הספר מציג תאוריה על הפלסטיות של המוח, במסגרתה גם אפשר לטענת דוידג' לטפל בהפרעות חרדה.
סוגייה חשובה לאור ההימצאות התכופה בממ"ד והמתחים שזה עשוי לגרום.
המחבר נחשף לפסיכיאטר והחוקר אריק קנדל, כשהתמחה בפסיכיאטריה. המסקנה שיצאה ממחקריו של קנדל הייתה מרעישה:

כשאנו לומדים משתנה המבנה של המוח שלנו!

הוכחת נכונות הטענה עשויה לשנות את הדרך שבה אנחנו מטפלים בהפרעות פסיכיאטריות, כי בעצם כל מה שצריך הוא ליצור זיכרונות לטווח ארוך. יצירת הזיכרונות גורמת לתאי עצב לשנות את צורתם, ולהתחבר עם תאי עצב אחרים.
הוא ערך ניסויים על חלזונות ים, על ידי מכות חשמל שהם היו צריכים להימנע מהן - הוא גרם להם לפתח חרדה.
החילזון למד שגם אם מכת החשמל לא מגיעה בסוף - עצם הקישור בין מכת החשמל למגע אחר גרם לכך שהחילזון יפחד מהמגע האחר כמו ממכת חשמל.
אחר כך הוא מצא שיטות לפתור את הפרעת החרדה שיצר אצל החלזונות.

עבודתו של קנדל קשורה לעברו. הזיכרונות הטראומטיים כילד יהודי מליל הבדולח זכורים לו במשך כל העשורים האלה כאילו זה היה אתמול.
ישנן דמויות חשובות נוספות בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה שנלמדות בספר:
גם הרעיון הנוירופלסטי של פרויד עוסק בהעלאת הזיכרונות הטראומטיים למודע.
הוא טען שאנשים שמגיעים לטיפול נתקלים במתחים משום שהם "מעבירים" באופן בלתי מודע את החוויה הטראומטית לשאר הדמויות בחייהם, ומטרת המטפל היא לשפר את מערכות היחסים על ידי התערבות מודעת והפניית האצבע לכך שהמטופל רואה בזיכרונותיו דמות מהעבר ולא את קשריו הנוכחיים.

הסופר מביא שלל מחקרים ושיטות לגבי שינויים אפשריים במוח שאמורים לתת לנו את הכיוון להבין ולטפל במגבלות והפרעות שונות.

הנושא די מעניין אותי, אך גם חתרני - הספר משוכנע גם במדעיות של חקר תופעת החלום. החוקרים המוזכרים מאמינים שחלומות עשויים להעיד על מה שקורה במוח - הם "מכילים שברי טראומות".
אם כך, מחבר הספר מביא גם תיאוריות שפחות שומעים עליהן בפסיכולוגיה, וכנראה לא מקובלות על כלל החוקרים ואנשי המקצוע.

זו עיקר ההסתייגות שיש לי מהספר המקיף והכתוב בצורה מעניינת: הוא בסופו של דבר מסביר את ההתנהגות האנושית במושגים כמו "רפלקסים" או "התנהגויות לא מודעות".
אני חושבת שיש הבדל בין המערכת העצבית של חילזון ים לאדם - ברמת ההכרה והרצון לשלוט על פעולותיו.
אני אישית מאמינה בשיטה הפסיכולוגית שעובדת יחד עם מודעות והחלטת המטופל, ולאו דווקא אתרשם מאנשי טיפול שיוצאים למסע לחפש תמיד את הלא מודע, גם אם המטופל אינו מעוניין לצאת להרפתקה הזו איתם.

יש ספרים שכדאי לקרוא כמה פעמים בכמה תקופות, הספר הזה למשל.. ספר ששווה את משקלו בזהב, התובנות שבו הם עמוקות מאוד. מההבנה לגבי הפלסטיות של המוח והיכולת שלנו לעצב אותו ולשכלל יכולות באופן פלאי, הסברים מרתקים על תופעות כמו כאבי פנטום והטיפול בהם עד חקר המשיכה המינית, פטישיזם, מחלות נפש כמו דיכאון חרדה וOCD והסבר על זיכרונות מודחקים מהתקופה הקדם שפתית בחיי הילד והאופן שבו טיפול משנה את המצב. בספר יש תיאורי מקרה על אנשים שנפגעו באזורי מוח שלמים והחזירו לעצמם את התפקוד של אותו האזור ואפילו מקרה של ילדה שנולדה רק עם המיספרה אחת וחיה חיים טובים.
בספר יש תובנות מיוחדות, מפתיעות ומאוד שימושיות.

