מילים יכולות להרוג , כולם יודעים את זה אבל <mark>מקס ברי</mark> החליט לקחת את זה רמה אחת קדימה.
וזה די מצליח לו. הספר נפתח בריצת אמוק מטורפת שלא הייתה מביישת סרט אקשן טוב. ברי מושך את הקורא במהירות בערך עד עמוד 100. הוא מושך את העיניים במילים הנכונות דרך מסדרון קצבי כך שלקורא כמעט ואין זמן לראות את הסדקים שבקירות. לי היה חיוך מרוח על השפתיים לאורך כל הקטע הזה. זה כיף מדי פעם להתקל בקטעים כאלו.
אבל אז הגיעה

אני חושבת שהתלונה הנפוצה ביותר של אנשים על מקום עבודתם היא ש"יש בו יותר מדי פוליטיקה". כשאני מנסה לברר מה הוא מקום העבודה האידיאלי של בן שיחי, הוא יגיד לי הרבה פעמים "איזו חברה קטנה, בלי הרבה פוליטקה..." (האשלייה שגודל החברה הוא המייצר פוליטיקה נפוצה אצל עובדים בחברות בכל גודל) תמיד נדמה לאותו עובד שיש איזו חברה שהוא עוד לא מכיר, ששורר בה גן עדן נטול פוליטיקה (שמעתי שמצאו לא מזמן סימני חיים על המא

אחרי שני ספרים בינוניים למדי (בלי להזכיר שמות) ראיתי את לקסיקון של <mark>מקס ברי</mark> בחנות, זכרתי לו את חסד נעוריו מ"סירופ" המופלא, ומייד קניתי. הרגשתי שמגיע לי פיצוי אחרי שני הספרים הבינוניים.
בעמוד הראשון של הספר הזדעזעתי. למה מכניסים למישהו מחט לתוך העין ולמה אני צריכה לקרוא על זה ?
30 עמודים לתוך הספר התבאסתי. נורא. מה זה ? מה קורה כאן ? מי נגד מי ? לא הבנתי כלום.
100 עמודים לתוך הספר התחלתי להיכנס

ספר קונספירטיבי-פלספני, על כוחם של מילים, <mark>מקס ברי</mark> לקח את עוצמתן של המילים רחוק מידי, נכון שיש למילים כוח ואפשר להשתמש בהם אבל מכאן ועד לתוצאה הסופית של הספר המרחק רב על גבול המופרך, הרעיון הבסיסי שסביבו נבנה הסיפור לא אמין וכנ״ל גם הדמיות לא אמינות וללא עומק, נראה כמו השתעשעות פילוסופית שסביבה נבנתה עלילת סרט בדיוני.
בחלקים מהספר הרגשתי ההתשה חסרת פשר, התעכבות מיותרת על תיאורי אלימות, אני לא קונה

****





למלים יש כוח.

נכון, אולי דימויים ויזואליים זה דבר חזק, ולמדנו ישר והפוך את הקלישאה שתמונה שווה אלף מלים, אבל לא כדאי להספיד אותן עדיין, את המלים, היצורים החמקמקים והערמומיים האלה. עדיין יש להן מקום, גם בתוך השפע המטמטם הזה של סרטים, של תמונות ושל צלילים. תראו אותנו כאן, תשעים ותשעה אחוזים ממה שיש כאן באתר הם מלים. וגם הספרים. בספרים, דווקא המלים לוקחות אותנו למקומות הפנימיים אצ

כשהבת שלי היתה בבית הספר התיכון הכיתה שלה קיבלה משימות שונות ליום השואה. הבת שלי בחרה להרצות בפני כיתה נמוכה יותר על ועידת ואנזה (ועידה נאצית שדנה בפתרון הסופי של היהודים). כשהיא סיפרה לי על זה היא גם ציינה שהיא בטוחה שברגע שתתחיל לדבר אף אחד לא יקשיב לה. חשבתי רגע ואז נזכרתי בהשתלמות שהייתי בה, שם סיפר לנו המרצה על מחקר שנעשה בבתי ספר בנושא של תגובת ההמונים. סיפרתי לה על המחקר והצעתי לה להיכנס לכ

לפעמים ספר לא מוכר של סופר לא מוכר מצליח לעשות לך הפיכה במחשבה. "מילים" אומר אחד הגיבורים "הן לא סתם צלילים או צורות. הן משמעות. זאת מהות השפה - פרוטוקול להעברת משמעות. אתה מאמן את המוח להגיב באופן מסויים לצלילים מסויימים. מסתבר שניתן לפרוץ לפרוטוקול הזה" אנחנו מכירים אנשים המצליחים להשפיע על אנשים אחרים בזכות הדימויים שהמלים יוצרות: מנהלי קמפיינים פוליטיים. לוביסטים. מפרסמים. המצטיינים שבינהם יוד