השעה היתה שתים־עשרה. הייתי עסוק בחקר תעלומה, שבשל היותה בעלת השפעה מכרעת על חיי וחייה של אחותי היקרה, אם כי המוזרה, שלא לומר מעוותת באופן יוצא דופן וחסרת־חן, קנדידה, לא אוכל לפרטה בפניכם, הקוראים, ועל כך הנני מתנצל בפניכם מעומק ליבי, והייתי קד בפניכם קידה של התנצלות, אלמלא היה בכך כדי להפיץ ניחוח חמצמץ של זיעה שהצטברה בבתי השחי שלי במשך שבוע של חוסר רחצה בתוספת צחנה קלה, שמקורה בערימת זבל שנקלעתי

<mark>אדוארדו מנדוסה</mark> לוקח את הגיבור שלו המכור לפפסי קולה וזורק אותו מברצלונה של סוף שנות השבעים למאה הראשונה לספירה לחקירת רצח הזויה בסגנון אגאתה כריסטי.
קשה לכתוב הומור הרבה יותר קשה מטרגדיה אבל בשני הספרים הקודמים של מנדוסה ( תעלומת הקבר המכושף וקבר הזיתים ) הוא מצליח בזאת לא רע. אבל מה שעובד בברצלונה לא עובד בארץ ישראל בראשית ימי ישו.
יתכן שזה אני ( צריך להיות בראש מסויים לקרוא הומור ) יתכן שזה ספר

<mark>אדוארדו מנדוסה</mark> תפר לנו כאן עלילה אפילו יותר מפותלת, מופרכת ומטורפת מ״תעלומת הקבר המכושף״, אבל כמובן מצחיקה עד דמעות.

מנדוסה הרשה לעצמו, וגם לגיבורו חסר השם (ובאמת, מתי נגלה סוף סוף איך קוראים לו ?) להשתולל הרבה יותר, להסתובב ברחובות ברצלונה חסר בגדים, בחלוקים, שמלות, מעילים ותחתונים חסרי צורה, להציק לזרים ולמכרים, והכל בנימוס ללא דופי, במתיקות ובהומור המאפיינים אותו.

את מי, אתם שואלים, את מנ

ברצלונה "מככבת" בספרות כבירת חבל קטלוניה ששוב ושוב רואה עצמו מתנתק מספרד. איך שנראה כעת העיניין שם עדיין לא גמור." מתחיל הספר כך:בשנה שבה הגיע אונופרה בובילה לברצלונה, היתה העיר שרויה בעיצומה של קדחת התחדשות לאחר מכן תיאור המיקום וההסטוריה של העיר נכנסים מדוייק אבל לא ניתן להתעלם מהציניות שמלווה את העיר ואת גיבוריה וסיום הספר כתב שכשאונופרה בובליה נעלם מברצלונה היתה השנה שבה החלה העיר מתנוונת בגל

זה הספר הראשון של <mark>מנדוסה</mark> שאני קורא, והופתעתי ממנו לטובה. <mark>מנדוסה</mark> כתב פארודיה שנונה על סיפורי בלשים, המתובלת בהרבה בדיחות קטנות ובשימוש רב באנדרסטייטמנט. הספר הצליח להעלות אצלי חיוכים ואף פרצי צחוק בלתי נשלטים מלווים בדמעות ובפירכוסים. לרגע עלה במחשבתי הרעיון הפרוע להעניק לו ציון של חמישה כוכבים, ואלמלא גירד לי באוזן בדיוק כשרציתי לסמן את הכוכב החמישי, ייתכן שהיה זוכה בו.

במרכז הסיפור נמצא בלש ע

"נוסעים יקרים, בשם הקברניט פליפּוֹ, שחוזר היום לשירות מיד לאחר ניתוח קטרקט, אנו שמחים לארח אתכם בטיסה 404 למדריד, ומאחלים לכם נסיעה טובה"... ככה מתחיל הסיפור של הבלש המטורלל, המצחיק, המטורף, המכור לפפסי-קולה ולא נגמר עד שהגברת השמנה שרה (או לולה פלורס).
אותו בלש מהולל נשלף יום אחד מבית המשוגעים בו נח, להרפתקאה בלשית סוחפת מאין כמותה, הוא מכיר שלל דמויות ביזאריות, וכמובן, קורים להם ביחד רק דברים מ

אני משוחדת כי <mark>אדוארדו מנדוסה</mark> פשוט מצחיק אותי עד כאב בטן. אי אפשר שלא לצחוק הגיבור שלו תמיד המסכן ביותר, הקורבן אבל תמיד עולה בחוכמתו על מפקח המשטרה שאמור להיות חכם יותר. זה סיפור בלשי חמוד ביותר ויכול להעביר רגעי נחת קלילים אם בא ספר זורם ללא התחייבות.

יש ספרים עם הומור שנון ומצחיק ויש ספרים עם הומור גס ומכוער. הספר הזה מכיל את הסוג השני, וללא צורך, וזה צורם לאורך כל הספר. מה חושב לעצמו הסופר על הומור מסוג זה קשה לדעת, אבל אם היה מוותר עליו לבטח היה זוכה ממני לאהדה רבה יותר.
מעשה באחד ששמו פומפוניו, פילוסוף רומאי שמחפש בעולם מעיין של מים פלאיים, שהופכים את כל השותה מהם לחכם ובעל ידע. בדרך הוא נקלע לנצרת, ופוגש בה את ישו הילד. ישו, מצדו, מחפש מי

איך קורה שאותו סופר כותב את "מבוך הזיתים" ותעלומת הקבר המכושף", ואת הספר הזה ? איך יתכן ששני הספרים הגאוניים, המצחיקים, המרתקים ההם, נכתבו על ידי אותו סופר שכתב את הספר המשמים הזה ?
גם גיבורם של שני הספרים הנ"ל הולך לו ברחובות (שם ברצלונה) והוא, מה שנקרא up to no good. הגיבור כאן מסתובב לו בונציה, מטייל אבל לא ממש, מתעניין אבל לא ממש, אפילו לנוח הוא לא ממש מצליח. אבל בעוד שבספרים האחרים הרפתקה רו