ביקורת ספרותית על סולאר מאת איאן מקיואן
ספר טוב

---

מייקל בירד הוא גרגרן, שאינו יכול לעמוד בפני מזון. הוא מתנהל כמו אותם אנשים שחיו במצב קיצוני של רעב: הוא תמיד יבחר לאכול עוד מנה, מאשר לוותר על מנה. גם לגבי נשים הוא נוקט באותה מדיניות: הוא שוכב עם כל מי שמזדמנת לו, בלי אפליית ההעדפה: כולן טובות בעיניו כי אף אחת לא ממש משנה לו. אותה גרגרנות נוקט בירד - זוכה פרס נובל בפיזיקה - כשמדובר בעבודתו: לא כל כך חשוב באיזה תאורייה מדובר, בתנאי שהיא תאפשר לו קיום נוח, מידה של כבוד מצד הבריות, והמון ארוחות (ונשים) חינם.

הגיבור מתואר כך שקשה מאד לחבב אותו: הוא שמן המשמין והולך במהלך הסיפור. הוא מוזנח בהתנהלותו, עצלן, השיפוט המוסרי שלו כנראה לא קיים אם הוא משוכנע שלא יתפסו אותו, אבל תוך קריאת הסיפור התהפכה גישתי אליו: לא שהתחלתי לחבב אותו, אלא שהרגשתי שהוא לגמרי אנושי ולמעט כמה זכויות יתר שהשיג לו, אין הבדל בינו לבין אחרים פחות מבריקים ומעוטרים.

קשה להתחרות במקיואן כשמדובר בטוויית עלילה מתוחכמת וממזרית. קשה להתחרות בו בכתיבה רהוטה ובהירה, בהמחשת רעיונותיו בפני הקורא כשהסיפור לעולם אינו נשמט מידיו. מפליא גם לראות עד כמה הוא מצליח להכניס לתוך הסיפור ביקורת סרקסטית על תופעות חברתיות ידועות - החל מהפרס הנחשב מכולם, בו הזכייה לעתים היא - כמו בחירת רמטכ"ל אצלנו - ברירת מחדל כאשר אין הסכמה על המועמד העדיף, הפוליטיקה העולמית לגבי בעיות הרות גורל, או השיח הפמיניסטי המתעלם מעובדות לטובת האג'נדה.

הוא לא הצחיק אותי במיוחד. נראה לי שהצחוק בו הוא צחוק לאיד, והבדיחה היא למעשה עלינו. אנחנו המתרשמים מתארים ומפרסים, המניחים שהזכייה מקנה איכשהו גם מידות תרומיות ותכונות שיאפשרו לו לקבוע גם בנושאים שאינם קשורים לנושא עליו זכה בפרס. האם לא אנו שסברנו שזוכה נובל יכול לכהן כנשיא? או שדעתו בעניין מדיניות טובה מדעתו של מי שלא זכה בפרס? מייקל בירד מגיע לנו.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על סולאר