ביקורת ספרותית על מוות של דיו - לב של דיו #3 מאת קורנליה פונקה
ספר בסדר

---

לב של דיו, כשף של דיו, מלך הגנבים - הם ספרים טובים של קורנליה - סופרת מוכרת. ציפיתי לעוד ספר טוב, שאפשר לקרוא במשך הרבה זמן (נטייה של הסופרת).
תשמעו, התלבטתי ממש קשה בין שלושה כוכבים ובין ארבעה, ובסוף החלטתי ששלושה הם מספר מספיק ראוי, אולי כי אני קצת עצובה.
מכל המילים שיש, "כבד" מסתדר לי הכי טוב עם הספר הזה.

בספר הזה אנחנו נחשפים לחלק האפל והשחור של עולם הדיו. ראש-פתן הוא בן אלמוות מעונה - שזכה בתענוג המפוקפק של להירקב בתוך הגוף של עצמו - בגלל הספר שמו כרך לו, ומתכנן לו את הגרוע מכל. אומברה קורסת תחת שלטונם של השרוך והחלילן - הגברים מתגייסים, הנשים כורעות תחת הדאגה,נטל הפרנסה וגידול הילדים, שמעל ראשם מרחף איום העבודה במכרות. אורפיאוס משתולל ומשנה את עולם הדיו.
המוות תובע ממו לכתוב את שלושת המילים שיהרגו את ראש-פתן בתוך הספר, אחרת יאסוף אל חיקו אותו, את מגי, ואת אצבע אבק - ששוחרר על תנאי.
אל המצב המסובך הזה נקלעים פנוליו, מגי, רזה, מו, פאריד, אצבע אבק, וחבורת השודדים - שבתוכם מסתתרים גם בוגדים.

כפי שכולם יודעים, בכתיבה של קורנליה יש משהו מקסים. משהו מקסים, מתוק, ילדותי במקצת.
השפה שלה גבוהה, לא יותר מדי, ואף על פי שלא חסרים קטעי מריחה דורשי תלישת דפים, או סתם הררי פסקאות משעממות, הכתיבה שלה די זורמת, וטובה בסך הכל.
מבחינתי, שני הכוכבים האבודים טמונים בעיקר בעלילה, ו... נו טוב, קצת הרבה מאוד בדמויות.

*ספויילרים*

כשקראתי את הפרקים הראשונים שבספר, רציתי לסגור אותו, לכוון ולזרוק היישר אל הפרצוף של קורנליה.
כל כך הרבה בעיות! ובעיות מעצבנות!
אני חושבת שהיא ניסתה לסחוט מכל דמות ומכל סיטואציה כמה דברים רעים שרק אפשר.
אה, ולדחוס את הכל בשני פרקים.
ומילא - בעיות זה דבר טוב, אבל במינון הנכון ובצורה הטובה. ולא ככה.
הדמויות עברו התעללות. והן שטוחות כל כך! קורנליה מאבדת את זה. הדמויות ממש קיבלו את התוויות שהדביקו להם - העורבני הכחול,למשל. מה עבר עליו? זאת אומרת, הוא פשוט... קליפה. קליפה של בלבול ותשוקות מוזרות. ושום דבר נוסף.
פנוליו - מה לעזאזל הפסיק לכתוב? אורפיאוס יושב לו בארמון צעצוע ומעוות לו את הסיפור, הדמויות שלו גוססות, הסיפור שלו גוסס, ומי שהגיע לעולם האמיתי גם עומד למות! והוא "לא מסוגל לכתוב". נו באמת.
אצבע אבק - מהרגע שהוא קם לתחייה, הוא נעשה כמו איזה שד עם כוחות על. קורנליה כמובן לא טורחת להסביר לנו מה קרה לו, אבל הוא ימשיך להיות כל-יכול עד סוף הספר, כמובן.
פאריד - מה זה הסמרטוט הזה!!! משרת מוכה (לא בציניות) של אורפיאוס - לא מספיקים שני ספרים כדי להבין שהוא ציר הרשע?
הנסיך השחור, האיש החזק, דוריה ויתר השודדים - קבוצה בלתי מזוהה עם תדמית של רובין הוד. מה שמרגיז עוד יותר, הוא שכל מי שקרא עליהם בספר אוהב אותם מאוד, אבל אנחנו לא זוכים להבין למה.
ראש גבינה - אני שונאת את הדמות הזאת. מאחר שכל הדמויות האחרות מתנהגות בצורה כל כך גרועה, אף אחד לא עוצר אותו. *זעקת ייאוש מיוסרת*
מגי - עד כמה אפשר לדחוק ולמעוך את הדמות הראשית לצד? עכשיו אני אפילו לא בטוחה שהיא הגיבורה.

כל הדמויות זוכות לתפקידים מאוד ברורים, אותם הן מקיימות בצייתנות. חוץ מזה יש להן שמות יפים, אבל זהו.
השרוך - הרשע הטיפש, החלילן - הרשע (הפסיכי) האכזרי, ראש-פתן - השליט-החכם-מרושע שכולם רוצים לשמח, ועוד, ועוד...

*סוף ספויילרים*

האווירה בספר הייתה כבדה מדי, במשך 647 עמודים בדיוק (קצת ארוך מדי, לא?). קורנליה הפכה את עולם הדיו לעולם אפל, מלא מרירות, עצב ודמעות, באופן שהיה מאוד לא נחוץ לדעתי.
שני הספרים הקודמים היו מתוקים, והספר הזה... משנה הכל.

השמות היפים של הדמויות, של המקומות בעולם הדיו ושל עולם הדיו עצמו - כמו בספרים הקודמים - מרתקים אותי.
כן, הפרטים האלו עדיין יפהפיים, אבל משהו מעיב על כך כשצל שחור של דיו עוטף את הספר.

פאריד ומגי:
*דמעות בעיניים*
במשך שני ספרים מערכת היחסים ביניהם התקדמה כל כך לאט, וקורנליה כותבת עליהם בספר הזה בצורה כל כך יבשה ובלתי מסעירה, ובסוף היא עוד מביאה בחור אחר (שעונה על תדמית "החמוד") במקומו!
למה לא.

סוף הספר - יותר מדי קצוות פתוחים, יותר מדי בעיות לא פתורות, יותר מדי דמויות שאין בהן כלום.

בשורה תחתונה:
אני לא יכולה להגיד שאני ממש מתחרטת שקראתי אותו. רציתי לדעת איך מסתיימת הטרילוגיה, והוא לא כזה ספר גרוע להעביר איתו את הזמן.
בסדר, בסך הכל. מומלץ לפני השינה או למי שרוצה לפתח סיבולת לגבי ספרים...

» ביקורות נוספות של ליילק
» ביקורות נוספות על מוות של דיו - לב של דיו #3