• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מוות של דיו

מוות של דיו

מאת קורנליה פונקה

הביקורת של יעלינקה

תמונה של יעלינקה
מוות של דיו

מוות של דיו

מאת קורנליה פונקה

הביקורת של יעלינקה

תמונה של יעלינקה
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:2012
סדרה:לב של דיו #3
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
תום
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 6 שנים

“"לב של דיו" היא טרילוגיית ספרים שמסתיימת בספר השלישי לאחר 1750 עמודים. כמה רציתי לקרוא את הספר האחרו”

6/25
ביקורות על מוות של דיו
הבאה
נעמי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•2 דקות קריאה

אתחיל בסיכום - ספר מעולה. אם חובבים פנטזיה - קראו אותו ומיד.
התחלתי לקרוא בספר השלישי. ראיתי אותו בחנות ספרים יד שנייה, וכמו בסיפור שאינו נגמר, ידעתי שאני חייבת אותו. נכון, ספר שלישי בטרילוגיה, אבל הייתי חייבת לקרוא אותו לפני האחרים. אם עדיין לא קראתם את הקודמים, ממליצה מאוד לקרוא כך.
הספר אפל מאוד. לא הייתי ממליצה עליו לילדים. וכשנכנסים באמצע הסיפור, הדמויות הרבה יותר אפלות ומורכבות מכשקוראים את הסדרה בצורה ליניארית (מניסיון, קראתי אחרי זה גם כך :)), העלילה מסקרנת יותר והמשחק בין העולמות עובד אפילו טוב יותר.
אבל סתם אופל זו לא חוכמה גדולה. יש ספרים אפלים שכתובים רע, או נשכחים אחרי רגע. הספר כתוב נהדר, העולם שהיא בנתה ריאלי ומשכנע אבל גם קסום. הטריק הגאוני שעשתה בסדרה בו היא מראה כמה קשה באמת לחיות בעולם פנטזיה (או בהשאלה, כמה קשה לגיבורים מציאותיים אחרים, או כמה קשה לחיות במקומות אחרים בעולמנו) עובד נהדר. אני חושבת שאנשים רבים שאוהבים לקרוא, במיוחד ספרי פנטזיה, חלמו בחשאי בשלב זה או אחר בחייהם להיכנס לתוך הספר. אני לפחות שאפתי כך כילדה, ועם הזמן התגבשה אצלי הבנה עצובה שלעולם לא אהיה גיבורה, ואז ההשלמה העצובה שלא רוצה להיות כזו. הספר הדהד לי את תהליך ההתבגרות הזה, ומבחינתי זה מוסיף לאופל, לאכזריות ולעצב שיש בו (בקטע טוב, כן? אוהבת שספרים נוגעים בי)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של רואן
רואן
תמונה של Mira
Mira
תמונה של שלוז
שלוז
תמונה של אומ"ץ
אומ"ץ
תמונה של rea
rea
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של מוריה בצלאל
מוריה בצלאל
10קוראים|גיל ממוצע45|40%נשים

על המבקרת

תמונה של יעלינקה

יעלינקה

חברה מזה 6 שנים
1 ביקורות•10 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של יעלינקה
יעלינקה
חברה באתר מזה 6 שנים
ביקורות1
לייקים שקיבלה10
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה1

דיון על הביקורת

7 תגובות
Mira
Mira•לפני 5 שנים
יעלינקה ביקורת מקסימה. הספר הראשון לדעתי היה מעולה, השני אני באמצע כבר כמה שנים לא מצליחה... והשלישי כבר רפרפתי ומחכה לי גם...
שלוז
שלוז•לפני 5 שנים

אני קראתי את הראשון והשני ולא הרגשתי שום צורך לעבור לשלישי.

אבל הסדרה בהחלט מעלה נקודה מעניינת :)
י
יעלינקה•לפני 5 שנים

תודה

איזה כיף להתקבל בצורה כל כך נחמדה. תודה :) קראתי את הביקורת שלך. לא הייתי צולחת את הראשון אם הייתי מתחילה בו. מוריה, אולי פעם האוטוביוגרפיה שלי הייתה מעניינת. כרגעהיא יותר בגדר סיפור לשינה טובה
תום
תום•לפני 5 שנים

גיגי, ממש לא חבל.

לא מבינים כ-ל-ו-ם אם קוראים את השלישי קודם. והשני היה יותר טוב.
gigi
gigi•לפני 5 שנים

יעלינקה-

נהניתי לקרוא את הביקורת שלך! קראתי את לב של דיו (הספר הראשון) ולא התלהבתי אז חבל שלא התחלתי מהשלישי חח אולי הייתי מתלהבת כמוך. אולי, אם יזדמן לי, אקרא את השלישי..
מוריה בצלאל
מוריה בצלאל•לפני 5 שנים
יעלינקה, את תהי הגיבורה אם תכתבי אוטוביוגרפיה. אין כמוך, פרפר, מה היתה סימניה בלעדיך.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 5 שנים

ברוכה הבאה לסימניה!

7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות על "מוות של דיו "

מוות של דיו

מוות של דיו

קורנליה פונקה

אני מניחה שכולם מכירים את ההרגשה של לגמור סדרה טובה.
בוהים עוד כמה שניות במילים האחרונות, מתחננים שזה לא הסוף, מעבירים דף.
ואז יש את ה"תודות"
טוב, באופן אישי, אני מתחילה לקפוץ במקום מרוב כעס (כן כן! תאמינו או לא!)
ו... תוך כדי שאני מקפצת לעצמי על כל שאני זועמת על סיום הסדרה, ו(לא לגלות!) חושבת על דרכים לאיים על קורנליה כדי להשיג המשך, חשבתי שוב על הסדרה.
מיותר לדמרי לציין שירד לי ציון באשמת הסופרת (חכי חכי! איתך עדיין לא גמרתי!) אבל בכל זאת, למי אכפת.
וכמו שאני עושה עם כל ספר טוב - פתחתי את הספר שוב.
אני מודה, זה ממש לא השיא, הכי טוב היה "כשף של דיו", ואני לא אתחרט על זה שאמרתי את זה.
הספר... מאכזב, בתמצות.
כמעט כל הקצוות נסגרו, ואין סיכוי להמשך.