ספר עיון 'רך', מרתק ומעורר מחשבה על המוח שלנו. ב'רך', כוונתי לסגנון הנעים והאנושי של הכותב, ולבהירות הכתוב, שהופכת את הספר למתאים לכולם, ולא רק לבוגרי אוניברסיטה.

כל פרק בספר מוקדש להיבט אחר במוח ובחקר המוח, וכאשר מחבר הספר, הפסיכיאטר נורמן דוידג', ניגש לדון בו, הוא מתחיל קודם כל בתיאור אנושי חם של האדם שחוקר את הנושא ורק לאחר מכן בשפה מאוד בהירה ומובנת להדיוטות, צולל לתחום המחקר שלו, למשמעות עבורנו, ולאופן שבו הוא מתקשר עם מחקרים אחרים.

המסקנה שעולה מכל הפרקים בספר היא שהמוח הינו איבר גמיש שמשתנה ללא הרף. בניגוד לתפיסה שרווחה עד לפני כמה עשרות שנים, שראתה במוח 'מכונה', או קופסה סגורה מורכבת ומתוחכמת, שבה לכל חלק וחלק יש תפקיד מוגדר בלתי ניתן לשינוי, באו שורה של נוירולוגים וחוקרי מוח והוכיחו בעזרת ניסויים מרתקים שהמוח הינו איבר מסתגל, מתפתח, פלסטי, שמתאים את עצמו לסביבה, מפצה על חוסרים, ומשתנה בהתאם לצרכים. אחד הדימויים היותר מוחשיים בספר שעוזרים להבין את משמעות הגמישות הזו, הוא הדימוי של המבנה הגנטי שלנו כהר, ואת המוח כשלג שנמצא על ההר הזה. את מתווה ההר כמובן לא ניתן לשנות (גנטי), אבל את מסלולי הגלישה בשלג על ההר הזה (פעולתו של המוח) דווקא כן ניתן. לעתים, כאשר אדם גולש שוב ושוב באותו מסלול (עושה את אותן פעולות, בעזרת אותן המחשבות), נוצר שביל כל כך חזק וחקוק, עד שקשה מאוד לסטות ממנו. קשה אבל לא בלתי אפשרי.

הספר מחדד מאוד את התובנה שבעצם אנו חווים וחשים את העולם רק במוחנו. בין אם נעים לנו ובין אם כואב. די מדהים לגלות במהלך הקריאה שאפשר 'לשחק' עם זה ואנחנו יכולים להטעות את המוח שלנו. אפשר למשל לגרום לנו להרגיש שחפץ חיצוני כמו שולחן, מחובר אלינו כאילו היה היד או הרגל שלנו, או ללמד אותנו 'לראות' (להשתמש בעצבי הראיה ובחלק במוח שנועד לראיה) בעזרת קצות האצבעות. כל זאת ללא כל התערבות כירורגית חלילה. רק בעזרת כוח המחשבה. הספר מציג מספר מקרים מדהימים למדי שבהם רק בעזרת תרגילים מיוחדים למוח הצליחו אנשים שנולדו כביכול 'מפגרים' להגיע למנת משכל רגילה, עיוורים למדו לראות, אוטיסטים פיתחו כישורים חברתיים, וקשישים מופלגים הצליחו לשמור על צלילות וחדות מחשבה של צעירים.

מסתבר שבתחום מדעי המוח מצפות לנו עוד הפתעות גדולות. זה במיוחד מעודד כשחושבים על האופן שבו הרפואה הצליחה להאריך את חיי האדם וכיום לא נדיר להגיע לגילאים מופלגים של מעל 90 או 100 שנים. תמיד שאלתי את עצמי מה זה שווה, אם את עשרים השנים האחרונות אתה מבלה כשאתה לא רואה, לא שומע ומבולבל באופן כללי? לפחות על פי המחקרים המוצגים בספר הזה נראה שיש סיבה לאופטימיות שבעתיד ניתן יהיה לשפר את זה, והמוח לא יפגר מאחור...

לאחרונה התחלתי לקרוא ספרי עיון, על נושאים רבים ומגוונים. פעמים רבות אני מסיימת ספרים כאלו מעט מתוסכלת מחוסר היכולת שלי להבין לעומק את הנושאים, אבל לא במקרה הזה. למרבה השמחה, 'המוח הגמיש' לא מצריך כישורי מוח מיוחדים כדי להנות ממנו... רק סקרנות.

