את "שתהיי לי הסכין" קניתי לפני שנתיים וקצת, בדרך הביתה מבה"ד 1. היה לי קר והלב שלי שיווע למילים של אמת ("עקד הקצין" לא ממש ענה להגדרה). התחלתי לקרוא אותו בשבת, אבל מהר מאוד הפסקתי. לא כי הוא לא היה טוב, אלא כי לא היתה לי פניות נפשית אליו (ובהחלט צריך פניות נפשית לספר כזה).
לפני שנה נזכרתי בו שוב, והתחלתי לקרוא מההתחלה.
קראתי בו לאט, בכל שבת עוד קצת, עד שסיימתי לפני חודשיים.
ומאז, הוא ממשיך להלך עליי קסם.

*

למה לקח לי כל כך הרבה זמן לסיים לקרוא אם מדובר בספר מיוחד במינו, אתם שואלים?
משום שיש בו מינונים גבוהים של אמת על זוגיות, אהבה, הורים וילדים. וקשה לי לתפוס את האמיתות האלה כי אני לא שם בינתיים, כלומר - לא בזוגיות, ולא אהובה של מישהו ולא אם.

ובאותה נשימה אני אומרת לכם - תקראו. אומנם מדובר בספר שמצריך ריצה למרחקים ארוכים, אך טרם נתקלתי בניסוחים כה מופלאים לרגשות, תהליכים ומצבים, כפי שדויד גרוסמן מיטיב לכתוב.

*

"...אני אף פעם לא העזתי ככה, לא נתתי לעצמי כזה היתר כמו שאיתך. היתר פנימי, אני מתכוונת, ובלי שום מגבלות. ואתה יודע שיש לי בן זוג שבאופן הכי נדיב אומר, באינסוף דרכים, תהיי את עצמך. כל מה שתרצי, ובלבד שתהיי את עצמך. ואני לא העזתי. לא עד הסוף, לא עד המקומות שמעבר לכוחי, ובוודאי לא כפי שאני מרגישה כעת שאני רוצה.
ואולי באמת אני לא מסוגלת להגיע לשם לבדי, בכוחות עצמי בלבד? ואולי באמת מי שעד כדי כך זקוק, כמוני, לאדם אחר שיביא אותו אל אושרו, לא, לא רק ל"אושרו", לאישורו העמוק ביותר...
ואני לא רוצה שתהיה לי כליא-ברק. מה פתאום שתכלא את הברקים שלי? להיפך, אתה שומע? תבוא ותגיד 'תהיי אור!'"

לגברות פ"ק קאסט וקריסטין קאסט שלום,
הריני להודיעכן: פגעתן בי קשות.
לא, לא נפגשות בעבר. אנחנו גם לא מכירות.
אבל עצם העובדה שהוצאתן תחת ידיכן ספר (יותר נכון לומר, סדרת ספרים) כה רדוד, סתמי ומיותר כ"בית הלילה", וייעדתן אותו לבני הגילאים 15 ומעלה- מהווה פשוט עלבון לאינטיליגנציה שלנו, בני הנוער.
סגנון הכתיבה אכן סוחף ונהיר, אבל הסיטואציות, הסיטואציות... היו בספר קטעים בוטים עד בוטים מאוד, שלא היו כלל לפי רוחי. זה שייעדתן את הספר לקוראים בני 15 ומעלה אולי מפחית קצת מאשמתכן, אבל לא מוחק אותה לגמרי- מה גם שלא היו גם קטעים שעוסקים בנושאים יותר עמוקים ורציניים, שיהוו קונטרה לקטעים הרדודים.

הסיבה היחידה שחשבתי שמגיע לספר שלכן עוד כוכב היא, שהכנסתם את הדמות של דמיאן לסיפור.
דמיאן ההומוסקסואל החמוד, הנאמן והחכם, שמכניס קצת "עומק" לסיפור בתבונתו ובלבביותו.
אני תוהה לאיזו מטרה יצרתן את הדמות של דמיאן: האם כדי להעביר מסר של קבלת השונה, או פשוט כדי להבטיח שלזואי רדיברד יהיה גם מישהו שהוא רק ידיד, ולא מחזר פוטנציאלי? אני רוצה להאמין שהסיבה הראשונה היא הנכונה, ועל כן- קבלו נא ממני עוד כוכב.