ספוילר
אכזבה גדולה, מגי ופאריד לא ביחד.
ולמה? בגלל הילד המעצבן הזה ש... שניה, לנשום. אוקי.
טוב, מאכזב שמגי ופאריד לא ביחד, אמצע הסדרה רמזה שככה יהיה בסוף, ואני ציפיתי לזה (למרות שאולי אז הייתי אומרת שזה קיטשי), אבל היא הרסה לי.
ואני כבר תכננתי לכתוב שהקשר היה צפוי!
סיום ספוילר


טוב, אני כן התאכזבתי מהספר, למרות שהוא היה בכל זאת מדהים.
אז...
כן, רוצו לקנות, וכמו שאמרו לי בביקורת הקודמת - תרמסו כל מי שעומד בדרך, ואל תשכחו לקחת קסדה כשאתם קוראים (המחבת באמת כאבה! אל תעשו את אותה הטעות!)
ואני אלך עכשיו לקפוץ במקום שוב.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אֵרִיַה
מוות של דיו

מוות של דיו

קורנליה פונקה

גם כאן אני הראשונה שכותבת ביקורת!
אהה, כמה זמן חיכיתי לספר הזה. הספר הקודם "כשף של דיו" היה נהדר וציפיתי בכיליון עיניים לספר השלישי.

בבית הספר היסודי מלמדים איך לכתוב סיפור. התחלה, הצגת הדמויות, עלילה (בעיה, סיבוך, פתרון) וסוף.
בונים מעין תבנית לכתיבת סיפורים.

ההרגשה שלי היא שהסיפור מאוד מתוכנן. בקפידה רבה, בלי שום מעידה או חופשיות. מצד אחד, מאוד נעים לקרוא ספר כזה, שיש בו רצף הגיוני של אירועים, שמתגלגל באיטיות. מצד שני, התחושה היא שהסיפור מאוד קשה, כמו גבס שהתקשה. קשה למצוא בו פתח לא סגור.
לכן אני אוהבת את קורנליה פונקה. היא מקפידה על הפרטים, שוזרת קצוות בצורה מדהימה, עובדת בהיגיון ויש לה רעיונות מעולים. ההקפדה הזו על הפרטים הופכת את הספרים שלה לנעימים לקריאה, אין נקודות שבהם אתה אומר: "היי, איך זה קרה פתאום?".

על העלילה לא אכתוב דבר, כי היא מאוד מסובכת וקשה יהיה לסכם אותה בלי ספויילרים (תקדימונים? איך קוראים לזה בעברית?).

אני לא אוהבת אחריות דבר. אם הסופר כבר טורח להשאיר סוף מעורפל ופתח לדמיון, למה לקלקל את זה באחרית דבר? כשתקראו את הספר תבינו.

שבחים להוצאת מרגנית ולמתרגמת, שהוציאו ספר בתרגום מעולה, איכותי וללא שגיאות בולטות. נעים לקרוא בספר בעיקר בזכות התרגום הטוב.

נקודה חשובה ואולי קצת בעייתית היא אורך הספר. הוא כולל למעלה מ-600 עמודים, אורך לא רגיל עבור ספר נוער (אך די נפוץ בספרי סיום, ראו ערך "הארי פוטר ואוצרות המוות") וקצת לא נוח לקריאה (קשה לאחוז את הספר בידיים). סופר כמו ריק ריירדן או כמו סוזן קולינס היה מגיע עם סכין של כורכי ספרים וחותך את הספר לשניים, אם לא לשלושה חלקים.

הספר הזה יוצא דופן מכמה סיבות עיקריות:
-מורכבות העלילה: הקורא נדרש להכיר כמה חוקים בסיסיים של עולם הדיו וגם לעקוב אחרי כל החידושים של פונקה.
-היחס שלו לרומנטיקה: אז למי שלא עקב, מגי ופאריד הפכו לזוג בספר הקודם. מה יוצא לנו מהעניין הזה? כמה נשיקות עדינות וחמות ותו לא. מאוד עדין ויפה. מתי בפעם האחרונה נתקלתם בספר נוער שהתייחס לאהבה כך?
-היחס שלו לאלימות: רצף של ספרים אלימים גודש את ספרות הנוער (עיינו ערך "סדרת משחקי הרעב", "פרסי ג'קסון והאולימפיים", "הגיבור האבוד" - כולם ספרים שבהם האלימות היא הכרחית ואף דרך חיים במידה מסוימת) וגם פה אפשר למצוא לא מעט דם ואלימות, אבל בצורה עדינה ושמגנה את האלימות. -תקדימון (ממש מפריע לי לכתוב ספויילר)- מגי מאוד מזועזעת מהנכונות שהפגין יאקופו למסור את סבא שלו לידי המוות, גם אם הציל במעשה הזה את מו.-סוף תקדימון-
-היחס שלו למוות: בספרים רבים המוות מתואר כסוף חייהן של הדמויות ותו לא. בספר זה קורנליה פונקה מרחיקה לכת ושולחת שניים מגיבוריה להתעמת עם המוות "מחוללת-השינויים-הגדולה". כידוע, בעולם הדיו המוות מגיע מידי הנשים הלבנות: רוחות רפאים בדמות נשים שלוחשות שם של אדם וכך גורמות לו למות, גם אם כלל לא היה חולה. אהבתי את הרעיון הזה!
ואפשר למנות עוד מספר נקודות.