ממליצה מאוד למי שהנושא מעניין אותו.

נ.ב הסתייגות אחת בכל זאת יש לי. עם כל ההתלהבות מההתקדמות בחקר המוח, באחד הפרקים מתוארים ניסויים לא נעימים ובלתי הפיכים שבוצעו על שימפנזים וגורילות. המחבר מביע אמפתיה מוחלטת כלפי מבצעי הניסויים, ואילו אני, שאינני לוחמת גדולה לזכויות בעלי החיים, בכל זאת חשתי אי נוחות. לא השתכנעתי שהיו הכרחיים. דומני שכדי לגלות אם תרגול כלשהו עשוי להביא להתפתחות מסוימת במוח, אפשר פשוט לבצע את התרגול על מי שזקוק לו ולבחון את התוצאות, מבלי לנתק קודם לכן עצבים במוחה של גורילה ולשתק לה את היד, למשל... סתם משהו שהרגשתי צורך לומר.

שיעורי נוירו אנטומיה יכלו להיות מתסכלים כל כך אם לא המרצה שלי. בין ג'יירוסים וסולקוסים ועוד מילים מוזרות, הוא משחיל סיפור על נפלאות מוחנו.
את המרצה מקבלים בעסקת חבילה של תואר וזה לא מומלץ, רצוי להסתפק בספר ולהשיגו בחנות הקרובה.

מסתבר שגם לאדם הכי טיפש עלי אדמות, כן גם ההוא שעוקף אתכם בתור לסופר, יש את המכונה הכי גאונית בין האוזניים. מעודד נכון?

מוחנו עובד דרך רשתות שהוא בונה בין נוירונים שהם תאי העצב, ככל שיש יותר סינפסות (קשר בין נוירונים) כך האינטליגנציה גדלה. מסתבר, שמוחנו אינו קבוע, קשרים בכל יום נבנים מחדש ומתפרקים. למידה חדשה בונה קשרים ואילו אי שימוש בידע כלשהו יגרום להתרת הקשרים ולאיבודם. מי שאנחנו זה בעצם הקשרים שאנחנו משתמשים בהם יותר. אבל זה רק הבסיס, המצב התקין. החלק המעניין הוא כשמשהו נפגע.
את מרבית הידע שנאגר על המוח, אספו דרך למידה מפתולוגיות. לדוגמא, אדם שעבר תאונת דרכים ונפגע באונות הקידמיות התחיל להתנהג בצורה שונה מהרגיל- אימפולסיבית וללא עכבות, הן בדיבור והן בהתנהגות. מכך גילו שהאונה הפרונטלית תפקידה בין היתר היא לתת עכבות, לסנן לנו את ההתנהגות.

המוח שוקל פחות מקילו וחצי, אבל פגיעה בו יכולה להיות מאוד משמעותית. אדם שנפגע באונות האוקסיפיטליות לא רק שלא יוכל לראות, אדם זה גם לא יבין מהי ראייה ואיך עושים זאת. העיניים תקינות לגמריי, האדם עיוור ואפילו לא יודע על כך.
יש עוד הרבה פתולוגיות מוזרות מסוג זה, עוד אחת מעניינת היא תסמונת נגלקט. תעשו גוגל על זה, לא תצטערו.

בספר זה מעבר למקרים מעניינים שמוצגים, מופיע גם הרעיון של הפלסטיות של המוח. יכולת הסתגלות, אותו שינוי הוא זה שיכול להחזיר תפקוד של איברים לאחר שבץ מוחי, להפסיק כאבי פנטום לאחר איבוד איבר, או פשוט לשפר לנו את האינטליגנציה.
אחרי שמבינים איך הדברים עובדים קל יותר לשנות אותם. וזה כנ"ל לגבי הרגלים רעים, עכבות מהעבר וכדומה.

זה ספר מתח במסווה של ספר עיון. מהספרים שאפשר לפתוח בכל עמוד ולהישאב פנימה באותה סקרנות כמו בפעם הראשונה.
כיף לומר שקניתי את הספר הזה רק בעשרים ש"ח ביריד של ספרים פגומים.

עאלק פגום.

