
He said to me, "You must not ask for so much."
And a pretty woman leaning in her darkened door,
She cried to me, "Hey, why not ask for more?"
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