בסך הכל מאוד אהבתי את הספר. זה ספר מאורגן, מתוכנן ויוצא דופן. כבר מזמן לא יצא לי לקרוא ספר נוער באיכות כזו ובשקיקה כזו. הספר סובב סביב ספרים, מעמיד במרכז את המילים כמקור כוח רב עוצמה ואפילו מסוכן (מוהאהאהאהא!!!). פשוט תענוג.

נ.ב-נקודה נוספת: סוף הספר. כאילו נחתך בסכין, ומאכזב מאוד עבור מי שעוקב אחרי מגי ופאריד...

לפני 14 שנים•מילים
מוות של דיו

מוות של דיו

קורנליה פונקה

"מה שמחזיר אותנו לשאלה המכריעה ביותר, חשב פנוליו. האם קיים מישהו חוץ ממנו שכותב את הסיפור הזה? האם ייתכן שיושב לו איזה כתבן על אחת הגבעות שהוא עצמו תיאר באופן מוחשי כל כך? [...] ואולי הבן בליעל הזה יושב לו בכלל בעולם האחר, העולם שלא נכתב, כפי שהוא עשה פעם והעלה על הכתב את לב של דיו." (מתוך מוות של דיו)

פנוליו היקר, הרשה לי להציג בפנייך את פונקי (אני יכולה לקרוא לך ככה, נכון קורנליה? מין הראוי שיהיה לי כינוי חיבה בשבילך, בהתחשב בעובדה שהסכמתי להיכנס לעולם שלך במשך 3 ספרים). קורנליה פונקה, היא "הבת בליעל" שמסבכת לך את החיים - לך ולכל הדמויות האהובות עלי. היא זאת שמכאיבה והיא זאת שמרפאת גם.

מבין שלושת הספרים, אני יכולה להגיד בוודאות שהשיא של הסדרה הוא בכשף של דיו - אבל מוות של דיו הוא פשוט חובה לכל מי שקרא את הספרים הקודמים ואהב כי הוא מגלה לנו מה עלה בגורל כולם.
אז הסדרה האהובה עלי הגיעה לסיומה, הרגשתי כאילו אני נפרדת מחבר טוב. וכנראה שבאמת נפרדתי מחבר טוב, כי הדמויות של הספר ליוו אותי כל כך הרבה והשפיעו עלי די הרבה. הסדרה הזאת פשוט כ"כ מיוחדת מהרבה בחינות.
קודם כל הערך אותו היא מדגישה - ספרים רבים מדגישים ערכים רבים כמו חברות, אהבה, משפחה, נאמנות וכ"ו אבל הספר הזה מדגיש ערך חשוב שלא קיבל התייחסות רבה מדי: הספרים. הוא מדגיש את הנפלאות שבהם, את הטוב שבהם, את היכולת שלהם להוות מקור מפלט ואושר לכל אדם. שנית, בתחילת כל פרק מופיעים ציטוטים מספרים אחרים, ציטוטים נפלאים שרומזים לך מה הולך לקרות בפרק - פשוט רעיון מדהים ויצירתי מצד פונקה. שלישית, הדמויות - פשוט גאוניות!! ברצינות, איך אפשר לא לאהוב את פנוליו? או אלינור, שתמיד מצחיקה אותי? או אוריפאוס? וכמובן שמו ופאריד ומגי ואצבע אבק... הן כ"כ מלאות חיים ותקווה, שקצת קשה שלא. כמה כישרון צריך מצד פונקה, כדי להיות מסוגלת לכתוב דמויות רחוקות משלמות, בעלות אופי מעצבן (אלינור, פנוליו, אורפיאוס) ובכל זאת לגרום להן להיות אהובות עלי הקוראים! רביעית, פונקה יודעת לכתוב ויודעת לכתוב טוב מאוד. סגנון הכתיבה שלה מדהים והיא גם מציירת יפה!

עוד כמה נקודות לגבי הסדרה:
העלילה של כל אחד מהספרים מתרחשת במקום אחר. בלב של דיו העלילה הייתה בעולם שלנו, בכשף של דיו חלק מהעלילה הייתה בעולם שלנו וחלק בארץ דיו, ובמוות של דיו העלילה כולה כמעט בארץ דיו - באומברה.
בנוסף דמויות שלא קיבלו זמן מסך בספרים הקודמים, במוות של דיו פתאום מקבלים הרבה זמן מסך! למשל פנוליו, המכוערת, פאריד, רזה ואוריפאוס! אני לא רוצה לגלות לכם את הסוף, אבל אני יכולה להגיד לכם שלקראת הסוף דמות מאוד לא צפויה שמקבלת זמן מסך מאוד קטן בספר משנה את כל חוקי המשחק וקובעת את הגורל של כולם!!!


אז למרות שהסיכויים שקורנליה אי פעם תקרא את זה נעים בין אפס ל-0.1 אני רוצה להגיד תודה. תודה שחשפת בפני ובפני עוד קוראים את העולם המופלא שלך, ארץ דיו נפלאה, וכן אני בעצמי הייתי שמחה לבקר שם פעם (כמובן לאיזה חופשה של כמה ימים ולא מעבר...) לא לאהוב את הדמויות שלך זה כמעט בלתי אפשרי! ואת כותבת מדהים. תודה תודה תודה!! נהנתי מאוד, ממליצה לכולם על הסדרה הנפלאה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
• ~דניאל~
מוות של דיו

