ביקורת ספרותית על טוני וסוזן מאת אוסטין רייט
ספר לא משהו

---

עשיתי מה שאני בדרך כלל לא עושה וניגשתי לקריאת הספר הזה אחרי שקראתי עליו את הביקורות באתר (השתדלתי לדלג על ספוילרים).
אני מודה שקצת נבהלתי ואפילו קצת התחרטתי: רוב הביקורות היו ממש לא מהללות.
מרגישה חרדה ממש כמו סוזן כשהיא מתיישבת לקרוא את הספר של אדוארד.
אנסה לעשות עוד משהו שאני בדרך כלל לא עושה: כמו סוזן, לכתוב את הביקורת בהמשכים, במקביל לקריאה.
הפרק הראשון די מושך, אבל מה יהיה בהמשך ?
המשך הסיפור: בסיפור המסגרת (של סוזן) אין התקדמות. הסיפור הפנימי מאוד מפחיד. כמו סרט אימה. אני די בטוחה שלא הייתי צריכה לקרוא אותו לפני השינה...
סוזן סיימה לקרוא את החלק הראשון של הספר. הספר של אדוארד, בינתיים, די בנאלי.
תיאור מחשבותיה של סוזן בהפוגה שלקחה לעצמה מהקריאה הוא מערבולת של קלישאות. מתאמץ להיות עמוק, ובעצם נשאר רדוד ובוצי.
הסיפור של אדוארד ממשיך ומסתבך, מעורר שאלות מוסריות של נקמה, צדק ועונש. אבל - לא בצורה כל כך מעניינת. שקלתי לנטוש מחמת בעיית התחברות לסיפור אבל בינתיים אני עדיין סקרנית לראות מה יקרה בהמשך ולכן ממשיכה...
כבר לקראת הסוף. ה״כמעט סוף״ מזעזע ודוחה כמו שממש דוחה יכול להיות. סופו של הספר בתוך הספר - הזוי.
סופו של סיפור המסגרת - שעמום אחד גדול. 

בסופו של דבר יש בספר על כל חלקיו כמה קטעים נחמדים, אבל בשום שלב הוא לא מצליח להתעלות מעבר ל״בסדר״. בדרך כלל אפילו לא זה.
לעתים הפטפטת, כאשר טוני וסוזן, כל אחד בסיפור שלו, חופרים לעצמם, ממש בלתי נסבלת.
והגרוע מכל, ממש בעמוד האחרון, אחרי המילה האחרונה, מצאתי את עצמי אומרת: הא ? ככה זה נגמר ? במילה אחת: אכזבה. 
על גבי הכריכה נאמר גם שקריאת הספר של אדוארד מאתגרת את סוזן לשאול את עצמה שאלות על חייה שלה, ואכן היא שואלת את עצמה בלי סוף שאלות (שלאף אחת מהן, דרך אגב, אין תשובה בספר), אבל אני הרגשתי ששני הסיפורים היו מנותקים זה מזה, והחיבור היה מלאכותי ובלי שום מטרה אמיתית חוץ מלהגדיל ספר של 250 עמודים לספר של 400 עמודים.
קצת לא נעים לי מאוסטין רייט כי הוא מת וכל זה, אבל בסך הכל מדובר בספר די סתמי. הייתי צריכה להקשיב ל-yaelhar.

» ביקורות נוספות של מיכל
» ביקורות נוספות על טוני וסוזן