ביקורת ספרותית על האמריקאי השקט - פרוזה # מאת גרהם גרין
ספר מעולה

---

האמריקאי השקט מתחיל מהסוף. תומס פאולר בתפקיד המספר, מגלה כי אולדן פייל מת. אז אנחנו חוזרים להתחלה לסיפור פגישתם הראשונה, פגישותיהם הבאות, העימותים והחברות ביניהם, אשר יביאו אותנו בסופו של דבר לנקודה בה החל הסיפור ויגלו לנו מי הרג אותו ולמה.

בין לבין אנחנו מכירים את פאולר, עיתונאי בריטי המתגורר בסייגון השקטה יחסית בתקופת מה שנקרא ״מלחמת הודו-סין״, או ״מלחמת וייטנאם הראשונה״ (להבדיל מהמלחמה השניה והמפורסמת יותר), ומדי פעם נשלח להאנוי לדווח מאזור הקרבות.

פאולר מתעקש לאורך כל הדרך כי הוא אינו מעורב, אך מגלה כי זה אולי בלתי אפשרי.

עם פגישתם של פאולר הבריטי ופייל האמריקאי מתברר כי הם במלחמה משלהם: מלחמה על אהבתה של פואונג הוייטנאמית. 

הסיפור מתקדם לאט לאט, לעיתים מבלבל בגלל הקפיצות בין הזמנים השונים.

קראתי בביקורת אחרת כי פאולר הוא אפטי וחסר רגשות, אך אני לא מסכימה. הוא מנסה להציג את עצמו כטיפוס מעשי וחסר רגשות, אך בפועל אינו כזה כלל וכלל. הוא רגיש לסבל של הזולת וגם לסבלו שלו עצמו, ובמידה רבה הם מניעים אותו ואת הסיפור.

כתיבתו של גרין מופלאה. היא עוזרת לצלוח גם את החלקים בסיפור שכמעט לא קורה בהם כלום. הוא מצליח לעורר אמפטיה והזדהות כלפי הדמויות גם כשמעשיהן לא תמיד טהורים.

בכתיבתו המיוחדת והמרגשת גרין מצליח גם להמחיש את החיים בצל המלחמה, ואת ההרגשה של להיות כפסע מהמוות, גם אם אתה ״רק״ כתב ולא נלחם ממש:

״קראתי לעיתים קרובות כל כך על מחשבותיהם של אנשים ברגעי פחד. על אלוהים או על משפחה או על אישה. אני מעריץ את שליטתם העצמית. אני לא חשבתי על כלום. אפילו לא על הדלת שמעל הסולם. באותן שניות חדלתי מלהתקיים. הייתי הפחד עצמו. בקצה הסולם נחבט ראשי בדלת, שכן הפחד לא סופר שלבי סולם, לא שומע ולא רואה. ואז הגיח ראשי אל רצפת תא השומרים ואיש לא ירה בי והפחד נמוג״.

בשתי המלחמות - המלחמה שבארץ והמלחמה הפרטית שלו - עובר פאולר ממעמד של צופה מהצד למעמד של משתתף, ואולי מיותר לומר: כמו כל המלחמות, שתיהן נגמרות בכך שכולם מפסידים.

חוץ מהקוראים, כמובן, שזוכים בספר מרגש ומיוחד. 

» ביקורות נוספות של מיכל
» ביקורות נוספות על האמריקאי השקט - פרוזה #