מוות של דיו

קורנליה פונקה

"לב של דיו" היא טרילוגיית ספרים שמסתיימת בספר השלישי לאחר 1750 עמודים. כמה רציתי לקרוא את הספר האחרון, ולא התאכזבתי! היו דברים בודדים שהיה אפשר לעשות יותר טוב, אבל עדיין ממש נהניתי מהקריאה.
"מוות של דיו" הוא הספר השלישי בטרילוגיה.
מי שקרא את הספר הראשון והשני ונהנה, מן הסתם יקרא גם את השלישי. מי שלא נהנה מהספר השני, לא הייתי ממליץ לו לקרוא את השלישי – כי יש יותר פירוט ותיאורים מהשני.
מי שלא קרא בכלל, לא יקרא ביקורת על הספר השלישי, אלא על הספר הראשון.
לכן זה מרגיש לי מיותר לכתוב על הספר ביקורת... ועדיין, אני רוצה לכתוב מה חשבתי על הספר ועל הטרילוגיה.
לפני הכל, אומר שהספר היה ממש טוב, אחד הטובים שקראתי, מבחינת עלילה, סגנון כתיבה, דמויות... אז אני ממליץ לכם לקרוא את הספר ואת הטרילוגיה כולה!
זהו, כאן נגמרת הביקורת למי שלא רוצה ספוילרים (אי אפשר לכתוב ביקורת על הספר בלי ספוילרים, ואלה שהצליחו כאן באתר – כל הכבוד! אני לא יכול...)
______________________________
אהבתי שאורפיאוס הפך להיות בספר הזה דמות ראשית של ממש. אפילו יותר ממגי! הייתם מאמינים? מגי בכבודה ובעצמה הכניסה אותו לעולם הדיו, והוא גנב לה את ההצגה! מגי רוב הזמן חיכתה שיעדכנו אותה מה המצב, התפללה שהכל יהיה טוב ולא עשתה הרבה דברים. אורפיאוס הוא אחת הדמויות הכי טובות שקראתי עליהן בטרילוגיה. הוא אשכרה סתם מישהו שאהב לקרוא פעם את הספר "לב של דיו", וכשהוא נכנס לספר – הבנאדם עושה כל מה שבראש שלו. הוא קורא בקול את מה שהוא כותב בלי הפסקה, ומסבך את כל הסיפור... הוא הכניס חד קרן שאנשיו של השרוך הרגו, הכניס פיות צבעוניות, כמעט הרג את העורבני הכחול ורצה להחזיר את אצבע אבק. אה, כן – איזה יופי, אצבע אבק חזר מהמתים! זה ממש נחמד.
ואלינור... הו, אלינור. חיכיתי לרגע שהיא תיכנס לעולם הזה. כל הספר השני וכמחצית מהספר השלישי היא הייתה תקועה בבית שלה, וכמה היא רצתה להיכנס לספר הזה, וגם אני בתור קורא רציתי שהיא תיכנס. רציתי שהיא תהפוך להיות דמות ראשית ותצוץ משום מקום ופתאום תציל את המצב! כל הזמן אהבתי את אלינור, דמות מצחיקה כל כך. ללא ספק הדמות הכי מצחיקה (ואולי היחידה) שמצחיקה בספר הזה.
אבל לא, זה לא קרה בסוף... אלינור המשיכה להישאר דמות משנית ביותר גם אחרי שנכנסה לעולם הדיו, וחבל, לא? היא יכלה להיות יותר מגניבה ממה שהיא. במקום זה נתנו לרזה (אמה של מגי) להיות דמות ראשית שרוצה להציל את המצב; מגי לא עשתה כלום איזה חצי ספר לפחות; פאריד נשכח אי שם מתישהו; ומו, שהפך להיות העורבני הכחול ורוצח את החיילים של ראש פתן, נהיה דמות אובר-ראשית. יותר מדי סופר על "העורבני הכחול", וזה התחיל להיות נמאס בשלב מסוים. ואפילו בסוף, בכלל לא מו ולא אצבע אבק ולא מגי ולא רזה הצילו את המצב. זה היה הילד של ויולנטה! יאקופו הזה השתלט על הסוף! אהבתי את זה ברמות, כי אני אוהב את הדברים המגניבים האלה והכל כך לא צפויים.
כמה דמויות משניות נשכחו כמעט לגמרי בספר הזה, למשל דאריוס (אתם שואלים מי זה?), מינרבה והילד של רוקסנה (אני אפילו לא זוכר את השם), לטובת עלילה עיקרית עם דמויות בודדות שמקדמות אותה לקראת הסוף, כמו: פנוליו, ראש-פתן (זה טוב, כי הוא לא היה כל כך הרבה בספר השני וגם לא קפריקורן בספר הראשון), רזה (שהייתה עם האיש החזק, מאיפה הוא בכלל? הוא נכנס לספר בלי ששמתי לב), אצבע אבק, מו (או העורבני הכחול, או לשון קסם) ובעיקר ויולאנטה ("המכוערת").
ראש פתן הוא הנבל שמתואר הכי טוב בטרילוגיה, ואולי (לדעתי) אפילו בספרות הפנטזיה בכלל. תראו, רק השם הזה מצליח להעביר את הרשע בצורה טובה. כל השמות בספרים האלה ממש עזרו לי לדמיין אותם, את האופי שלהם ואיך הם נראים. הרי אם כל השמות היו שמות רגילים – איך הייתי יכול להיסחף לתוך עולם חדש וקסום? אני נותן לסופרת ציון 100 על הבחירה המצוינת של השמות!
קטע שזכור לי במיוחד חוץ מהסוף – פנוליו כתב על ענק כדי שיעזור להם, ומגי קראה בקול, ואז הענק בעצמו לקח את פנוליו והנסיך השחור, ואז פנוליו עבד עליו שהוא מת והענק נטש אותו. ואהבתי את השנינות שהענק אהב את זה שרוקסנה שרה.
וגם זה שמורטולה הפכה לציפור – זהו רעיון ממש יפה, דרך לקדם את הרעה הזאת בעלילה ולהוסיף מתח וסכנות. אני אזכור גם שרזה הפכה לציפור כמה פעמים וניסתה להציל את המצב.
ודרך אגב סוף, למה לא אמרו איך קוראים לילד של רזה? מה, אני לעולם לא אדע את זה...? אהבתי שבסוף כולם נשארו לחיות בעולם הדיו. פשוט דאגתי ששם הספר "מוות של דיו" מרמז על כך שהדיו מת, וזה אומר שמישהו ישמיד את הספר עצמו "לב של דיו" וכולם ימותו והעולם ייחרב, או שלפחות העולם ייחרב וכולם יחזרו לעולם האמיתי. או משהו כזה. אם כבר הזכרתי את השם של הספר, אז ידעתם ששם הספר השני המקורי בגרמנית הוא "דם של דיו" ולא כשף של דיו? מעניין. אני יותר אהבתי את השם דם של דיו...
עוד חלק יפה בספר הוא הרעיון המקורי של הנשים הלבנות. זה היה נראה מעניין מאוד שאצבע אבק ומו פגשו את המוות, ואפילו בתחילת הפרק היה ציטוט מהספר "גנבת הספרים" (ספר שמסופר מנקודת המבט של המוות). זה נראה ממש כאילו הסופרת רוצה לפרוץ את הגבולות של עצמה – וראו את זה גם כשמורטולה מתה, וכשאורפיאוס הפך את באסטה המת ל"סיוט הלילה" (כמו הצל בספר הראשון, רק יותר מפחיד).
כן יש לציין את פירוט היתר בספר, שייתכן שקוראים רבים לא יאהבו, אבל אני מאוד אהבתי. אני אוהב שיש פירוט בספרים, במיוחד בספר הזה – כי לא רציתי שהספר ייגמר. כמה אני אתגעגע לעולם הדיו... אבל לפחות לא לעוד הרבה זמן, כי אני אקרא את הספרים האלה שוב ושוב.
עוד משהו: קשה לי להתמצא בספר הזה. ייתכן שהוא די חזר על עצמו. נגיד בספר הראשון והשני, כשאני מסתכל ברשימת הפרקים, אני זוכר בערך את סדר האירועים בספר. ואילו ב"מוות של דיו" – 81 פרקים ואני לא זוכר לגמרי את העלילה (אמנם יש רק 4 פרקים יותר מהספר השני, אולם השלישי יותר מפורט מהשני. והשני יותר מפורט מהראשון).
אני חייב להגיד, קורנליה פונקה הצליחה למצות את הספר הזה עד תום. היו מספיק הרפתקאות, היה הרבה פירוט, והיא הייתה כל כך יסודית בעבודתה. עוד לא נתקלתי בספר שהיה עד כדי כך יסודי. קורנליה נזכרה לכתוב דברים ולהסביר אותם, כשאני בעצמי שכחתי מזה. כמה אני מעריך אותה על זה... וואו, באמת שגם על היסודיות המוגזמת הזאת הייתי נותן ציון מאה.
איך אהבתי את כל ההרג והמוות שהיה בספר. היה הרבה יותר מוות מהספר השני (ובראשון בכלל לא היה). היו המון קרבות, שהאמנים הנודדים והשודדים נלחמים בחיילים של ראש-פתן ושל השרוך ושל החלילן (איזה מקורי זה שיש לו אף כסף!), היה דם (אני אוהב את זה בספרים) וגם שמחתי שהסופרת כן כתבה לנוער אבל גם הוסיפה כמה דברים...כמו שראש-פתן טבל את עצמו בדם של פיות. וואו. 
אם הספר הזה היה סרט, הוא היה כזה אפל, וטרילוגיית "לב של דיו" היא בין הספרים שאני אוהב ושממש נהניתי לקרוא.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•תום
מוות של דיו

