ספר עיון 'רך', מרתק ומעורר מחשבה על המוח שלנו. ב'רך', כוונתי לסגנון הנעים והאנושי של הכותב, ולבהירות הכתוב, שהופכת את הספר למתאים לכולם, ולא רק לבוגרי אוניברסיטה.

כל פרק בספר מוקדש להיבט אחר במוח ובחקר המוח, וכאשר מחבר הספר, הפסיכיאטר נורמן דוידג', ניגש לדון בו, הוא מתחיל קודם כל בתיאור אנושי חם של האדם שחוקר את הנושא ורק לאחר מכן בשפה מאוד בהירה ומובנת להדיוטות, צולל לתחום המחקר שלו, למשמעות עבורנו, ולאופן שבו הוא מתקשר עם מחקרים אחרים.

המסקנה שעולה מכל הפרקים בספר היא שהמוח הינו איבר גמיש שמשתנה ללא הרף. בניגוד לתפיסה שרווחה עד לפני כמה עשרות שנים, שראתה במוח 'מכונה', או קופסה סגורה מורכבת ומתוחכמת, שבה לכל חלק וחלק יש תפקיד מוגדר בלתי ניתן לשינוי, באו שורה של נוירולוגים וחוקרי מוח והוכיחו בעזרת ניסויים מרתקים שהמוח הינו איבר מסתגל, מתפתח, פלסטי, שמתאים את עצמו לסביבה, מפצה על חוסרים, ומשתנה בהתאם לצרכים. אחד הדימויים היותר מוחשיים בספר שעוזרים להבין את משמעות הגמישות הזו, הוא הדימוי של המבנה הגנטי שלנו כהר, ואת המוח כשלג שנמצא על ההר הזה. את מתווה ההר כמובן לא ניתן לשנות (גנטי), אבל את מסלולי הגלישה בשלג על ההר הזה (פעולתו של המוח) דווקא כן ניתן. לעתים, כאשר אדם גולש שוב ושוב באותו מסלול (עושה את אותן פעולות, בעזרת אותן המחשבות), נוצר שביל כל כך חזק וחקוק, עד שקשה מאוד לסטות ממנו. קשה אבל לא בלתי אפשרי.

הספר מחדד מאוד את התובנה שבעצם אנו חווים וחשים את העולם רק במוחנו. בין אם נעים לנו ובין אם כואב. די מדהים לגלות במהלך הקריאה שאפשר 'לשחק' עם זה ואנחנו יכולים להטעות את המוח שלנו. אפשר למשל לגרום לנו להרגיש שחפץ חיצוני כמו שולחן, מחובר אלינו כאילו היה היד או הרגל שלנו, או ללמד אותנו 'לראות' (להשתמש בעצבי הראיה ובחלק במוח שנועד לראיה) בעזרת קצות האצבעות. כל זאת ללא כל התערבות כירורגית חלילה. רק בעזרת כוח המחשבה. הספר מציג מספר מקרים מדהימים למדי שבהם רק בעזרת תרגילים מיוחדים למוח הצליחו אנשים שנולדו כביכול 'מפגרים' להגיע למנת משכל רגילה, עיוורים למדו לראות, אוטיסטים פיתחו כישורים חברתיים, וקשישים מופלגים הצליחו לשמור על צלילות וחדות מחשבה של צעירים.

מסתבר שבתחום מדעי המוח מצפות לנו עוד הפתעות גדולות. זה במיוחד מעודד כשחושבים על האופן שבו הרפואה הצליחה להאריך את חיי האדם וכיום לא נדיר להגיע לגילאים מופלגים של מעל 90 או 100 שנים. תמיד שאלתי את עצמי מה זה שווה, אם את עשרים השנים האחרונות אתה מבלה כשאתה לא רואה, לא שומע ומבולבל באופן כללי? לפחות על פי המחקרים המוצגים בספר הזה נראה שיש סיבה לאופטימיות שבעתיד ניתן יהיה לשפר את זה, והמוח לא יפגר מאחור...

לאחרונה התחלתי לקרוא ספרי עיון, על נושאים רבים ומגוונים. פעמים רבות אני מסיימת ספרים כאלו מעט מתוסכלת מחוסר היכולת שלי להבין לעומק את הנושאים, אבל לא במקרה הזה. למרבה השמחה, 'המוח הגמיש' לא מצריך כישורי מוח מיוחדים כדי להנות ממנו... רק סקרנות.

ממליצה מאוד למי שהנושא מעניין אותו.

נ.ב הסתייגות אחת בכל זאת יש לי. עם כל ההתלהבות מההתקדמות בחקר המוח, באחד הפרקים מתוארים ניסויים לא נעימים ובלתי הפיכים שבוצעו על שימפנזים וגורילות. המחבר מביע אמפתיה מוחלטת כלפי מבצעי הניסויים, ואילו אני, שאינני לוחמת גדולה לזכויות בעלי החיים, בכל זאת חשתי אי נוחות. לא השתכנעתי שהיו הכרחיים. דומני שכדי לגלות אם תרגול כלשהו עשוי להביא להתפתחות מסוימת במוח, אפשר פשוט לבצע את התרגול על מי שזקוק לו ולבחון את התוצאות, מבלי לנתק קודם לכן עצבים במוחה של גורילה ולשתק לה את היד, למשל... סתם משהו שהרגשתי צורך לומר.

