ביקורת ספרותית על שמי הוא אדום מאת אורהאן פאמוק

---

בספרו שמי הוא אדום משרטט אורהאן פאמוק, סופר טורקי וחתן פרס נובל לשנת 2006 את טורקיה של שלהי המאה ה-16, תקופה בה באירופה המרוחקת האנושות השתחררה מכבלי הכנסייה ויצאה אל מה שידוע כ"רנסאנס" – תקופה של עושר תרבותי, המצאות וגילויים מרחיקי לכת (אמריקה מישהו?) ושינוי אדיר בתודעת האדם – מתפיסת עולם בה האל במרכז והאדם בצד, הרנסאנס פתח עת חדשה בה דווקא האל בצד והאדם הוא שבאמצע. האירופאים היו בטוחים וגאים כל כך בעצמם, אך למעשה איחרו בפריחתם זו – הסינים, היפנים, ההודים, וכמובן העולם הערבי ובראשו האימפריה העותמאנית – עשו זאת עוד הרבה קודם. הספר מספר על הרגע המיוחד, רגע לפני שהעולם המערבי עלה והעולם הערבי ירד – ומתמקד בעולם הציור הערבי שפוגש את הציור ה"חדש" של הצרפתים, ובעקרונותיהם החדשים: הפרספקטיבה והמימד. איסטנבול מזדעזעת והאמנות החדשה מוכרזת עד מהרה כדבר כפירה. ואולם, לאט לאט מבינות דמויות כי מה שלא יעשו, לא יוכלו להתכחש לכך שעידן חדש מגיע, ושהם, יחד עם תרבותם שהיתה עד כה התרבות אולי הכי מפותחת, יאלצו להישאר מאחור. הדרך להבנה זו רצופה במכשולים, ומגיעה לשיאה כאשר המורה הטורקי הזקן, שלימד וצייר בשיטה "הישנה" כל חייו, מביט בפעם האחרונה ביצירות המופת של האמנים הגדולים של עמו, ומעוור את עצמו כדי לא לחזות בעולם זורק לאשפה את כל מורשתו וממשיך הלאה. זהו קטע עוצר נשימה.

ספר מעולה, מכל הבחינות.

» ביקורות נוספות של עידו
» ביקורות נוספות על שמי הוא אדום