מוות של דיו

קורנליה פונקה

כשניגשתי לכתוב ביקורת על מוות של דיו נתקלתי בבעיה-

אני לא זוכר כלום ממנו.

אז ניגשתי לאינטרנט וקראתי קצת עליו כדי לנסות לעורר את הזיכרון. אז אחרי מעט מחקר נזכרתי בעלילה של הספר שקראתי לא מזמן. הקורא החריף של ביקורת זו יכול בקלות לשים לב לכך שזה לא סימן טוב בכלל.

זאת הולכת להיות ביקורת קצרה מאוד.

אני זוכר את החוויה של קריאת הספר הזה כמתישה, מייגעת ומשעממת עד מוות. הספר הזה סובל מאותן הבעיות שסבל קודמו בסדרה, רק תכפילו פי עשר, תוסיפו שעמום מוחלט לתוך התבשיל, לבסוף ערבבו היטב עם כמות נכבדת של סיום גרוע וקיבלתם את הספר הזה. הספר שהיה אמור להיות הסיום הגדול בשביל כל הסיפור הגדול- (למעשה, שני סיפורים. הספר הראשון די עומד בפני עצמו) הפך לסגירה עצלנית שטוחה ומטופשת של סיפור עם רעיון מבוזבז.

אוקיי, אז מה העלילה? אממ... יש ספר, ו... אם יכתבו שלוש מילים בספר הזה אז הנבל ימות. אה, ו... פנוליו עושה משהו... אמ... מה עוד? ה... האמא של קפריקורן חזרה! בערך, או... או שזה היה בספר הקודם? אה, ויש את העניין עם מגי ופאריד. הם לא ביחד כבר, ויש את ה... בחור החדש... שבאמת לא מסופר עליו יותר מחצי עמוד, למרות שזה מרגיש כאילו הספר חושב שזה חשוב... אממ... לא יודע, חבר'ה, אני ממש מנסה. העלילה כל כך מפוזרת, כל כך לא ממוקדת שאי אפשר לזכור איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת.