אבל חוץ מזה, באמת שלא התחברתי לספר שלכן. עמכן הסליחה.


אופיר

רומן צנוע, כובש בפשטותו, נוגה לעיתים, וכה שונה מהרומנים האחרים פרי-עטה של ג'יין אוסטן.

אן אליוט , נצר למשפחה מכובדת ואליטיסטית בעלת תואר אצולה ויתומה מאם , לא אהודה ע"י משפחתה בצורה מופגנת. היא "ילדת סנדוויץ'" בין שתי אחיות. בעוד הגדולה מתייחסת לאן בבוז תהומי, ואילו הצעירה משתמשת באן כ"כותל הדמעות" והאחות הרחמנייה הפרטית שלה, אן היא פשוט נשמה טובה. היא לא דומיננטית מאוד, כמו גיבורותיה האחרות של אוסטן, אלא מעדיפה לעזור לאחרים בשקט ובצנעה.
אן גם אינה צעירה כמותן; מיס אליוט טובת הלב והאכפתית היא בת 27- גיל שבמאה ה-19 הכתירו כגיל "מבוגר לחתונה"; לדוגמא, ב"גאווה ודעה קדומה" (שהוא גם הרומן המפורסם ביותר של אוסטן) יוצגה הדעה הזאת ע"י הדמות שרלוט לוקאס, גם היא רווקה בת 27, שנאלצה להסתפק ב...מר קולינס (מי שקרא את הספר ודאי יודע מה משתמע מכך, ומי שלא- קראו ותדעו למה אני מתכוונת...או שפשוט שימו לב למילה "להסתפק").
בעברה, אן הייתה דווקא מאורסת לבחור אוהב, בעל אופי טוב ושובה לב בשם מר ונטוורת. החיסרון היחיד שהוטל במר וונטוורת זה הוא מעמדו, מעמד מלח פשוט בצי. חברתה של אן, גברת כבודה בשם ליידי ראסל, שכנעה את אן לא להינשא לונטוורת, אלא לחכות לשידוך מתאים יותר. אן השתכנעה, כיוון שליידי ראסל דיברה מתוך דאגה ואכפתיות אמיתיות לעתידה. על כן, היא ביטלה את האירוסין עם מר ונטוורת, שעזב את העיר בכעס ובעצב.

כשהשנים חלפו, אן גילתה מאוד שלפעמים, הדרך לגיהנום באמת רצופה כוונות טובות: השנים הבאות הפכו להיות ריקות ואפרוריות עבור אן. היא סירבה להינשא לאחר, ולא שמעה יותר ממר ונטוורת.
מכאן, מנקודת השפל הזו, מתחילה העלילה: ביתה של אן מושכר לקרובים מדרגה ראשונה של מר וונטוורת, מה שאומר שאן והוא יהיו באותה חברה.. כיצד יתייחסו זה לזה, אחרי 8 השנים שחלפו?

אן אליוט הפכה לאחת הגיבורות האהובות עליי. האלטרואיזם המוחלט שלה, השלווה והרוגע ועם זאת- השמחה והטוב הפנימיים שמוקרנים כלפיי חוץ הם אלה שעושים אותה לכזו.

ספר מומלץ מאוד, בעיקר לבעלי סבלנות, בגלל העלילה המפתחת באיטיות. אבל הסבלנות משתלמת, מבטיחה לכם.

מכירים את הספרים האלה, שבהתחלה קוראים אותם בקצב מטורף,ונדמה שזה בלתי אפשרי להפסיק, אבל כאשר מסיימים לקרוא - אתם עוצרים רגע, מעכלים את מה שקראתם ושואלים את עצמיכם :"למה בכלל קראתי את הספר הזה? מה חשבתי לעצמי?!" ?
"לרחם על סיליה" הוא בדיוק ספר כזה.
האם הוא ספר רע? לא. האם הוא ספר טוב? ממש לא, וזאת בדיוק הבעיה: הספר סובל מ"אנמיות" מוחלטת. הוא ספר לא משהו מבחינה עלילתית: העלילה מופרכת מדי לטעמי, למרות שהספר מתאר את חיי היומיום. הדמויות סובלות מרדידות-יתר, למרות שיש שם מכתבים שאמורים לתאר את רגשותיהם.
המעלה היחידה כמעט של הספר, וזו הסיבה שדירגתי אותו ב-2 כוכבים ולא באחד, היא היכולת שהזכרתי לעיל- לגרום לקורא לא לעזוב אותו באמצע, אלא לגמור אותו עד הסוף. זה גם משהו.
לסיכום: ספר סביר, אבל השמיים לא יפלו אם לא תקראו אותו...

