"לב של דיו" היא טרילוגיית ספרים שמסתיימת בספר השלישי לאחר 1750 עמודים. כמה רציתי לקרוא את הספר האחרון, ולא התאכזבתי! היו דברים בודדים שהיה אפשר לעשות יותר טוב, אבל עדיין ממש נהניתי מהקריאה.
"מוות של דיו" הוא הספר השלישי בטרילוגיה.
מי שקרא את הספר הראשון והשני ונהנה, מן הסתם יקרא גם את השלישי. מי שלא נהנה מהספר השני, לא הייתי ממליץ לו לקרוא את השלישי – כי יש יותר פירוט ותיאורים מהשני.
מי שלא קרא בכלל, לא יקרא ביקורת על הספר השלישי, אלא על הספר הראשון.
לכן זה מרגיש לי מיותר לכתוב על הספר ביקורת... ועדיין, אני רוצה לכתוב מה חשבתי על הספר ועל הטרילוגיה.
לפני הכל, אומר שהספר היה ממש טוב, אחד הטובים שקראתי, מבחינת עלילה, סגנון כתיבה, דמויות... אז אני ממליץ לכם לקרוא את הספר ואת הטרילוגיה כולה!
זהו, כאן נגמרת הביקורת למי שלא רוצה ספוילרים (אי אפשר לכתוב ביקורת על הספר בלי ספוילרים, ואלה שהצליחו כאן באתר – כל הכבוד! אני לא יכול...)
______________________________
אהבתי שאורפיאוס הפך להיות בספר הזה דמות ראשית של ממש. אפילו יותר ממגי! הייתם מאמינים? מגי בכבודה ובעצמה הכניסה אותו לעולם הדיו, והוא גנב לה את ההצגה! מגי רוב הזמן חיכתה שיעדכנו אותה מה המצב, התפללה שהכל יהיה טוב ולא עשתה הרבה דברים. אורפיאוס הוא אחת הדמויות הכי טובות שקראתי עליהן בטרילוגיה. הוא אשכרה סתם מישהו שאהב לקרוא פעם את הספר "לב של דיו", וכשהוא נכנס לספר – הבנאדם עושה כל מה שבראש שלו. הוא קורא בקול את מה שהוא כותב בלי הפסקה, ומסבך את כל הסיפור... הוא הכניס חד קרן שאנשיו של השרוך הרגו, הכניס פיות צבעוניות, כמעט הרג את העורבני הכחול ורצה להחזיר את אצבע אבק. אה, כן – איזה יופי, אצבע אבק חזר מהמתים! זה ממש נחמד.
ואלינור... הו, אלינור. חיכיתי לרגע שהיא תיכנס לעולם הזה. כל הספר השני וכמחצית מהספר השלישי היא הייתה תקועה בבית שלה, וכמה היא רצתה להיכנס לספר הזה, וגם אני בתור קורא רציתי שהיא תיכנס. רציתי שהיא תהפוך להיות דמות ראשית ותצוץ משום מקום ופתאום תציל את המצב! כל הזמן אהבתי את אלינור, דמות מצחיקה כל כך. ללא ספק הדמות הכי מצחיקה (ואולי היחידה) שמצחיקה בספר הזה.
אבל לא, זה לא קרה בסוף... אלינור המשיכה להישאר דמות משנית ביותר גם אחרי שנכנסה לעולם הדיו, וחבל, לא? היא יכלה להיות יותר מגניבה ממה שהיא. במקום זה נתנו לרזה (אמה של מגי) להיות דמות ראשית שרוצה להציל את המצב; מגי לא עשתה כלום איזה חצי ספר לפחות; פאריד נשכח אי שם מתישהו; ומו, שהפך להיות העורבני הכחול ורוצח את החיילים של ראש פתן, נהיה דמות אובר-ראשית. יותר מדי סופר על "העורבני הכחול", וזה התחיל להיות נמאס בשלב מסוים. ואפילו בסוף, בכלל לא מו ולא אצבע אבק ולא מגי ולא רזה הצילו את המצב. זה היה הילד של ויולנטה! יאקופו הזה השתלט על הסוף! אהבתי את זה ברמות, כי אני אוהב את הדברים המגניבים האלה והכל כך לא צפויים.
כמה דמויות משניות נשכחו כמעט לגמרי בספר הזה, למשל דאריוס (אתם שואלים מי זה?), מינרבה והילד של רוקסנה (אני אפילו לא זוכר את השם), לטובת עלילה עיקרית עם דמויות בודדות שמקדמות אותה לקראת הסוף, כמו: פנוליו, ראש-פתן (זה טוב, כי הוא לא היה כל כך הרבה בספר השני וגם לא קפריקורן בספר הראשון), רזה (שהייתה עם האיש החזק, מאיפה הוא בכלל? הוא נכנס לספר בלי ששמתי לב), אצבע אבק, מו (או העורבני הכחול, או לשון קסם) ובעיקר ויולאנטה ("המכוערת").