אישה שמנגנון שיווי המשקל באוזן הפנימית שלה לא עובד (באוזן הפנימית יש נוזל ושערות וע"פ תזוזת השערות המוח קולט אותות ויודע לשמור על שיווי המשקל) ,מרגישה שהיא כל הזמן נופלת ולא יכולה לתפקד בכלל. בעזרת התקן מיוחד(קסדה עם מחשב) שמשדר לה אותות חשמליים דרך הלשון , ואימון אינטנסיבי יום-יומי הצליחה להחזיר לעצמה את שיווי המשקל ולחזור לתפקד.
אישה אחרת שנולדה עם חצי מוח - אונה ימנית בלבד ,מצליחה לתפקד, בעלת זיכרון פנומנלי ויכולה להגיד לכם איזה יום בשבוע היה לפני 17 שנה בתאריך כך וכך תוך שניות. החצי הימני של המוח שלה למד לפצות (חלקית) ולמלא תפקידים של האונה השמאלית החסרה.
החוקר-רופא שעזר לחולים שלו להתגבר על כאבי פאנטום (כאבים מדומים של איבר שנקטע) ע"י כך שהצליח "לתעתע" את המוח שלהם בעזרת אשליה שהאיבר שלהם עדיין חי וקיים.
ועוד סיפורים למיניהם.
נשמע חצי מדע בדיוני אבל כנראה שיש דברים בגו.
אגב,מצאתי הרצאה בted של אחד מהחוקרים המוזכרים בספר:
https://www.ted.com/talks/michael_merzenich_on_the_elastic_brain#t-2465
הספר כתוב בצורה קריאה וקלה לעיכול,מהנה ויועיל למוח שלכם כנראה יותר מעוד סתם ספר מתח:)

מרתק לגמרי. עם סיפורים אמיתיים מחיי מטפלים על פגיעות מוחיות קשות והדרך שבה טופלו....וכן ההתקדמות האדירה במחקר המוח והשינויים הדרסטיים בתפיסת הטיפול....קראתי פעמיים כי יש שם ממש טונות של אינפורמציה מרתקת , מומלץ.

נורמן דוידג', שהוא כתב לענייני מדע עטור פרסים (וכמו כן פסיכיאטר ומרצה) הנו אדם חדור שליחות.
אין מדובר ב"שליחות קטלנית" או שליחות דתית קנאית, אלא שליחות מדעית רבת חשיבות וצורך.
מדובר במבנה ותאופן פעולתו של מוח האדם. במשך שנים רבות ובמקומות מסוימים גם כיום, הייתה התפיסה השלטת לגבי מבנה,
אופן ההתפתחות ואופן התפקוד של המוח האנושי, "שבוייה" בטעות בהנחה כי המוח, לאחר התפתחותו בגיל הצעיר, מתקבע
למבנה ואופן תפקוד קבוע, סטטי. אופן שבו בעיות מולדות ובעיות שנוצרו לאחר הלידה הנן, פחות או יותר, בגדר "אבודות"
אולם, כיום, כאשר יכולות חקר המוח השתפרו במאות מונים, מסתבר שלא כך הוא – המוח נבנה ומגיב באופן פלסטי ודינאמי.
בספר זה, מביא דוידג' סיפורי מקרה פרטניים ומחקרים חדשניים שהקורא אותם, אינו יכול שלא להשתכנע ב"תזה" זו.
ההשלכות להבנה חדשה זו הנן לא פחות ממדהימות. מריפוי אנשים שעברו "כריתת אונה" אנשים שעברו שבץ מוחי ופציעות שונות הגורמות ל"מוות חלקי" במוח (חסר זמני בחמצן למוח) ועד לבעיות "איברי רפאים" ומחלות זקנה ניווניות, הכול צריך לבחון מחדש.
הרעיון הטיפולי הנובע מהבנה חדשה זו – בתרגול מתאים ומספיק, ניתן לתקן ולהחזיר תפקוד בכל מערכת מוחית שהיא.
גם כאשר המוח "נוצר כך" (כמו באוטיזם) וגם כאשר ישנו "חלק מת" במוח, ניתן ע"י גירוי מתאים ליצור קשרים ומבנים חדשים במוח שמפצים על החלק הפגום. מבחינה אישית, זהו גם ההסבר, מדוע בני סול ממשיך להתקדם, גם לאחר גיל 7-8 שעליו אמרו בעבר הקרוב, שהוא "סוף גיל הפלסטיות במוח" ואחריו לא ניתן לשנות כמעט כלום.
ספר זה עשוי לשנות את חייכם או חיי מישהו שאתם מכירים.

ספר נהדר המציג תאוריות ,מחקרים וסיפורים אנושיים בתחום חקר המח, בצורה ברורה ומעניינת. מעניין מאד! קראתי בנשימה עצורה