עם כמות הדמעות שהזלתי על הספר הזה אפשר היה למלא את הכינרת... ספר מרגש, כתוב בצורה יפה, אבל עצוב. בעיקר עצוב. הספר מתאר את אהבתם של שמוליק וזהרה באופן רגיש ומקסים.
בנוסף, כחובבת סיפורי פלמ"ח (וסיפורי מחתרות בכלל) נהניתי לקרוא את הספר.
מומלץ מאוד לקריאה, אבל לא בלי גליל טישו ליד...

"האדם הוא החיה האכזרית ביותר"

-פרידריך ניטשה

אני בטוחה שסוזן קולינס חשבה על המשפט הזה של פרידריך ניטשה, כאשר היא כתבה את הספר המזעזע הזה. וכשאני אומרת "מזעזע", אני מתכוונת מבחינת העלילה המצמררת ולא מבחינת הכתיבה, חלילה- שכן לדעתי הסיפור כתוב בצורה מעולה וסוחפת, שלא נתקלתי בה בעבר.

הסיפור מתרחש במדינה עתידנית ושמה פאנם. יש בפאנם 12 מחוזות; כל מחוז אחראי לסיפוק מצרך אחד עבור תושביה הנהנתנים של הקפיטול- עיר הבירה של פאנם, השופעת מותרות בזמן שתושבי המחוזות האחרים גוועים ברעב (צרפת-שלפני-המהפכה-הצרפתית, מישהו?).
לפני כמה עשורים, התמרדו המחוזות נגד הקפיטול וכמעט שהצליחו להכניעם, אבל בסופו של דבר הקפיטול יצאו כשידם על העליונה. המחיר היה כבד ביותר: מחוז 13, המחוז שהוביל את המרד, נמחק מהמפה, והוחלט על קיומם של "משחקי הרעב" שנתיים: מעתה ואילך, כל מחוז חייב לשלוח בכל שנה נער ונערה, שיילחמו על חייהם בזירה אחת. "משחקי הרעב" הם שעשוע עבור הקפיטול, וסיוט עבור המחוזות (יש לשים לב לדמיון בין משחקי הרעב לסיפור מהמיתולוגיה היוונית, על תזאוס והמבוך).
קטניס אוורדין היא נערה בת 16 ממחוז שתים-עשרה, המתמחה בכריית פחם; היא יתומה מאב וצריכה להאכיל את אמה ואחותה הקטנה והאהובה, פרים. אי לכך, היא הולכת לצוד כל יום ביער שליד הבית שלה, יחד עם ידידה הטוב גייל.
כאשר פרים נבחרת כמתמודדת במשחקי הרעב השנה, קטניס מתנדבת מיד לתפוס את מקומה. איתה מתנדב גם נער בן-גילה ושמו פיטה, לו חבה קטניס את חייה, והוא מצידו מגלה כלפיה רגשות אהבה.

במהלך ההכנות למשחק, קטניס מגלה חיים אכזריים יותר ממה שהיא הייתה רגילה להם עד כה; דווקא בקפיטול, המלאה כל-טוב, החיים אכזריים יותר, הרבה יותר מבמחוז 12 "העלוב": התושבים בה הם נוהים אחרי אופנות משוגעות למיניהן, הם רדודים ושטחיים, ושנואים על כולם; אנשים שזוכים בתהילה זוכים בה לרגע, וברגע הבא, כשאין בהם תועלת או שהם מסרבים להיכנע לתכתיבי הקפיטול הם בזויים ובודדים.
מנערה תמימה, שבסך-הכול רצתה להציל את אחותה, קטניס הופכת בהדרגתיות למישהי שבסה"כ רוצה לשרוד, וגם זה לא תמיד.
וזה מדהים לקרוא על זה בספר. מדהים ועצוב.

