ביקורת ספרותית על שמי הוא אדום מאת אורהאן פאמוק
ספר טוב

---

חשבתי ששמי הוא אדום מלשון אדומי, אך התברר לי שקוראים לספר שמי הוא אדום, משמע הצבע.

טורקיה, שנת 1637, 1000 שנה למנין האיסלאם, סדנת מאיירים שטובי המאיירים נמצאים שם וקיבלו משימה מהסולטן להכין לו ספר המפאר ומרומם אותו וממלכתו ולאייר כפי שהפראנקים מונציה מציירים, כך נקראו הארופאים בפי העותמאנים, משמעות הדבר ציור ריאליסטי ועם פרספקטיבה.

האיסלאם מכבד את הציווי "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" והמאיירים בהנחיית המורה הדגול שלהם ציירו תמיד בנוסח הישן, החד מימדי, ולכן הם שומרים בסוד את דבר הספר וכן את הפורטרט של הסולטן שגם את זה הוא הזמין. אך גם בתוכם נוצרת מחלוקת בעניין עד שמתחילות רציחות.

הספר מחולק להרבה פרקים אורך כל פרק שניים שלושה עמודים וכל פרק נקרא על שם מישהו, והדמות שעליה נקרא הפרק אומרת את מה שיש לה להגיד, אפילו כלב או עץ מצוייר, הצבע האדום בפרק שנקרא כשמו של הספר וזה לא במקרה.

בתוך כל זה מוצגת לנו טורקיה של המאה ה 17. בעיקר איסטנבול של אז, סימטאות מרופשות, אך גם רחובות רחבים, שדרות עצים ושוק תבלינים, עגלות וסוסים, ארמון הסולטן והרמון הסולטן וכמובן הסדנה שמחוברת לבית של מנהל הסדנה ובתו היפה שבעלה יצא למלחמה לפני 4 שנים ולא שב, וכמה מחזרים מחכים לרגע המתאים.

אורהאן פאמוק יודע לכתוב ונראה שהוא מצפה מהקוראים שלו לקצת סבלנות והכל יבוא על מקומו בשלום, או שלא.

» ביקורות נוספות של אלזה
» ביקורות נוספות על שמי הוא אדום