ראש פתן הוא הנבל שמתואר הכי טוב בטרילוגיה, ואולי (לדעתי) אפילו בספרות הפנטזיה בכלל. תראו, רק השם הזה מצליח להעביר את הרשע בצורה טובה. כל השמות בספרים האלה ממש עזרו לי לדמיין אותם, את האופי שלהם ואיך הם נראים. הרי אם כל השמות היו שמות רגילים – איך הייתי יכול להיסחף לתוך עולם חדש וקסום? אני נותן לסופרת ציון 100 על הבחירה המצוינת של השמות!
קטע שזכור לי במיוחד חוץ מהסוף – פנוליו כתב על ענק כדי שיעזור להם, ומגי קראה בקול, ואז הענק בעצמו לקח את פנוליו והנסיך השחור, ואז פנוליו עבד עליו שהוא מת והענק נטש אותו. ואהבתי את השנינות שהענק אהב את זה שרוקסנה שרה.
וגם זה שמורטולה הפכה לציפור – זהו רעיון ממש יפה, דרך לקדם את הרעה הזאת בעלילה ולהוסיף מתח וסכנות. אני אזכור גם שרזה הפכה לציפור כמה פעמים וניסתה להציל את המצב.
ודרך אגב סוף, למה לא אמרו איך קוראים לילד של רזה? מה, אני לעולם לא אדע את זה...? אהבתי שבסוף כולם נשארו לחיות בעולם הדיו. פשוט דאגתי ששם הספר "מוות של דיו" מרמז על כך שהדיו מת, וזה אומר שמישהו ישמיד את הספר עצמו "לב של דיו" וכולם ימותו והעולם ייחרב, או שלפחות העולם ייחרב וכולם יחזרו לעולם האמיתי. או משהו כזה. אם כבר הזכרתי את השם של הספר, אז ידעתם ששם הספר השני המקורי בגרמנית הוא "דם של דיו" ולא כשף של דיו? מעניין. אני יותר אהבתי את השם דם של דיו...
עוד חלק יפה בספר הוא הרעיון המקורי של הנשים הלבנות. זה היה נראה מעניין מאוד שאצבע אבק ומו פגשו את המוות, ואפילו בתחילת הפרק היה ציטוט מהספר "גנבת הספרים" (ספר שמסופר מנקודת המבט של המוות). זה נראה ממש כאילו הסופרת רוצה לפרוץ את הגבולות של עצמה – וראו את זה גם כשמורטולה מתה, וכשאורפיאוס הפך את באסטה המת ל"סיוט הלילה" (כמו הצל בספר הראשון, רק יותר מפחיד).
כן יש לציין את פירוט היתר בספר, שייתכן שקוראים רבים לא יאהבו, אבל אני מאוד אהבתי. אני אוהב שיש פירוט בספרים, במיוחד בספר הזה – כי לא רציתי שהספר ייגמר. כמה אני אתגעגע לעולם הדיו... אבל לפחות לא לעוד הרבה זמן, כי אני אקרא את הספרים האלה שוב ושוב.
עוד משהו: קשה לי להתמצא בספר הזה. ייתכן שהוא די חזר על עצמו. נגיד בספר הראשון והשני, כשאני מסתכל ברשימת הפרקים, אני זוכר בערך את סדר האירועים בספר. ואילו ב"מוות של דיו" – 81 פרקים ואני לא זוכר לגמרי את העלילה (אמנם יש רק 4 פרקים יותר מהספר השני, אולם השלישי יותר מפורט מהשני. והשני יותר מפורט מהראשון).
אני חייב להגיד, קורנליה פונקה הצליחה למצות את הספר הזה עד תום. היו מספיק הרפתקאות, היה הרבה פירוט, והיא הייתה כל כך יסודית בעבודתה. עוד לא נתקלתי בספר שהיה עד כדי כך יסודי. קורנליה נזכרה לכתוב דברים ולהסביר אותם, כשאני בעצמי שכחתי מזה. כמה אני מעריך אותה על זה... וואו, באמת שגם על היסודיות המוגזמת הזאת הייתי נותן ציון מאה.
איך אהבתי את כל ההרג והמוות שהיה בספר. היה הרבה יותר מוות מהספר השני (ובראשון בכלל לא היה). היו המון קרבות, שהאמנים הנודדים והשודדים נלחמים בחיילים של ראש-פתן ושל השרוך ושל החלילן (איזה מקורי זה שיש לו אף כסף!), היה דם (אני אוהב את זה בספרים) וגם שמחתי שהסופרת כן כתבה לנוער אבל גם הוסיפה כמה דברים...כמו שראש-פתן טבל את עצמו בדם של פיות. וואו.
אם הספר הזה היה סרט, הוא היה כזה אפל, וטרילוגיית "לב של דיו" היא בין הספרים שאני אוהב ושממש נהניתי לקרוא.