בנוסף, אני חושבת שהספר הוא בעצם מארג שלם של סיפורים; אומנם, יש את הסיפור העיקרי, שמתמקד בקטניס במשחקי הרעב, אבל יש שלל סיפורים מאחורי הסיפור הזה, למשל: החיים במחוז 12, מות אביה של קטניס, אפילו הסיפור על הנערה האווקסית.
כל "סיפורי הרקע" האלה, הם אלה שעושים את משחקי הרעב לספר כ"כ טוב.

אסכם ב-2 מילים: מומלץ ביותר.

הספר הזה רדף אותי, רץ אחריי. גם אני הייתי שקועה במירוץ אחרי הזמן- רדפתי אחרי כל דקה פנוייה שהייתה לי וניצלתי אותה לקריאת הספר. לא יכולתי להפסיק; הספר הוא דינאמי ומשתנה במהירות, קופץ בין זמנים והתרחשויות שונות, אבל עדיין מצליח להשאיר אותך ממוקד ומבין את העלילה.

בהתחלה חשבתי שנכנסתי לתוך סוג של ספר מתח ובילוש: למה הילד הזה, אסף שמו, רודף אחרי כלבה ברחובות העיר, ומי זאת תמר, הנערה המוזרה שמפקידה את התיק שלה בשמירת חפצים, ומוודאת שיש לה מספיק אספקה שאותה היא מחביאה במקום שכוח-אל? למי היא מחכה? האם היא טובה או רעה? אלו השאלות שהסופר דויד גרוסמן מנחית עלינו כבר כשהוא מתחיל לספר את הסיפור. אבל הוא לא נותן לנו את התשובות עם כפית של זהב ישר לפה. ממש לא. אם תרצו תשובות- תצטרכו להמשיך ולקרוא את הספר, עד העמוד האחרון שבו; רק כך אפשר להבין את כולו.

אבל זה שווה את זה, ועוד איך.
בספר "מישהו לרוץ איתו" יש מגוון אנשים : אסף, תמר, שי פסח בית-הלוי, רועי, תיאודורה, לאה וכמובן דינקה. לכל אחד תפקיד אחר בסיפור, לכל אחד אישיות שונה בעליל ,אבל הם כולם יחד בונים סיפור אחד, שלם, מרגש, עצוב ומקסים.
ההתמודדות של שי כ"כ נוגעת בלב וגם רלוונטית לימינו- לדעתי, היא שיא -שיאו של הספר.

ועוד משהו אישי: כשגמרתי את הספר חשתי גאה בעצמי, מכיוון שסיימתי לקרוא ספר ישראלי "של גדולים", ועוד של דויד גרוסמן המהולל, שהספר האחרון שלו שקראתי הוא "איתמר והארנב".... אני בטוחה שעוד אמשיך לקרוא ספרים פרי-עטו.
לסיכום, מדובר בספר מקסים, סוחף ומרגש, אז קדימה! תתחילו לרוץ- לספרייה או לחנות הספרים הקרובה לביתכם.. :)

נתקלתי כבר בכמה וכמה טענות כלפיי הסופר ריק ריירדן: אמרו שהוא "ממחזר", כותב את כל ספריו בסגנון דומה, וגם שהספרים שלו "ילדותיים" מדי. ייתכן שיש טיפה של אמת באמירות האלה, אבל עובדה: אני ממהרת לקרוא כל ספר פרי-עטו. ריק ריירדן ניחן בסגנון כתיבה זורם, מהנה, ששובה את לב הקורא, ועל כך כמעט אין עוררין.

