ספר מקסים, קטן ועדין.
הסופרת משרטטת ביד רגישה את חייהן של האחיות לולו ומרי, בנות 10 וחמש וחצי, לאחר שאביהן רצח את אימן ונכנס לכלא.
במשך 32 שנים שחולפות מאז חייהן של הבנות מתוארים דרך עיניהן - פעם לולו ופעם מרי - על כל התלאות שעוברות עליהן, כיצד כל אחת מהן מתמודדת עם הטראומה שעברה עליהן.
הספר נקרא די בנשימה אחת והוא זורם ולא כבד מדי למרות הנושא הכואב והכאוב שהוא דן בו.
נראה שהוא אמיתי, לא מנסה לייפות את הדברים, אלא מספר על ההתמודדות האמיתית עם השבר שאירוע כזה גורם, במיוחד אם גם יתר המשפחה לא ממש יכולה לתמוך.
אין איזשהי נקודת מפנה בספר, או שינוי משמעותי שהדמויות עוברות לאורך השנים. השנים עוברות, הכל משתנה וכלום לא משתנה.
כמו שאמרתי הספר כתוב בעדינות וברגישות, נותן חור הצצה לחייהם של מי שנפגעו מדבר כה נורא שאדם אחר בכלל לא יכול לתאר איך הוא מרגיש ובכמה דרכים הוא יכול להשפיע על החיים.
ציור העטיפה מתוק, הכתוב על העטיפה האחורית, לא ממש קשור.
כדאי לקרוא, ולו רק כדי לברך על טוב מזלכם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
