ביקורת ספרותית על שוליית הרוצח - הרואים למרחק #1 מאת רובין הוב
ספר מעולה

---

אבא: "לא קראת את זה כבר?"
אני: "כן, כנראה שכן".
אבא: "מה, זה כזה טוב?"
אני: "מאוד."
אבא: "אז אולי גם אני אקרא אותו".
אני (מגחכת): "אבא, אתה לא נוגע בפנטזיה. או בספרים שלי באופן כללי, כי כולם נראים לך נגועים בדרקונים."
אבא: "למה את ככה, קראתי את משחקי הרעב".
אני: "נכון, ואפילו נהנית. ואז סירבת לקחת מהספריה את הספר השני."
אבא: "אבל לי צ'יילד ובאלאדצ'י וג'יימס פיטרסון ופיטר ג'יימס וג'יימס-פיטר-ג'יימסון..."
אני: "נכון, תמיד יהיו ספרים אחרים. תראה, אם תרצה, אתה מוזמן לקחת. הם ממש פה, במגירה. כל הספרים של רובין הוב. נראה אותך".

קוראי ספרים מחפשים את עצמם בספר שלהם, כל הזמן. אנחנו מחפשים ספר שיעניק לנו תחושת שייכות. "זה הספר שלי", נוכל להגיד בסיפוק. "נכון, לא כתבתי אותו, אבל הוא חלק ממני, עד כדי כך שנעשה שלי".
אם אני אשאל אתכם מה הספר שלכם, חלקכם ישלפו מייד "הארי פוטר". חלקכם יגידו "האסופית". "נשים קטנות". "שאנטאראם". "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". כל אחד מהם.

והרואים למרחק הם שלי.
אז לא, אני לא פוסעת במסדרונות הוגוורטס עטופה בגלימת ההיעלמות, מתגנבת לצריף של האגריד, ולא משכשכת רגליים באגם המים הזוהרים.
מה כן?
אני רצה יחפה על הצוקים שמחוץ לטירת הצבי. מרגישה את רוח הים, המביאה איתה מלח וחול וריח, הריח הזה של הבית. אני מביטה אחורה ורואה את טירת הצבי עצמה, מבנה צבאי שוקק שיש בו הכל חוץ מצבא. ובית המלוכה לא מתפקד, אבל האורוות כן, ושם יש חום וחיות ואפשרויות. הרגשה של כמעט-שייכות.
מצפון לדוכסות הצבי יש את דוכסות ברנס, שתושביה הם הקרובים ביותר לעברם כלוחמים, ודווקא היא מוכה מאימת תקיפתם של הפולשים. ליבי איתם, כל הזמן. ומדרום לחבל הצבי נמצאות הדוכסויות שוקס וריפון, עליהם נלחמתי להגן, ומעבר להן המרחבים הירוקים של טילת' ופארו, שתושביהם מלאים כל כך בעצמם, והרחק משם נמצאת ממלכת ההרים, אותה חציתי בשתי רגליי, שותתת דם, עם זאב בלבד לצידי.

ובכל הכאוס הזה של שש הדוכסויות, המלחמה, האבל והשמחה, יש נער-גבר אחד. פיץ.
פיץ-אביר, שהפך את עולמי.
וכל אוהביו הפכו לאוהביי. ותשוקותיו, ופחדיו, ובעיקר הוא עצמו.

לא, זה לא ספר מושלם. גם הדמויות בו לא "מושלמות". אבל זה לא משנה.
הם שלי.

[ואם בכל זאת אין לכם רתיעה מכריכות צבעוניות, אז: הרואים למרחק, הספינות החיות, האיש המוזהב. בסדר הזה.
נראה אתכם.]

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על שוליית הרוצח - הרואים למרחק #1