אפרופו נגמרת, אני רוצה להקדיש קצת מהעצבים שלי על הספר הזה לסיום. איזה סיום עלוב, הזוי, ופסיכי. ברצינות. אני לא יכול להגיד שהוא היה צפוי, באמת לא ראיתי את זה מגיע, אבל זה פשוט השאיר אותי עם מבט מבולבל ומאוכזב על הפנים שלי. סגרתי את הספר תוך כדי מלמול- "מה לעזאזל..?" אני לא רוצה להסגיר את זה למי שלא קרא, שלא יצאו עליי פה, אבל כאילו... באמת שאין פה יותר מדי חוץ מאכזבה צורמת, אז אולי דווקא עדיף לכם לקרוא את הסיום עכשיו, שלא תתאכזבו אחר כך. שתדעו למה לצפות.

בכל מקרה, מכאן והילך- ספויילרים. (*קלקלנים, בעברית.)

הם נשארים בארץ הדיו. (שתיקה ארוכה.) הם אשכרה נשארים בארץ הדיו. (עוד שתיקה, ארוכה יותר ומתוחה.) הם. נשארים. בארץ הדיו!!!

הם משתקעים בארץ הזו, הם מקימים משפחה, נולד להם תינוק, WTF?! לא יכולה להיות להם שום מוטיבציה להישאר שם! לעזאזל, לאף אחד לא יכולה להיות! תברחו משם! זה הארץ הבדיונית הכי מחורבנת שאי פעם נוצרה! אבל נשים את זה בצד, מה קרה לעולם שלנו? הם פשוט... שכחו אותו?! מה לעזאזל? מה לאלף עזאזלים? באיזו מציאות יחליט מישהו לעזוב את כדור הארץ, המקום בו הוא נולד וגדל, איפה שיש לו משפחה, חברים, לימודים, כל הדברים האמיתיים של החיים, לטובת ארץ בדיונית שהוא רק עכשיו הכיר?!

התשובה היא- נרניה, הארי פוטר, פרסי ג'קסון, ארץ האגדות ועוד המון ספרים.

אז למה יש לי בעיה עם זה ספציפית? כי זה לא נבנה. זה לא צויין לפני כן. זה היה תמיד ברור שאחרי שהם יסיימו את ההרפתקה הם יחזרו. זה תמיד היה באוויר. הם מעולם לא דיברו על כך שהם מתכננים להישאר שם. הם מעולם לא התנהגו כאילו יש לזה השלכות. הספר מעולם לא התייחס לזה כאילו שיש לזה השלכות. כאילו זה הדבר הכי טבעי והגיוני בעולם, אבל זה לא. הדמויות והספר, כולם סוג של שכחו מהעולם האמיתי. זה פשוט לא אמין. לא הגיוני. מגוחך.

הספר מאבד מהכיוון המקורי שלו. ואין דבר יותר מעצבן מזה בשביל קורא. הסיפור התחיל בהתמקדות על הרעיון של שילוב בין העולם האמיתי וסיפור בדיוני, ועל יכולת הקריאה בקול, ואז משום מה עבר להתמקד בעולם הבדיוני! רעיון כל כך שולי בעלילה המקורית, שמצאתי את עצמי מבולבל מכמות האנרגיה שהספר הזה משקיע בו. זה כאילו אתה מתחיל לקרוא על משהו אחד, מגניב, נחמד, אבל פתאום הספר אומר- "לא, רגע, תראה את זה!" ודוחף לך לפנים את הסיפור הזה, של שני הספרים האחרונים. ואתה מנסה להציץ מעבר לדבר הזה שהוא דוחף לך לפנים, מנסה למצוא את הסיפור המקורי שהתחברת אליו ואהבת אותו, אבל הוא ממשיך לדחוף את הדבר המזורגג הזה לפרצוף שלך בדבקות כאילו משלמים לו על זה.

ממש רציתי לאהוב את הספר הזה. ממש רציתי להתחבר לדמויות שלו. אבל חוץ מהסיום המאכזב, אני מצאתי את עצמי במצב כל כך אבסורדי, שבו אני לא זוכר דבר ארור אחד מספר של יותר מחמש מאות עמודים (נראה לי). משעמם היא מילת המפתח כאן. וזה חבל, כי הספר כותב על העולם הזה בכזאת התלהבות, וכל הסיפור נכתב בצורה כזאת דרמטית, שזה ממש לא נעים לא לאהוב את זה.

אני חייב לציין שוב, שמו ואצבע אבק פשוט נהדרים פה. הם היהלום שבערמת הבוץ הזאת. יש סצנות מדהימות שלהם בספר הזה שאני לא עומד להסגיר, והן פשוט מרגישות כאילו הן נלקחו מספר אחר, טוב יותר.

אני לא זוכר חוץ מזה.

לסיכום, תקראו את הספר הראשון. הוא נהדר, מרתק, מעורר מחשבה, ומקורי. הייתי אולי ממליץ לכם על הספר השני, כי הוא סוג של בערך מבדר, אבל אז תהיו חייבים לקרוא גם את הספר הזה, ואני לא רוצה את זה על אחריותי.