הפעם, בחר ריירדן לכתוב סדרת המשך לסדרת ספריו המצליחה, "פרסי ג'קסון". גם הפעם, הנושא הוא המיתולוגיה היוונית, אך בשונה מ"פרסי ג'קסון", הסדרה עוסקת גם במיתולוגיה הרומית. בתור מישהי שמאוד אוהבת את פרסי ג'קסון (יש לי את כל הסדרה בבית) ,טבעי היה לי ללכת לחנות, לקפוץ משמחה כשעיני צדה את הספר ולרוץ לאבא ולספר לו על זה (בעוד הוא ממלמל: "אבל כבר יש לך את זה בבית, לא?..." "לא, אבא, זו סדרת ההמשך!" "אה... טוב, בסדר"). בקיצור, עוד באותו היום פתחתי את הספר בחדרי והתחלתי לקרוא.

הפרק הראשון נפתח בסיפורו של פלוני-אלמוני בשם ג'ייסון. איפה פרסי?! חשבתי לעצמי. לא הכרתי את ג'ייסון, וגם לא את פייפר מקלין וליאו ואלדס, שבאו אחריו. רק אח"כ הגיעה דמות מוכרת: אנבת', חברתו של פרסי, שממנה הבנתי שפרסי פשוט נעלם.

בתחילה התאכזבתי, זעמתי על הסופר שהעז לכתוב סדרת המשך ל"פרסי ג'קסון" בלי פרסי. אבל ככל שהמשכתי לקרוא, חיבבתי יותר ויותר את הדמויות החדשות שהתווספו לעלילה: ג'ייסון האמיץ, פייפר היפהפייה וליאו הקורע-מצחוק (שהפך במהירה לאחת הדמויות המעניינות והאהובות עליי ביותר בספר!).

לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הנהדר הזה, הרגשתי ש"סדרת ההמשך" היא לא נספחת ו"מקלקלת"- אלא להיפך, היא רק מוסיפה לעלילה דמויות חדשות וגוונים חדשים ושונים.

אח"כ הלכתי לסלון, ואמרתי לאבא שלי שיש מתנה שאני רוצה לקבל בחנוכה הבא. את ספר ההמשך, "בן נפטון"- אלא מה?..

מומלץ ביותר, כמעט חובה, לכל אוהבי פרסי ג'קסון (;

את הספר הזה קראתי בעקבות המלצות (יותר נכון להגיד אילוצים\איומים) של חברות שלי, שהתאהבו בספר הזה לחלוטין. בהפסקות הייתי שומעת צרחות שלהן בסגנון: "OMG!!! איזה חמוד אדוארד!!!"... לא היה לי כ"כ נעים להיות זאת שכאשר "דמדומים" עולה בשיחה, בוהה באוויר ומנסה להבין מי אלה אדוארד, ג'ייקוב ובלה, למען השם. "נו, טוב, מה כבר יש לי להפסיד", חשבתי, והחלטתי לנסות ולקרוא את הספר...
האמת, הופתעתי מאוד לטובה; הספר כתוב מנקודת מבטה של בלה סוואן, נערה בת 17 שהוריה גרושים, והיא עוברת לגור בפורקס, העיירה הקטנה בה אביה מתגורר. בלה לא מוצאת את המקום שלה בעולם; היא חושבת שאין מישהו שבאמת מבין אותה, עד שהיא פוגשת בתיכון בפורקס את אדוארד קאלן- נער מסתורי, חתיך ומוכשר, שיחסו אליה משתנה בכל פעם. בלה רוצה לגלות מה עומד מאחורי הילת המיסתורין שאופפת את אדוארד, ויותר מזה: להכיר את אדוארד יותר לעומק...
אהבתי מאוד את הספר, את הצורה בה הוא כתוב ואת העלילה. יש לשים לב שהספר הזה הוא, פחות או יותר, מבשר את תחילת "עידן הערפדים", שחזר לאופנה בשנים האחרונות. אחריו באו עוד הרבה ספרים על ערפדים, מלאכים, אנשי זאב וכד', אבל דמדומים הוא הראשון.
ועוד משהו: אחרי שקראתי את הספר, יכולתי להשתתף בהפסקות בדיונים המעמיקים על דמדומים, ובעיקר- לענות על השאלה המכרעת: אדוארד או ג'ייקוב?!
(אדוארד, תודה ששאלתם).
לסיכום, הספר "דמדומים" מומלץ מאוד, גם למי שלא חסיד גדול של ז'אנר הפנטזיה.