אני יכולה להרגיש במבטים, מבט העוקב אך אינו נראה.

זה מרגיש כאילו המסך הורם ועכשיו הזמן למערכה השנייה. אני מתבוננת סביבי אבודה, יודעת שמשהו לא בסדר.

קמתי ממיטתי ופתחתי את הדלת, אני יכולה לשמוע אותם בסלון.

במורד המדרגות עברתי על פני תמונות שנראו כאילו נלקחו מעולם אחר. עשרות רגעים שצולמו ברגע המושלם,למשפחה המושלמת.

חיוך מתוח ועיניים ריקניות להפליא התבוננו בי מבעד לכל תמונה.

"את פה,מצוין",אמרה לי אימי, התיישבתי לצידו של נתן,אחי.

אבי התבונן בעיתון מציב מולנו חומה של מילים, אני מתבוננת בהם בבלבול,הם לא מרגישים?

"הכל בסדר איתך מיה?",שאלה אימי

"אני יוצאת קצת".

הלכתי אל עבר השדה, סורקת את סביבתי, עדיין יכולה לחוש במבט.

"מיה?", שמעתי קול זר מרחוק

דמות נערית רצה אליי וחיבקה אותי בחוזקה

"שלום", לחשתי,בעיקר מובכת מהמחווה

הוא חייך,"ברוכה הבאה".

הם נכנסים למבחנות והטלוויזיה נדלקת.

כולם יכולים לראות מה עובר לה בראש

עכשיו היא קפואה,כאילו מבחינתה הזמן עצר מלכת,

מבטה הריקני בוהה בחלל,אבל הסרט רץ ועכשיו היא בשדה, אולי בעולם טוב יותר.

הם עומדים ומתבוננים.

ההקדמה מספר שהתחלתי לכתוב

תהנו ואשמח מאוד אם תגיבו