אולי אתם מרגישים שזה סיום די עלוב לסדרה שלמה של ביקורות. אם כן, אתם יודעים איך אני מרגיש לגבי סדרת לב של דיו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אסף
מוות של דיו

מוות של דיו

קורנליה פונקה

הספר הזה הוא לדעתי הספר הטוב ביותר מבין השלושה. אני אוהבת את הכתיבה של קורנליה פונקה. קראתי כבר כל כך הרבה ספרים על עולמות קסומים שאני לא יכולה לספור, אבל בספר הזה באמת מרגישים את הפנטזיה. יכולתי לראות את הפיות, את שדוני האש, את בנות הגלים ואת עצי הענק. הכתיבה העבירה את הקסם בצורה נהדרת. אני גם אוהבת את התיאורים הרבים. זה קצת מסורבל, זה נכון, אבל זה עוזר "לראות" את הספר ולחוש את האווירה

אהבתי גם את העלילה. סבוכה, מכושפת ומלת פיתולים והפתעות. ספוילר - הופתעתי מאוד מהסוף. לעולם לא הייתי מנחשת שיאקופו יהיה זה שייתן למו את הספר הריק, אם כי, כמו שמגי חשבה, זה היה קצת מטריד - סוף ספוילר. שמחתי גם לפגוש את הדמויות האהובות עלי, שזכו למעט יותר תשומת לב הפעם - אצבע אבק, רוקסנה והנסיך השחור, שתמיד נראה היה לי שהוא לא מקבל מספיק חלק יחסית לדמות נהדרת כזו.לפחות פנוליו הסכים איתי בנוגע לדמות. אהבתי גם את ויולאנטה, שבספר הקודם לא התחברתי אליה. כמו שאמר מו, אולי היא מראה לנו איך אפשר להפוך תפקיד קטן לתפקיד גדול בדרך שבה מגלמים אותו. ספוילר - אהבתי מאוד גם את הקטע על המוות. מעט סופרים נוגעים בשאלה של מה יש אחרי המוות, וקורנליה פונקה עושה זאת היטב. הנשים הלבנות היו רעיון יפה, ומחוללת השינויים הגדולה הוסיפה להן.- סוף ספוילר.
אהבתי גם את מה שקרה בין מגי לפאריד. מעולם לא הצלחתי להתחבר לפאריד, ושמחתי והופתעתי ספוילר - כשהיא התאהבה בדוריה - סוף ספוילר.

הדבר האחרון שרציתי להעיר עליו זה הכריכה. אצלי, הספר והכריכה מתקשרים זה לזה בראש, והכריכה משפיעה על מה שקורה בספר. הכריכות של הסדרה הזו הן היפות ביותר שיצא לי לראות, ומתאימות בצורה מושלמת לספרים. נכון, היפה והמתאימה ביותר הייתה הכריכה של כשף של דיו, אבל גם זו נהדרת.
נעמי

לפני 12 שנים•
★★★★★
•נעמי
מוות של דיו

מוות של דיו

קורנליה פונקה

בדומה לספרי נוער(טובים) אחרים גם כאן גילתה המחברת את הפוטנציאל היותר מבוגר של ציבור הקוראים שמתחבר לפנטסיה. טרילוגיה חביבה ביותר, רעיון נפלא וקסום( מי מאוהבי המילה הכתובה לא היה רוצה להבלע לתוך עולם הספר האהוב עליו ביותר).ביתו של כורך ספרים מגלה שאביה הוא בעל לשון קסם היכול בקריאת המילים לשאוב אנשים לסיפור וכן להישאב גם כן. ספר מאוד צבעוני, קולח ואפילו לעיתים מותח. חמדמוד ביותר!!!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•גלית
מוות של דיו

מוות של דיו

קורנליה פונקה

לב של דיו, כשף של דיו, מלך הגנבים - הם ספרים טובים של קורנליה - סופרת מוכרת. ציפיתי לעוד ספר טוב, שאפשר לקרוא במשך הרבה זמן (נטייה של הסופרת).
תשמעו, התלבטתי ממש קשה בין שלושה כוכבים ובין ארבעה, ובסוף החלטתי ששלושה הם מספר מספיק ראוי, אולי כי אני קצת עצובה.
מכל המילים שיש, "כבד" מסתדר לי הכי טוב עם הספר הזה.

בספר הזה אנחנו נחשפים לחלק האפל והשחור של עולם הדיו. ראש-פתן הוא בן אלמוות מעונה - שזכה בתענוג המפוקפק של להירקב בתוך הגוף של עצמו - בגלל הספר שמו כרך לו, ומתכנן לו את הגרוע מכל. אומברה קורסת תחת שלטונם של השרוך והחלילן - הגברים מתגייסים, הנשים כורעות תחת הדאגה,נטל הפרנסה וגידול הילדים, שמעל ראשם מרחף איום העבודה במכרות. אורפיאוס משתולל ומשנה את עולם הדיו.
המוות תובע ממו לכתוב את שלושת המילים שיהרגו את ראש-פתן בתוך הספר, אחרת יאסוף אל חיקו אותו, את מגי, ואת אצבע אבק - ששוחרר על תנאי.
אל המצב המסובך הזה נקלעים פנוליו, מגי, רזה, מו, פאריד, אצבע אבק, וחבורת השודדים - שבתוכם מסתתרים גם בוגדים.

כפי שכולם יודעים, בכתיבה של קורנליה יש משהו מקסים. משהו מקסים, מתוק, ילדותי במקצת.
השפה שלה גבוהה, לא יותר מדי, ואף על פי שלא חסרים קטעי מריחה דורשי תלישת דפים, או סתם הררי פסקאות משעממות, הכתיבה שלה די זורמת, וטובה בסך הכל.
מבחינתי, שני הכוכבים האבודים טמונים בעיקר בעלילה, ו... נו טוב, קצת הרבה מאוד בדמויות.

