ביקורת ספרותית על סולאר מאת איאן מקיואן
ספר טוב

---

לא תמיד המשפט "Don't judge a book by its cover" נכון.
את הספר הזה בחרתי באופן הבא: היה לי מעט מידי זמן להיכנס לחנות הספרים אבל נכנסתי בכל זאת (בטח אתם מכירים זה), את הסופר פעם אחת אהבתי ופעם אחת פחות (קראתי רק 2 ספרים שלו עד כה), את המאחורה אני אף פעם לא קורא לפני שאני מסיים את הספר, לקרוא את הדפים הראשונים לא היה לי זמן (כך אני בוחר ספרים בד"כ), טוב די להתנצל: בחרתי לפי העטיפה, אהבתי את התצלום על הטיפה.

ועכשיו לספר:

ברגע שהצלחתי להפסיק לחפש נקודות אמפטיה לדמות הראשית הצלחתי להרפות ולאהוב אותה. ואז, כשההתנגדות לדמות הייתה מאחורי הצלחתי להתמסר לספר ולהתמוגג.

מייקל בירד, פיזקאי זוכה פרס נובל, נהנתן רודף שמלות בוגדני אשר מחבל בבריאותו בכל דרך אפשרית סובב בעולם האקדמי נח על זרי הדפנה. בירד, כבר זמן רב לא חוקר, בעיקר נותן את שמו לעטר ניירות מכתבים של מוסדות אקדמים, נותן הרצאות, מנהל מכון ממשלתי לחיפוש מקורות אנרגיה חליפית. רק שהוא לא ממש מנהל, שמו מפאר את המוסד, בפועל יש מנהל, יש חוקרים ובירד מגיע פעם בשבוע לכבד אותם בנוכחותו. צרוף מקרים מפיל לידו של בירד כפרי בשל רעיון לאנרגיה חלפית (שתנצל את אור השמש כמובן, מכאן שם הספר) ששולח אותו למסע ל"הצלת העולם". בדרך עושה בירד את כל הטעויות וטורח לאכזב את הקורא המוסרי פעם אחר פעם ולשעשע את הקורא המתמסר. צחקתי בקול וכעסתי עליו לפרקים, קצת הזכרתי לעצמי את אמא שלי בעת צפייה בסרטי מתח, מזהירה את העלמה הצעירה מהרוצח שמתגנב אליה מאחור. הספר מלא הפתעות, מסקרן וגורם לך לרצות לחזור אליו מיד כשסגרת אותו, כך זה צריך להיות עם ספרים לא?

אהבתי גם את זה שמקיואן בספר זה, לא דומה למקיואן שקראתי בכפרה, או באמסטרדם...

» ביקורות נוספות של קורא כמעט הכול
» ביקורות נוספות על סולאר