ביקורת ספרותית על העצמות המקסימות מאת אליס סיבולד

---

'העצמות המקסימות', כמה שניסיתי לברוח מהספר הזה, ואני עוד בורחת.
קראתי כאן כמעט את כל הביקורות עליו, בשני התרגומים. ורובן, אם לא כולן- היו טובות, מאנשים שאני מעריכה את דעתם (כמובן, אני מעריכה את דעת כולם, אבל כאלה שהדעה שלהם בספרים תואמת בדרך כלל לשלי). רציתי לקרוא אותו מאוד, גם בגלל הרעיון שכל כך קסם לי- לעלות לגן עדן ולצפות בחיי המשפחה, לדעת הכל מהכל. אז יום אחד פשוט באתי לסיפריה וביקשתי אותו. מעשה קל מאוד, למרבה הפלא. הוא שכן במדף של המבוגרים, בסוגת המתח. יחד איתו השאלתי עוד שני ספרים, אחד מהם- למיטב זיכרוני- היה 'תשע עשרה דקות' , של ג'ודי פיקו, שאותו סיימתי וחזרתי לסיפריה לפני זמן רב.
'העצמות המקסימות' עוד שוכן אצלי בבית, מהסיבה הפשוטה שעוד לא גמרתי אותו. והשאלתי אותו בערך לפני חודשים.

הספר התחיל נפלא. ממש נפלא. יכולתי לראות הכל לנגד עיני- את סוזי, שחיבבתי עד מאוד. את הרוצח הנבלה. את אבא שלה, ממש פרטים פרטים. אך במהרה זנחתי אותו לטובת ספרים אחרונים, שגם אותם זנחתי אחר כך.
יום אחד, שנסעתי לקיבוץ של סבתא שלי, לקחתי את הספר איתי. חשבתי לעצמי שאולי אוכל סוף סוף לגמור אותו.
זה קרה בערך שלושה שבועות אחרי שהשאלתי אותו. חשבתי שיש צורך לקרוא אותו מחדש.
התחלתי שוב. הגעתי לעמוד חמישים. הבנתי שאין לי כוח לקרוא אותו שוב מחדש.
דילגתי עד לנקודה שבה הפסקתי, בערך. המשכתי לקרוא.
באותו יום קראתי עוד בערך מאה עמודים.
ובבית שוב לא היה בי כוח להמשיך לקרוא אותו.
ועוד פעם, לא ויתרתי לעצמי ועיינתי בו שוב כעבור כמה ימים. המשכתי עוד בערך חמישים עמודים.
הספר עייף אותי. דילגתי לסוף- מה שלא עשיתי כבר הרבה זמן בספרים, מאז כיתות ג' וג'ינג'י או טולי תעלולי.
בקיצור (אני מדברת יותר מידי, נא לחסוך במילים), אחר כך זנחתי אותו לגמרי, אף על פי שנשארו לי רק עוד בערך שישים עמודים לסיום.

הסיפור מתחיל נפלא, כמו שאמרתי. אבל משם הוא רק מתדרדר, העלילה דועכת וחוזרת על עצמה, ובסופו של דבר הוא הופך להיות אחד מהספרים האלו שמציצים כל הזמן בעמוד האחרון שלו, כדי לדעת עוד כמה עמודים נשארו עד שאסיים אותו כבר (למרות שבסופו של דבר לא סיימתי אותו)
הכתיבה אומנם יפייפיה, אבל גם מעט מיגעת ומעייפת. הספר עצמו מעייף. יתכן שהתרגום החדש קריא יותר, לא יודעת.
אולי הוא באמת לא מתאים לי עכשיו- אולי צריך עוד זמן. אני אזכור אותו, ואני אתן לו להבשיל בספריה עוד כמה שנים. ואז- אולי רק אז- אני אקח אותו שוב אלי- ואקרא בו עד הסוף- ואולי גם אוהב, כי באמת ניסיתי לאהוב אותו.

אני מאחרת לסיפריה כבר בשלושה חודשים.
אני אחזיר אותו ביום ראשון (כפי שאני אומרת תמיד..).

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על העצמות המקסימות