ספויילרים

כשקראתי את הפרקים הראשונים שבספר, רציתי לסגור אותו, לכוון ולזרוק היישר אל הפרצוף של קורנליה.
כל כך הרבה בעיות! ובעיות מעצבנות!
אני חושבת שהיא ניסתה לסחוט מכל דמות ומכל סיטואציה כמה דברים רעים שרק אפשר.
אה, ולדחוס את הכל בשני פרקים.
ומילא - בעיות זה דבר טוב, אבל במינון הנכון ובצורה הטובה. ולא ככה.
הדמויות עברו התעללות. והן שטוחות כל כך! קורנליה מאבדת את זה. הדמויות ממש קיבלו את התוויות שהדביקו להם - העורבני הכחול,למשל. מה עבר עליו? זאת אומרת, הוא פשוט... קליפה. קליפה של בלבול ותשוקות מוזרות. ושום דבר נוסף.
פנוליו - מה לעזאזל הפסיק לכתוב? אורפיאוס יושב לו בארמון צעצוע ומעוות לו את הסיפור, הדמויות שלו גוססות, הסיפור שלו גוסס, ומי שהגיע לעולם האמיתי גם עומד למות! והוא "לא מסוגל לכתוב". נו באמת.
אצבע אבק - מהרגע שהוא קם לתחייה, הוא נעשה כמו איזה שד עם כוחות על. קורנליה כמובן לא טורחת להסביר לנו מה קרה לו, אבל הוא ימשיך להיות כל-יכול עד סוף הספר, כמובן.
פאריד - מה זה הסמרטוט הזה!!! משרת מוכה (לא בציניות) של אורפיאוס - לא מספיקים שני ספרים כדי להבין שהוא ציר הרשע?
הנסיך השחור, האיש החזק, דוריה ויתר השודדים - קבוצה בלתי מזוהה עם תדמית של רובין הוד. מה שמרגיז עוד יותר, הוא שכל מי שקרא עליהם בספר אוהב אותם מאוד, אבל אנחנו לא זוכים להבין למה.
ראש גבינה - אני שונאת את הדמות הזאת. מאחר שכל הדמויות האחרות מתנהגות בצורה כל כך גרועה, אף אחד לא עוצר אותו. זעקת ייאוש מיוסרת
מגי - עד כמה אפשר לדחוק ולמעוך את הדמות הראשית לצד? עכשיו אני אפילו לא בטוחה שהיא הגיבורה.

כל הדמויות זוכות לתפקידים מאוד ברורים, אותם הן מקיימות בצייתנות. חוץ מזה יש להן שמות יפים, אבל זהו.
השרוך - הרשע הטיפש, החלילן - הרשע (הפסיכי) האכזרי, ראש-פתן - השליט-החכם-מרושע שכולם רוצים לשמח, ועוד, ועוד...

סוף ספויילרים

האווירה בספר הייתה כבדה מדי, במשך 647 עמודים בדיוק (קצת ארוך מדי, לא?). קורנליה הפכה את עולם הדיו לעולם אפל, מלא מרירות, עצב ודמעות, באופן שהיה מאוד לא נחוץ לדעתי.
שני הספרים הקודמים היו מתוקים, והספר הזה... משנה הכל.

השמות היפים של הדמויות, של המקומות בעולם הדיו ושל עולם הדיו עצמו - כמו בספרים הקודמים - מרתקים אותי.
כן, הפרטים האלו עדיין יפהפיים, אבל משהו מעיב על כך כשצל שחור של דיו עוטף את הספר.

פאריד ומגי:
דמעות בעיניים
במשך שני ספרים מערכת היחסים ביניהם התקדמה כל כך לאט, וקורנליה כותבת עליהם בספר הזה בצורה כל כך יבשה ובלתי מסעירה, ובסוף היא עוד מביאה בחור אחר (שעונה על תדמית "החמוד") במקומו!
למה לא.

סוף הספר - יותר מדי קצוות פתוחים, יותר מדי בעיות לא פתורות, יותר מדי דמויות שאין בהן כלום.

בשורה תחתונה:
אני לא יכולה להגיד שאני ממש מתחרטת שקראתי אותו. רציתי לדעת איך מסתיימת הטרילוגיה, והוא לא כזה ספר גרוע להעביר איתו את הזמן.
בסדר, בסך הכל. מומלץ לפני השינה או למי שרוצה לפתח סיבולת לגבי ספרים...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליילק
מוות של דיו

מוות של דיו

קורנליה פונקה

ברוך שפטרנו.

אני שונא להתחיל ככה ביקורת. שונא בכלל לדבר בלשון הרע. אני שונא עוד יותר לדבר בחוסר כנות.

זה לא הספר, זה אני. זה אני שראה את הסיפור מתגבש לצורות, זה אני שמצא קול וצליל למילים, זה אני שנשחף ותהה "מה אז".
מצטער, אבל שום קרדיט לא מגיע לסיפור הזה.

למען האמת, מן ההתחלה ידעתי למה אני נכנס, אבל אין מה לעשות. אם אני מתחיל אני חייב לסיים - באיחוד על מנת להעריך סיפורים המתפרסים ליותר מכרך אחד.
הסיפור הזה כבד. לא מבחינה רגשית, אלה מהדרך בה הוא מסופר, ההתפתחויות ש"די כבר" נאמר עליהן מעל ומעבר והדמויות שכבר לא כיף לקרוא על.
הרגע היחיד בו הרגשתי יד מושטת אל מחוץ לחול הטובעני שבקריאה הזאת, היה בין עמודים 600-639, החיסרון בנחמה הזאת היה לגלות מן ההמשך ועד סוף הסיפור, שהיד הזאת לא הייתה מספיק חזקה בשביל למשוך אותי החוצה, אלה רק להאריך את העינוי.

אם אתם מן אותם רבי סגולה שמצאו הנאה בכרכים הראשונים אז לכו על זה. אם קראתם את הכרכים הראשונים ולא מצאתם בהם משהו מיוחד אז פשוט תוותרו - או שתקראו עד עמוד 639.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yotam
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“הספר הזה הוא לדעתי הספר הטוב ביותר מבין השלושה. אני אוהבת את הכתיבה של קורנליה פונקה. קראתי כבר כל כ”