ספר עיון 'רך', מרתק ומעורר מחשבה על המוח שלנו. ב'רך', כוונתי לסגנון הנעים והאנושי של הכותב, ולבהירות הכתוב, שהופכת את הספר למתאים לכולם, ולא רק לבוגרי אוניברסיטה.

כל פרק בספר מוקדש להיבט אחר במוח ובחקר המוח, וכאשר מחבר הספר, הפסיכיאטר נורמן דוידג', ניגש לדון בו, הוא מתחיל קודם כל בתיאור אנושי חם של האדם שחוקר את הנושא ורק לאחר מכן בשפה מאוד בהירה ומובנת להדיוטות, צולל לתחום המחקר שלו, למשמעות עבורנו, ולאופן שבו הוא מתקשר עם מחקרים אחרים.

המסקנה שעולה מכל הפרקים בספר היא שהמוח הינו איבר גמיש שמשתנה ללא הרף. בניגוד לתפיסה שרווחה עד לפני כמה עשרות שנים, שראתה במוח 'מכונה', או קופסה סגורה מורכבת ומתוחכמת, שבה לכל חלק וחלק יש תפקיד מוגדר בלתי ניתן לשינוי, באו שורה של נוירולוגים וחוקרי מוח והוכיחו בעזרת ניסויים מרתקים שהמוח הינו איבר מסתגל, מתפתח, פלסטי, שמתאים את עצמו לסביבה, מפצה על חוסרים, ומשתנה בהתאם לצרכים. אחד הדימויים היותר מוחשיים בספר שעוזרים להבין את משמעות הגמישות הזו, הוא הדימוי של המבנה הגנטי שלנו כהר, ואת המוח כשלג שנמצא על ההר הזה. את מתווה ההר כמובן לא ניתן לשנות (גנטי), אבל את מסלולי הגלישה בשלג על ההר הזה (פעולתו של המוח) דווקא כן ניתן. לעתים, כאשר אדם גולש שוב ושוב באותו מסלול (עושה את אותן פעולות, בעזרת אותן המחשבות), נוצר שביל כל כך חזק וחקוק, עד שקשה מאוד לסטות ממנו. קשה אבל לא בלתי אפשרי.

הספר מחדד מאוד את התובנה שבעצם אנו חווים וחשים את העולם רק במוחנו. בין אם נעים לנו ובין אם כואב. די מדהים לגלות במהלך הקריאה שאפשר 'לשחק' עם זה ואנחנו יכולים להטעות את המוח שלנו. אפשר למשל לגרום לנו להרגיש שחפץ חיצוני כמו שולחן, מחובר אלינו כאילו היה היד או הרגל שלנו, או ללמד אותנו 'לראות' (להשתמש בעצבי הראיה ובחלק במוח שנועד לראיה) בעזרת קצות האצבעות. כל זאת ללא כל התערבות כירורגית חלילה. רק בעזרת כוח המחשבה. הספר מציג מספר מקרים מדהימים למדי שבהם רק בעזרת תרגילים מיוחדים למוח הצליחו אנשים שנולדו כביכול 'מפגרים' להגיע למנת משכל רגילה, עיוורים למדו לראות, אוטיסטים פיתחו כישורים חברתיים, וקשישים מופלגים הצליחו לשמור על צלילות וחדות מחשבה של צעירים.

מסתבר שבתחום מדעי המוח מצפות לנו עוד הפתעות גדולות. זה במיוחד מעודד כשחושבים על האופן שבו הרפואה הצליחה להאריך את חיי האדם וכיום לא נדיר להגיע לגילאים מופלגים של מעל 90 או 100 שנים. תמיד שאלתי את עצמי מה זה שווה, אם את עשרים השנים האחרונות אתה מבלה כשאתה לא רואה, לא שומע ומבולבל באופן כללי? לפחות על פי המחקרים המוצגים בספר הזה נראה שיש סיבה לאופטימיות שבעתיד ניתן יהיה לשפר את זה, והמוח לא יפגר מאחור...

לאחרונה התחלתי לקרוא ספרי עיון, על נושאים רבים ומגוונים. פעמים רבות אני מסיימת ספרים כאלו מעט מתוסכלת מחוסר היכולת שלי להבין לעומק את הנושאים, אבל לא במקרה הזה. למרבה השמחה, 'המוח הגמיש' לא מצריך כישורי מוח מיוחדים כדי להנות ממנו... רק סקרנות.

ממליצה מאוד למי שהנושא מעניין אותו.

נ.ב הסתייגות אחת בכל זאת יש לי. עם כל ההתלהבות מההתקדמות בחקר המוח, באחד הפרקים מתוארים ניסויים לא נעימים ובלתי הפיכים שבוצעו על שימפנזים וגורילות. המחבר מביע אמפתיה מוחלטת כלפי מבצעי הניסויים, ואילו אני, שאינני לוחמת גדולה לזכויות בעלי החיים, בכל זאת חשתי אי נוחות. לא השתכנעתי שהיו הכרחיים. דומני שכדי לגלות אם תרגול כלשהו עשוי להביא להתפתחות מסוימת במוח, אפשר פשוט לבצע את התרגול על מי שזקוק לו ולבחון את התוצאות, מבלי לנתק קודם לכן עצבים במוחה של גורילה ולשתק לה את היד, למשל... סתם משהו שהרגשתי צורך לומר.